כדי לפתוח עלון מסוים, לחצו על הכותרת שלו.
בסוף כל עלון תמצאו את רשימת הירקות בארגז באותו השבוע.
השבוע כל כך חם – אנחנו מקטרים ומזיעים ושותים ומתאווררים, אבל יש כאלה שהחום והלחות ממש משמחים אותם – ועל אחד מהם נספר היום.
אלברט פירות הזכור לטוב חרז אמנם “כל השנה, תמיד בעונה – חצילים!” אבל אצלנו בשדה ובארגזים החצילים מככבים רק עכשיו, מעונת הקיץ החמה ועד הסתו, כשהטמפרטורות בחוץ מזכירות להם את הבית
עם בוא החום הגדול, אמצע חופשת בית הספר וזמנם הגדול של החופשות המשפחתיות, יצא לי להרהר בפרדוקס של החופשה המשפחתית… והגעתי למסקנה שבעיני היא קצת כמו הקיץ כולו – לעתים מלא כיף ובילויים, לעתים דביק וצפוף (וכמעט בלתי נסבל)… וברוח זאת, חשבתי לספר ולהזכיר כמה קשרים משפחתיים עתיקי יומין המלווים אותנו בקיץ הלוהט הזה.
את טרילוגיית תרמילאיות הקיץ שלנו, שהחלה עם הסויה, ועברה לבמיה, מסיימת תרמילאית מתאילנד – אם אתם תוהים למה השעועית הירוקה שאתם מקבלים בארגז מחוספסת, ארוכה ומוזרה, זה משום שהיא לא שעועית אלא… לוביה תאילנדית ארוכה. אנחנו אורזים אותה אצלכם בארגזים בשקית מרשרשת, כמו מתנה, והיא אכן כזאת מתנה שונה, ומיוחדת במינה, חבל לצפות ממנה להיות שעועית ירוקה, כי היא משהו אחר…
הבמיה מתגנדרת בשם “אצבעות הגברת” (Lady fingers), ואכן, צריך לטפל בה בעדינות: לפני הבישול חותכים את העוקץ בזהירות, מבלי לפגוע בתרמיל. בימים עברו, כשמשפחת חתן ביקשה לבחון כלה לשידוך, נתנו לה לחתוך במיה. אם היא הצליחה במלאכה, היה בכך סימן כי היא עדינה ומיומנת. אל הקוטפים היא כלל וכלל לא מתנהגת כליידי עדינה: ענפי השיח ועליו מכילים שמן אתרי וכל התחככות בו גורמת לגירוד די נוראי. לכן במיה קוטפים עם שרוול ארוך וכפפות, ובמיה קוטפים הרבה, לעתים תכופות ולאורך זמן. אנחנו עוברים על ערוגת הבמיה כל יומיים, כדי שלא נמצא עצמנו עומדים מול גברת ששכחה לחלוטין לגזור ציפורניים… ומלאכת הקטיף היא מלאכה הגוזלת זמן, יש לחפש את התרמילים בין עלוות השיח המסועפת והסבוכה, ולקטוף תרמיל תרמיל, טיפול אישי ביותר.
בתרבות הסינית כבר לפני כחמשת אלפים שנה היא הוכתרה על ידי הקיסר האגדי שנג-נונג, החקלאי האלוהי, שנחשב כמי שהביא לסין את בשורת החקלאות, כאחת מחמשת המינים המקודשים החיוניים לקיומה של התרבות הסינית (יחד עם האורז, החיטה, השעורה והדוחן). מקורה בצפון סין, מצמח בר ששמו Glycine ussuriensis, הסינים החלו לתרבת אותה לשימוש למאכל ולמרפא כנראה בסביבות המאה ה-11 לפנה”ס, מה שהופך אותה לאחד היבולים הראשונים שגודלו ע”י האדם.
מדהים כמה עבר הגידול העתיק הזה, שמשרת את בני האדם כבר מהעת העתיקה. מגידולו בשדות סין לפני כחמשת אלפים שנה, בעיקר כדי שישמש כזבל ירוק ויטייב וישביח את הקרקע ליבולים הבאים אחריו, ועד לשימושים המאוד לא שגרתיים שעושים בו כיום בתעשיה לדבק, צבעים, סיבים סינתטיים, סבון, דיו, נרות, לכה, תחליף לגומי וכמובן – דלק. מהיותו זרע מקודש ומכובד ועד להיותו מהונדס, מתוייג ואסור באזיקי זכויות רושמי הפטנטים.
הימים האלה הם אכן ימים של ראשית – ראשית הקיץ, שכבר מידפק לנו על הדלת, וראשית של הרבה הרבה ירקות – הטמפרטורות החמות ושעות האור הארוכות מאיצות בצמחי התירס הזקופים להמריא מעלה, לפרוח, להיאבק ולהפרות ולהוציא קלחים צהובים מתוקים מתוקים. המלפפונים מבשילים בקצב קייצי וזריז, מהפקוסים כבר נפרדנו (הם יותר טיפוסים של סוף אביב… ), העגבניות מאדימות והופכות טעימות כמו שאי אפשר לצפות מהן בחורף, וגם אחיותיהן הקטנטנות, עגבניות הצ’רי, מצטרפות אליהן לחגיגה אדומה ועסיסית.
הקיץ מביא איתו מדי שנה ירקות חדשים לארגז, וביניהן, את העושר המקסים של ריבוי הדלעות שלנו – בפאראפרזה על הביטוי הידוע, כשם שד(ל)עותיהן שונות, כך גם פרצופיהן שונים – ירוקות, צהובות, כתומות או בז’יות, מפוספסות ומנוקדות, חלקות ומחוספסות, עגולות, אליפסות, אגסיות, איצטרובליות, מחודדות, פחוסות, שטוחות, קטנות, גדולות, גדולות מאוד מאוד… מצעד ססגוני של קורקורביטות חביבות (curcurbita הוא שמה הלטיני של משפחת הדלועים כולה), יפות וטעימות. השנה גידלנו 6 זני דלעת – מהעצומה ביותר, הטריפולטיאית הענקית, שיכולה בקלות לשמש כלי תחבורה לנסיכה חסרת נעל, דרך דלעת נפולי הבינונית, הדלורית החמוקה, דלעות אמורו הכתומה, דלעת הספגטי הייחודית ועד לדלעת הערמונים הירוקה הקטנה, שניתן לחפון ביד בחיבה. המגוון הזה שונה גם מבחוץ אך גם מבפנים – בצבעים שנעים מירוק לצהוב לסלמון ולכתום כהה, בטעמים: נייטרלי עדין, אגוזי, מתוק, ומרקמים: רטוב ועסיסי, יבש ועמילני, או ספגטיני ארוך ודק…
אנחנו מזכירים שלא צריך להשתמש בהן מיד. הן יישמרו מצויין על הדלפק במטבח או על בסלסלה נאה בסלון, ובינתיים יקשטו את הבית ביופיין. שמרו אותן מאווררות ויבשות, ותוכלו להשתמש בהן גם בעוד חודש, ואפילו חודשיים. אם הן מתחילות לפתח רשת קורים דקיקה עליהן, נגבו אותן במגבת יבשה.
בשבועות האחרונים אתם פוגשים בארגזים את מלך הקיץ שלנו – התירס. כל שנה הוא מלווה אותנו מחודש יוני ועד דצמבר. הוא כנראה אחד הגידולים הראשונים שלמד האדם האמריקאי לגדל לפני כ-7,000 שנה, והוא היה תירס עמילני וקשה וכלל לא מתוק. במהלך השנים, בעקבות מוטציה טבעית, נוצר התירס המתוק, שבזרעיו כמות כפולה של סוכר, ומאז – לתירס פשוט וטוב יש מקום של כבוד בעולמנו – אין כמו נעיצת שיניים בקלח תירס טרי. השנה אנחנו מגדלים גם תירס לבן, זן נוסף של התירס המתוק, אבל אתם כנראה לא תזכו לטעום תירס לבן לגמרי, אם תפגשו בקלחים בעלי גרעינים לבנים, הם יהיו bi-color – יהיו בהם גרעינים לבנים וצהובים יחד… למה? אנחנו בעצם זרענו תירס לבן, אבל כמה ערוגות ממנו היה תירס צהוב, ומכיוון שהתירס מואבק על ידי הרוח, חלק מהאבקה מהתירס הצהוב הגיעה לשחלות פרחי התירס הלבן, והפכה חלק מהגרעינים לצהובים.
ממש השבוע מגיע הקיץ באופן רשמי, ולמרות שהשנה האביב היה חביב למדי ולא חם מדי (רוב הזמן), אנחנו בהחלט יודעים שימי החום הכבד ממש מעבר לפינה, אבל האבטיחים לא מתרגשים – האבטיח זקוק לחום רב, אותו הוא מכיר ממקום מוצאו, בדרום יבשת אפריקה, במדבר קלהארי. במדבר הלוהט היה האבטיח, שלמעלה מ-90% ממנו הוא מים, מקור חשוב וחיוני לנוזלים לאדם ולחיות הבר. הקושי בבחירת אבטיח מוצלח הוא עתיק יומין: זני הבר המתוקים זהים מבחוץ לזני הבר המרים, ולכן היו מנקבים עוברי האורח הצמאים חור בקליפת האבטיח ובודקים האם מר הוא או מתוק.