הלילה היה נמשך שנות חיים / ​סיון הר שפי

​אַחַר כָּךְ נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת
וְהַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ רוֹפֵא טוֹב
הִזְמִין אוֹתִי לְהִכָּנֵס
הַחוּצָה

הִקִּישׁ עַל גַּבִּי, הַשֶּׁמֶשׁ:
תִּנְשְׁמִי עָמֹק

הַכֹּל תַּקִּין, אָמַר
מֵאִיר לְתוֹכִי
לִנְבָכַי

רוֹשֵׁם לִי בְּכָל זֹאת
הַרְבֵּה אֲדָמָה וּמַיִם
וּפַעַם בְּיוֹם, לָשֵׂאת עֵינַיִם
לְהִתְמַקֵּד בָּאוֹר
עַד דְּמָעוֹת
_____________________

כשהייתי ילדה היה לנו בבית ספר ילדים מהסוג הישן והתמים, עם סיפורים בעברית של פעם וציורים נאיביים בצבעים בהירים. אני לא זוכרת אף אחד מן הסיפורים, אבל אני זוכרת שדובר בו על לפת. הילדים שם זרעו לפת בגינה, או אכלו אותה לארוחת הצהריים, אני לגמרי לא זוכרת מה היה הענין, אבל אני זוכרת את ההשתוממות שלנו כילדים: מה היא לפת? היא נראתה לנו כמו ירק אירופאי אקזוטי, הגדל בחורפים כבדים (אולי הילדים בציור לבשו מעיל?) וטעמו כנראה טעם גן עדן (הילדים כנראה היו מרוצים מהארוחה).
הלפת היא גידול תרבות עתיק, שהיה ידוע ביוון, ברומא, בסין ובמצרים העתיקה. מוצאו מסין, מרכז אסיה ומהמזרח הקרוב. בארץ גידלו את הלפת לפחות מימי המשנה, בה היא נזכרת מספר פעמים כירק גינה מקובל.

הנר
וכך האיש יצר את דמות הנר:
מן החומר לקח לו חלב רך וחיוור
ואל תוכו את פתיל חייו חיבר, ואז היה הנר שלם.
באש קטנה הדליק אותו

וכמו אדם, תמיר עד תום, בער בחושך לאיטו, לוהב ומהבהב.
כמו נשמת הרוח הנושב,
אוהב,
את מעגל הפרפרים,
זולג החלב כדמעות על הספרים
על שולחנו של המשורר
חייל באוהלו את המכתב גומר.

ובליל סער מאוחר,
כשרעמים נופלים בחשכה,
ולא רואים שמים, לא כוכב זוהר,
אז מדליקים את שארית הנר,
ויש תקווה שהעולם ישוב ויתבהר.

נתן יונתן

אלו הימים בהם חוגגים את סיום עונת המסיק, בה נאספים אל בית הבד פירות העץ שהוא אולי העץ הכי צנוע ומסתפק במועט שיש. עץ שלא זקוק כמעט לכלום, ועומד באיכותו גם לאורך שנים ארוכות, שחונות, גשומות, חמות, קרות – הכל יכול לעבור עליו, והוא, הזית העמיד והשתקן, ימשיך לשרוד ולצמוח ולהפיק זיתי שמן מהם נוכל להדליק אור, לאכול לבריאות, לרכך את עורנו ולרפא פצעים ושאר מחלות.

עכשיו אנחנו קוטפים בענוה ובשתיקה את הפירות הקשים האלה, שאם נלחץ עליהם באצבענו הם יתפקעו מעסיס, אבל לא כזה שבא ללקק מהאצבע, כמו מיץ הענבים, התאנים, הרימונים או התמרים. זהו מיץ מר ומוזר, אבל הוא שיבנה את גופנו לטווח הארוך, הרבה יותר מהסוכר בפירות המתוקים, והוא זה שיאיר לנו את לילות החורף הארוכים שכבר כאן. בענווה והפשטות והמעט שהוא צריך אין חגיגות מתוקות, יש כבר חורף והתכנסות פנימה, לתוך השקט המרגיע שנר דקיק ורועד מביא אלינו בחשכת ליל.

כְּשֶׁכָּבְתָה הַשֶּׁמֶשׁ

מֵעָלַי,

נֶאֱלַצְתִּי אֲנִי עַצְמִי

לְהֵהָפֵךְ לְשֶׁמֶשׁ.

קָשֶׁה הָיָה הַדָּבָר, אֲבָל עַכְשָׁו

אֵיזוֹ רְוָחָה.

אנה סווירשצ’ינקה.   תרגום: דוד ויינפלד.

——

עם התחדשות השנה החל גם הסל להתחדש בירקות סתו משמחים – התחלנו לספר לכם עליהם, אז לאחר כמה שבועות ב7 באוקטובר, חג שמחת תודה, נאלמנו כולנו בהלם, צער וכאב מעוצמת המכה האכזרית שספגנו.

הירוקת בשדה לא פסקו מלגדול, ארגזי הירקות לא עצרו, אבל המילים לא רצו לצאת.

כעת אנחנו חוזרים, צעד צעד, לספר לכם על הירקות בארגז, לשוב ולנוע קדימה בקצב העונות הבלתי פוסק – השבוע נספר על אחד הירקות הראשונים שמגיע אלינו עם בוא הסתו, לאחר כמעט חצי שנה שצמח באיטיות מתחת לקרקע, כשמעליו – פרחים של שמש –