הלילה היה נמשך שנות חיים / סיון הר שפי
אַחַר כָּךְ נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת
וְהַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ רוֹפֵא טוֹב
הִזְמִין אוֹתִי לְהִכָּנֵס
הַחוּצָה
הִקִּישׁ עַל גַּבִּי, הַשֶּׁמֶשׁ:
תִּנְשְׁמִי עָמֹק
הַכֹּל תַּקִּין, אָמַר
מֵאִיר לְתוֹכִי
לִנְבָכַי
רוֹשֵׁם לִי בְּכָל זֹאת
הַרְבֵּה אֲדָמָה וּמַיִם
וּפַעַם בְּיוֹם, לָשֵׂאת עֵינַיִם
לְהִתְמַקֵּד בָּאוֹר
עַד דְּמָעוֹת
________________________
כשהייתי ילדה היה לנו בבית ספר ילדים מהסוג הישן והתמים, עם סיפורים בעברית של פעם וציורים נאיביים בצבעים בהירים. אני לא זוכרת אף אחד מן הסיפורים, אבל אני זוכרת שדובר בו על לפת. הילדים שם זרעו לפת בגינה, או אכלו אותה לארוחת הצהריים, אני לגמרי לא זוכרת מה היה הענין, אבל אני זוכרת את ההשתוממות שלנו כילדים: מה היא לפת? היא נראתה לנו כמו ירק אירופאי אקזוטי, הגדל בחורפים כבדים (אולי הילדים בציור לבשו מעיל?) וטעמו כנראה טעם גן עדן (הילדים כנראה היו מרוצים מהארוחה).
מסתבר שהלפת היא ירק שסיפורים אוהבים, ולא רק בסיפורי הילדות שלי הלפת מככבת – למשל, סיפור “אליעזר והגזר” הוא במקור סיפור על לפת ענקית שעל מנת להוציאה מן האדמה נדרשת עזרת כל המשפחה וחיות הבית. סיפור “ג’ק בעל הפנס” (Jack O Lantern) (הסיפור שבבסיס המנהג להניח נר דולק בתוך דלעת מגולפת בליל כל הקדושים), הוא סיפור על ג’ק, שתיין אירי, שבמהלך התהפוכות שעוברות עליו, מרוקן את תוכנה של לפת אחת ומניח בה נר, כדי שתשמש לו כפנס-עששית.
סיפור נוסף, של האחים גרים, מספר על שני אחים, האחד עשיר והשני עני, האח העני גידל בגנו לפת ענקית, ומכיוון שלא ידע מה לעשות בה, הביא אותה כשי למלך. המלך מצידו התלהב מאוד ושלח את הגנן לביתו עמוס באוצרות וזהב. כששמע האח העשיר, גברה עליו קנאתו, וגם הוא הגיע למלך ובידו שי: זהב וסוסים. המלך שמח מאוד גם במתנת האח השני, וכדי להודות לו העניק לו את אחד הפלאים בהם פגש לאחרונה… לפת ענקית…
ואכן, ללפת מגיע מקום של כבוד, ולא רק באגדות – היא באמת ירק נהדר, ולא מספיק מוערך, אולי משום שטעמה עדין ולא חזק ומודגש כמו ירקות אחרים, וחבל. חבל כי אולי אנחנו מתרגלים לטעום בעיקר טעמים עזים, וכך אנחנו מוותרים ומפספסים טעמים עדינים בהרבה, רומזים, חמקמקים, שקטים. כאלה שלא תופסים את הבמה-הלשון בקול צווחני ובתלבושת נוצצת, ולפעמים דוקא בהם טמון אוצר…
הלפת היא גידול תרבות עתיק, שהיה ידוע ביוון, ברומא, בסין ובמצרים העתיקה. מוצאו מסין, מרכז אסיה ומהמזרח הקרוב. בארץ גידלו את הלפת לפחות מימי המשנה, בה היא נזכרת מספר פעמים כירק גינה מקובל. בספר “מוצא המילים” כותב אברהם שטאל כי המילה “לפת” היתה כנראה השם הכולל לירקות בכלל ולא רק לירק שאנחנו מכירים היום. הירקות נאכלו יחד עם הלחם כדי לתבל אותו ולתת לו טעם טוב יותר, ומכאן הביטוי: “ללפת את הפת”. גם המילה “לפתן” באה מכך שהוא תבשיל של פירות וירקות טעימים.
היא שייכת למשפחת המצליבים=הכרוביים=החרדלים, יחד עם הכרוב, הברוקולי, הכרובית, הקולורבי, הרוקט, החרדל, החזרת, הצנון ועוד. כמו שאר המשפחה היא אוהבת אקלים חורפי וקריר, המאט את נשימת הצמח ומעלה את כמות מאגר הפחמימות, תהליך המשפר את טעמה. תנאים משתנים ולא יציבים יפיקו שורש מעוצה וטעם חזק, והלפת תהפוך מרירה אם מזג האויר חם או יבש מדי. אולי זו גם הסיבה שבארץ הלפת היא מבשרת חורף של ממש. הצמח מפתח שורש מעובה, ושושנת עלים בראשו, בדומה לצנון וצנונית. ישנם זנים כדוריים, עגולים, פחוסים ושיפודים וצבעם לבן ורוד, סגול או צהוב.
בארץ אוכלים בעיקר את השורש, אך במזרח הרחוק ובדרום ארצות-הברית אוכלים בהנאה גם את העלים, וישנם זנים מיוחדים שפותחו במיוחד לשם עליהם. (בדומה לשורש-סלק ולסלק-עלים). את השורש אוכלים חי, מבושל או כבוש ואת העלים מבשלים כמו תרד. ישנן ארצות שבהן מפיקים מהזרעים שמן.
הלפת היא גם ירק בעל שימושים רפואיים. אסף הרופא שיבח דוקא את העלים והזרעים של הלפת: “יועילו העלים לכל מצוקות הנפש ולקדחת, וזרע שלו יועיל למכאוב ולכל מיני סם המות שימות בו האדם”. על פי נסים קריספיל משתמשים בה לטיפול בצרידות ושיעולים, בליחה בגרון ובבעיות בדרכי הנשימה. ברפואה הטבעונית משתמשים במיץ המופק מהלפת כמשקה לעידוד מצב הרוח (נחוץ מאוד בימים אלה) וכן היא יפה לטיפול בכליות. השורש מכיל סידן ואשלגן ושתיית מיץ עלי לפת מסייעת לנטרול עודף חומציות בדם, לחיזוק העצמות, השיער, הציפורניים והשיניים. 500 גרם שורש לפת יפיק כוס מיץ שיטפל באנמיה, בדלקת פרקים, באסטמה, בשיבושים במחזור החודשי, בחסימות בשלפוחית השתן, במחלות לב, יסייע להורדת חום, ולתפקודי הכליות, הכבד והריאות. 500 גרם עלים יפיקו חצי כוס מיץ (רבע לבוקר, רבע לערב), וירפאו שיעול, צרידות ונשירת שיער.
אפשר להשתמש בלפת במגוון דרכים: במרק, בתבשילי בשר, בחמין. עשו בלפת כל מה שאתם נוהגים לעשות בדרך כלל בגזר (הקרמה, אידוי בחמאה, זיגוג), או תפוחי אדמה (צ’יפס, פירה). שלבו פיסות ארוכות ודקות של לפת חיה (אותן תסירו בעזרת קולפן) בסלט ירקות, ואפשר גם לכבוש אותה, בעודה צעירה, במשך יומיים וללא בישול מוקדם, בנוזל חמוץ-מתוק המורכב מכוס חומץ רגיל, כוס מים וכוס סוכר שהורתחו יחד.
בח’ביזה אנחנו מגדלים שני זנים של לפת – את הזן המוכר, בעל כתם סגלגל למעלה, וגם זן מיוחד – לפת לבנה ועגולה, ומתוקה-מתוקה. מי שחשב שהוא לא אוהב לפת – מוזמן לנסות!
לבריאות ובתאבון,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח’ביזה.
_________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: כרוב/כרובית, חסה, קולרבי/שומר/לפת, סלק, ברוקולי, בטטה, כוסברה/פטרוזיליה/שמיר, עגבנייה, מלפפון.
בארגזים קטנים בלבד: שעועית ירוקה או צהובה/ארטישוק ירושלמי/אפונת שלג, בצל ירוק/בצל לח.
בארגז גדולים גם: גזר, סלרי עלים/סלרי שורש, צנונית/דייקון, מנגולד/קייל/טאטסוי, רוקט.
בארגז הפירות: קיווי/בננה, תפוז/קלמנטינה, אבוקדו, תפוח עץ אדום או זהוב/אגס, אשכולית אדומה/פומלית.
יום רביעי: כרובית/כרוב, ברוקולי/פלפל אדום, כוסברה/פטרוזיליה/שמיר, סלק/שומר, קולרבי/צנונית/דייקון, מלפפון, עגבניה, שעועית ירוקה או צהובה/ארטישוק ירושלמי/גזר, מנגולד/קייל, חסה.
בארגזים קטנים בלבד: בטטה.
בארגז גדולים גם: בצל ירוק/בצל לח, רוקט/טאטסוי, סלרי עלים או סלרי שורש, לפת.
בארגז הפירות: קיווי/בננה, תפוז/קלמנטינה, אבוקדו, תפוח עץ אדום או זהוב/אגס, אשכולית אדומה/פומלית.