הנסיך הקטן חצה את המדבר, ולא פגש נפש חיה פרט לפרח אחד.
“היכן בני האדם?”, שאל הנסיך הקטן בנימוס.
“בני אדם? ראיתי אותם לפני כמה שנים. אי אפשר לדעת היכן הם נמצאים. הרוח מעיפה אותם לכל עבר. אין להם שורשים, וזה מקשה עליהם מאד.”

– אנטואן דה סנט-אכזופרי, מתוך “הנסיך הקטן”

אחת הסנוניות שמבשרת אצלנו את אמצע החורף היא פטרוזיליית השורש – היא זקוקה לזמן ארוך כדי לצמוח, ולכן למרות שאנחנו זורעים אותה בתחילת הסתו, היא מוכנה לקטיף רק באמצע החורף ומשמחת אותנו מאוד בבואה. היא מצטרפת באיחור מה לחברה הטוב, ודודנה הרחוק, סלרי השורש, אותו אנחנו שותלים ולא זורעים, ולכן הוא מקדים ממנה להגיע. השבוע ניתן את הבמה לשניים האלה שצומחים נחבאים מהעין, אבל כשהם יוצאים מהמחבוא, זו סיבה מצויינת להעמיד סיר מרק (אבל לא רק).

טנא ירוק, פרח לבן, 
יין אדום, פת במלח – 
זה מה שיש, שב איתנו כאן.
נעמי שמר

בימים האלה, כשהלב שלנו מתפקע מכמיהה לראות את כל החטופים וכל החיילים שבים הביתה בשלום, השיר הזה, המתאר את הדלת הפתוחה והארוחה הפשוטה המחכה בבית, מקבל משמעות אחרת. 

בארגזים שלכם יש בשבועות האחרונים פרחים לבנים, שאולי קשה לכם לזהות אותם כפרחים, אבל זה ממש מה שהם – פקעת צפופה צפופה של ניצני פרחים שעדיין לא פרחו, אתם מכירים אותם כראש כרובית:

השבוע אנחנו מספרים על מה שנמצא מתחת לאדמה, אבל לא על שורשים, אלא על פקעות. אם השורשים הם כמו יסודות הבית, המעגנים אותו בקרקע, הפקעות הן המרתף – בהן שומרים דברים חשובים לשעת הצורך. הפקעות הן בדרך כלל מעובות ומעוגלות, וחסרות את הצבע הגבעולי הירוק המתקבל מכלורופיל. מתחתית הפקעת יוצאים שורשים כלפי מטה, ומחלקה העליון – גבעולים, ענפים ועלים כלפי מעלה.

בתקופה הקשה שאנחנו עוברים, כשנפש מתייסרת וכואבת, אני מביטה הרבה בירקות הצומחים להם בשלווה ובאדישות בשדה. למרות כל הסערות האנושיות, הם ממשיכים לעשות את מה שהם יודעים  ועושים תמיד – לצמוח, להתעבות, להכות שורשים, לעשות פוטוסינתיזה, לפרוח, להניב ולנבול. הפשטות של הטבע נותנת לי איזו יציבות, ואנחנו מנסים לשלוח אותה גם אליכם, בתקוה שגם לכם היא תביא איזו נחת. 

הבצל הוא ירק יסוד במטבח, בתרבות, בהוויה האנושית כנראה. אנחנו מייחסים לו כיסוי והסתרה, קושרים בו צער ודמעות, אומץ לב, עזות רוח וחיי נצח, ומנגד – פשטות ובסיסיות של פשוטי עם. והוא, כמובן, בכלל לא ידע שהוא כזה, אדיש לכל ההתרגשות, צומח לו בנחת ומנסה פשוט להיות… כל כולו בצל…

21 בדצמבר / מתן פורת

חַיָּב לִהְיוֹת מֵעַכְשָׁו
פָּחוֹת חֹשֶׁךְ
וְיוֹתֵר אוֹר.
לֹא כִּי אֲנִי הֶחְלַטְתִּי,
לֹא כִּי זֹאת מִשְׁאֶלֶת לֵב,
כָּכָה זֶה עִם כַּדּוּר הָאָרֶץ וְהַשֶּׁמֶשׁ.
וְאִתָּם אֲנִי לֹא מִתְוַכֵּחַ,
הֵם הָיוּ פֹּה לְפָנַי.

____________________________

בתקופה הסוערת והמטלטלת שעוברת עלינו, אני מוצאת נחמה בשדה. ההתחדשות הפשוטה של הטבע והצמיחה, באדישות מוחלטת לכאוס האנושי, מרגיעה אותי. ואני מנסה ללמוד ממנה. אני מתבוננת על הצמחים שנאחזים בקרקע בשורשים בריאים ומסועפים, ונזכרת בשורשים החזקים שלי הנעוצים באדמת הארץ הזאת ובחיים שעליה. אז השבוע – הגיגים על שורשים.