בתקופה הקשה שאנחנו עוברים, כשנפש מתייסרת וכואבת, אני מביטה הרבה בירקות הצומחים להם בשלווה ובאדישות בשדה. למרות כל הסערות האנושיות, הם ממשיכים לעשות את מה שהם יודעים  ועושים תמיד – לצמוח, להתעבות, להכות שורשים, לעשות פוטוסינתיזה, לפרוח, להניב ולנבול. הפשטות של הטבע נותנת לי איזו יציבות, ואנחנו מנסים לשלוח אותה גם אליכם, בתקוה שגם לכם היא תביא איזו נחת. 

הבצל הוא ירק יסוד במטבח, בתרבות, בהוויה האנושית כנראה. אנחנו מייחסים לו כיסוי והסתרה, קושרים בו צער ודמעות, אומץ לב, עזות רוח וחיי נצח, ומנגד – פשטות ובסיסיות של פשוטי עם. והוא, כמובן, בכלל לא ידע שהוא כזה, אדיש לכל ההתרגשות, צומח לו בנחת ומנסה פשוט להיות… כל כולו בצל…

21 בדצמבר / מתן פורת

חַיָּב לִהְיוֹת מֵעַכְשָׁו
פָּחוֹת חֹשֶׁךְ
וְיוֹתֵר אוֹר.
לֹא כִּי אֲנִי הֶחְלַטְתִּי,
לֹא כִּי זֹאת מִשְׁאֶלֶת לֵב,
כָּכָה זֶה עִם כַּדּוּר הָאָרֶץ וְהַשֶּׁמֶשׁ.
וְאִתָּם אֲנִי לֹא מִתְוַכֵּחַ,
הֵם הָיוּ פֹּה לְפָנַי.

____________________________

בתקופה הסוערת והמטלטלת שעוברת עלינו, אני מוצאת נחמה בשדה. ההתחדשות הפשוטה של הטבע והצמיחה, באדישות מוחלטת לכאוס האנושי, מרגיעה אותי. ואני מנסה ללמוד ממנה. אני מתבוננת על הצמחים שנאחזים בקרקע בשורשים בריאים ומסועפים, ונזכרת בשורשים החזקים שלי הנעוצים באדמת הארץ הזאת ובחיים שעליה. אז השבוע – הגיגים על שורשים.

הלילה היה נמשך שנות חיים / ​סיון הר שפי

​אַחַר כָּךְ נִפְתְּחָה הַדֶּלֶת
וְהַשֶּׁמֶשׁ, כְּמוֹ רוֹפֵא טוֹב
הִזְמִין אוֹתִי לְהִכָּנֵס
הַחוּצָה

הִקִּישׁ עַל גַּבִּי, הַשֶּׁמֶשׁ:
תִּנְשְׁמִי עָמֹק

הַכֹּל תַּקִּין, אָמַר
מֵאִיר לְתוֹכִי
לִנְבָכַי

רוֹשֵׁם לִי בְּכָל זֹאת
הַרְבֵּה אֲדָמָה וּמַיִם
וּפַעַם בְּיוֹם, לָשֵׂאת עֵינַיִם
לְהִתְמַקֵּד בָּאוֹר
עַד דְּמָעוֹת
_____________________

כשהייתי ילדה היה לנו בבית ספר ילדים מהסוג הישן והתמים, עם סיפורים בעברית של פעם וציורים נאיביים בצבעים בהירים. אני לא זוכרת אף אחד מן הסיפורים, אבל אני זוכרת שדובר בו על לפת. הילדים שם זרעו לפת בגינה, או אכלו אותה לארוחת הצהריים, אני לגמרי לא זוכרת מה היה הענין, אבל אני זוכרת את ההשתוממות שלנו כילדים: מה היא לפת? היא נראתה לנו כמו ירק אירופאי אקזוטי, הגדל בחורפים כבדים (אולי הילדים בציור לבשו מעיל?) וטעמו כנראה טעם גן עדן (הילדים כנראה היו מרוצים מהארוחה).
הלפת היא גידול תרבות עתיק, שהיה ידוע ביוון, ברומא, בסין ובמצרים העתיקה. מוצאו מסין, מרכז אסיה ומהמזרח הקרוב. בארץ גידלו את הלפת לפחות מימי המשנה, בה היא נזכרת מספר פעמים כירק גינה מקובל.

הנר
וכך האיש יצר את דמות הנר:
מן החומר לקח לו חלב רך וחיוור
ואל תוכו את פתיל חייו חיבר, ואז היה הנר שלם.
באש קטנה הדליק אותו

וכמו אדם, תמיר עד תום, בער בחושך לאיטו, לוהב ומהבהב.
כמו נשמת הרוח הנושב,
אוהב,
את מעגל הפרפרים,
זולג החלב כדמעות על הספרים
על שולחנו של המשורר
חייל באוהלו את המכתב גומר.

ובליל סער מאוחר,
כשרעמים נופלים בחשכה,
ולא רואים שמים, לא כוכב זוהר,
אז מדליקים את שארית הנר,
ויש תקווה שהעולם ישוב ויתבהר.

נתן יונתן

אלו הימים בהם חוגגים את סיום עונת המסיק, בה נאספים אל בית הבד פירות העץ שהוא אולי העץ הכי צנוע ומסתפק במועט שיש. עץ שלא זקוק כמעט לכלום, ועומד באיכותו גם לאורך שנים ארוכות, שחונות, גשומות, חמות, קרות – הכל יכול לעבור עליו, והוא, הזית העמיד והשתקן, ימשיך לשרוד ולצמוח ולהפיק זיתי שמן מהם נוכל להדליק אור, לאכול לבריאות, לרכך את עורנו ולרפא פצעים ושאר מחלות.

עכשיו אנחנו קוטפים בענוה ובשתיקה את הפירות הקשים האלה, שאם נלחץ עליהם באצבענו הם יתפקעו מעסיס, אבל לא כזה שבא ללקק מהאצבע, כמו מיץ הענבים, התאנים, הרימונים או התמרים. זהו מיץ מר ומוזר, אבל הוא שיבנה את גופנו לטווח הארוך, הרבה יותר מהסוכר בפירות המתוקים, והוא זה שיאיר לנו את לילות החורף הארוכים שכבר כאן. בענווה והפשטות והמעט שהוא צריך אין חגיגות מתוקות, יש כבר חורף והתכנסות פנימה, לתוך השקט המרגיע שנר דקיק ורועד מביא אלינו בחשכת ליל.