בשבועות האחרונים ביקרו אצלכם בארגז חסות שונות מעט, קטנות יותר, אדומות לעתים (סלנובה). השבוע חוזרת החסה הערבית הירוקה, המוכרת והאהובה, לככב בארגזים לקראת חג הפסח, בו יש לה מקום של כבוד על שולחן הסדר. הדעות בעניין החסה די חלוקות – יש שסוברים כי חסה היא קישוט, שנועד להיות מוסט הצידה כדי להגיע לאוכל עצמו, ומילוי קערת הסלט בחסה היא הולכת שולל: הקערה מלאה בחסה שיוצרת נפח, אך בעצם המנה ריקה מתוכן.
האמנם? ובכן, כדי לעקור מיסודה את הסברה שחסה היא למעשה קלקר במסווה של ירק, נקדיש את העלון השבוע לשיר מזמור לחסה:

אמצע-סוף החורף הוא העונה בה מגיע אלינו בדילוגים עליזים הפול הירוק, ומצטרף לבת דודתו המתוקה, האפונה. בינתיים נראה שהוא מצליח לעבור את השגעת האקלימית יחסית בשלום. אם אתם עדיין לא מזהים אותו, נספר לכם שהוא בנה המכובד של משפחת הקטניות המפורסמת, תרמיל ירוק, שמנמן וארוך, שהצד הפנימי שלו מכוסה בריפוד רך וכותנתי למגע.
"בערוגת הגינה" של ביאליק הפול המסכן עומד בצד, נשען על מקלו, מצוברח ועלוב, כי תרמיליו ריקים. המסיבה של ביאליק לא נערכה כנראה בשלהי החורף בואכה האביב, כי עכשיו אין סיכוי שהפול שלנו לא נע ולא נד במסיבת הריקודים המקפיצה של דיירי ערוגת הגינה – עם התקדמות העונה תרמיליו מתמלאים וכמויות יפות של פולים ממלאות את דליי הקטיף שלנו, ואת הארגזים שלכם, ואפשר לשמוח ולרקוד!

כשהייתי קטנה, סבתא שרה שלי, אישה מלאת אהבה ודאגה, היתה מתרגשת מכל עיטוש או שריטה, מטפלת, מחבקת ומרגיעה, מכינה משהו טעים לשתות, ולידו גם משהו מתוק לאכול ומסכמת את המצב: רק שתהיי לי בריאה!
כילדה, זה נשמע לי, איך לומר, משפט של סבתות… ולא הרהרתי בו רבות, מתייחסת בסלחנות לסבתי הדואגת ונרעשת (קצת יותר מדי לטעמי). כשבגרתי, גיליתי, כמובן, כמה צדקה סבתא, וכמה אמת פשוטה יש במשפט הזה: העיקר הבריאות!

בשנים האחרונות, עם בוא הקורונה (ועם התקדמות הגיל…), המשפט הזה הופך שגור ורלוונטי לגמרי, ובחורף האחרון, מרובה השפעות הקשות, הבריאות בהחלט מתהרהרת אצלנו. כתמיד, אנחנו משתדלים לשלוח לכם בריאות דרך הירקות שלנו, ולכבוד החורף יש לכם בדרך כלל בארגז נציג או נציגה של משפחה בריאה ומבריאה ביותר, שמסייעת במיוחד לאיברי הנשימה ולמניעת צינון – כרישה, בצל או שום. השבוע נספר על הנציג האביבי המיוחד שלהם, הנה הוא: