13 בספטמבר 2018 – בין כסה לעשור – אני כפיי ארימה
הימים האלה של ראשית השנה הם ימים חגיגיים במיוחד. סימני שולחן החג יפים בעיני, לאו דוקא בגלל הברכות הקשורות אליהם (כל הקללות והנאצות לשונאינו ולאויבינו לא ממש מתיישבות אצלי עם אוירת אופטימיות ותקווה של ראש השנה), אלא בשל העונתיות והרבגוניות שמציע שולחן החג, המשלב אורחים מכל הסוגים: מהעלים הירוקים (המנגולד), מהקטניות (הלוביה), ממשפחת הבצלים, (את הנסיכה – הכרישה), ומהדלועים – מלכי הקיץ הבלתי מעורערים. וכמובן מן הרימון והתמר, התפוחים, הדבש והדגים – שמציגים יחד את העושר הרב שמספקת בעונתיות ובטבעיות הארץ הברוכה הזו.
כדאי לעצור לרגע ולהתבונן בצבעוניות ובגיוון המרשים של תרמילים ארוכים ירוקים, בשר פרי עגול וכתום (או ירוק), עלים ירוקים בעלי שדרה לבנה, בצלים לבנים, גרעינים אדומים ועסיסיים, פירות אליפטיים חומים-זהובים. איזו חגיגה לכל החושים, ואיזה שילוב בין העלים, הבצלים, השורשים, הגבעולים, הפירות והתרמילים. ממש שיר הלל לגן ירק/בוסתן המשלבים ירקות ופירות שונים בכפיפה אחת.
יש בזה תקוה ואמת גדולה לגבי השנה הקרבה ובאה (כמו גם זו שחלפה): יהיה בה מהכל, בעירבוביה ובמגוון: קצת מזה וקצת מזה. גם עומק, גם שטחיות. גם פשטות, גם מורכבות. גם קל, גם קשה. גם מצחיק, גם עצוב. מרגש, מעצבן, מלהיב, משעמם, מדכא, מרומם. הצלחות, כשלונות, משגים, בחירות נכונות, תאוצה, האטה, דשדוש ושוב ספרינט. השלמות הזו שיש בסלט הלא מושלם, המעורבב, העשוי חתיכות חתיכות, של החיים.