חג השבועות, חג ביכורי קציר החיטים, מעלה השנה בפלייליסט הפנימי שיר שמחזיק בתוכו כל כך הרבה כאב, וגם השלמה ותקווה – "החיטה צומחת שוב". השיר הזה, שנכתב ב1974, לאחר מלחמת יום הכיפורים, על ידי המשוררת דורית צמרת, בת קיבוץ בית השיטה, ש11 מבניו נהרגו במלחמה, הולחן כעבור 4 שנים על ידי חיים ברקני, והפך לאחד השירים המלווים את המדינה הזאת, על משבריה, אתגריה וצמיחתה.

בסתו האחרון, בתוך ימי הזעזוע והאבל הנוראיים כשלמרות הקושי והכאב, החיטה בשדות הארץ בכלל, ובנגב המערבי בפרט, נבטה וצמחה שוב, ביקש אורי רביץ, בן נחל עוז, שאמו אלמה אברהם נחטפה ב7 באוקטובר (ובינתיים שבה, לשמחתנו), לשנות מעט חלק ממילות השיר, להעבירו מעמקי הצפון לנגב המערבי, ולהוסיף, לצד החוזק שבא עם הצמיחה מחודשת של החיטה, גם זעקה ודרישה – להשבת החטופים. 

זה לא אותו הנגב, ולא אותו הבית,
אתם אינכם, ומוכרחים לשוב
השביל עם השדרה ובשמיים עיט
אך החיטה צומחת שוב