ארכיון עלונים קודמים

18-20 בפברואר 2019 – פרח שלי, הו פרח!

את שמה העברי נתן לה אליעזר בן יהודה שגזר אותו מאחיה הכרוב (וביאליק שלח אותם לרקד יחדיו), גם שמה האנגלי משקף ייחוס דומה: cauliflower=פרח הכרוב, ובצדק: הכרובית פותחה כנראה מכרוב-הבר. זה קרה בתקופה הרומית באיזור אגן הים התיכון (יוון/איטליה/תורכיה לא ברור איפה בדיוק) ומשם נדדה לארצות אירופה, למזרח התיכון, להודו ולסין. כשאני אומרת: "פותחה" אני מתכוונת לפיתוח ידי אדם, בדומה לטיפוח זנים עכשווי, רק הרבה הרבה הרבה יותר לאט. למען האמת, רבים מהשינויים המדהימים ביותר שנעשו בתחום של זנים חדשים לא נוצרו כחלק ממחקר מתוקצב ומובנה, אלא בצורה הפשוטה של איסוף זרעים מאותם צמחים שמצאו חן בעיני החקלאי/ת, והעדפתם על פני זרעים מצמחים פחות אהובים. לפעולה הפשוטה של הבחירה להרבות צמח מסויים על פני אחר היתה השפעה עצומה על שיפור ושינוי יבול מסויים או זן מסויים. עוד הרבה לפני שהבין האדם את הגנטיקה של הצמחים הוא גרם בפעולותיו לשינויים קטנים ואיטיים בגידולים, שהצטברו עם הזמן עד שהביאו לתוצאות ממשיות.

לקרוא עוד

February 11th-13th 2019 – The Onion: Nothing to Cry Over…

The onion is a fundamental vegetable in our kitchen, our culture and probably in human existence. We attribute it to having an inner essence cloaked in hiding, associate it with tears and sorrow, courage, audacity and eternal life. And on the other side of the onion – simplicity, the elementary basicness of the common people. Of course, the onion has no clue of this. He’s totally indifferent to the big fuss, absorbed in tending to his own growth, making every effort to just be… well, an onion…

לקרוא עוד

11-13 בפברואר 2019 – הבצל – ירק יוצא מן הכלל!

הבצל הוא ירק יסוד במטבח, בתרבות, בהוויה האנושית כנראה. אנחנו מייחסים לו כיסוי והסתרה, קושרים בו צער ודמעות, אומץ לב, עזות רוח וחיי נצח, ומנגד – פשטות ובסיסיות של פשוטי עם. והוא, כמובן, בכלל לא ידע שהוא כזה, אדיש לכל ההתרגשות, צומח לו בנחת ומנסה פשוט להיות… כל כולו בצל…

הוא אחד מצמחי התרבות העתיקים ביותר. מוצאו במערב אסיה וישנן עדויות שגדל בגינות מצרים העתיקה. בארץ ידוע הבצל עוד מימי התנ"ך ושמו נישא בפי בני ישראל במדבר בגעגוע: "זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חינם… ואת הבצלים ואת השומים". במצרים העתיקה היה לבצל מעמד נכבד כמודל ביצירות אמנות וכמנחה לאלים, זאת נוסף על היותו אחד המזונות הבסיסיים של פשוטי העם. עבור המצרים, הבצל על שכבותיו הרבות, ייצג חיי נצח – הוא הונח בקברי הפרעונים: בעיני המומיה של רעמסס הרביעי נמצאו בצלים קטנים, וסלסלת בצל נחשבה מנחת לוויה מכובדת ומקובלת.

מאז ומעולם התקיים קונפליקט בין ריחו העז של הבצל ובין טעמו. האריסטוקרטיה סתמה את אפה בשל הריח (ואכלה ממנו בכל זאת), הברהמינים בהודו נמנעו ממנו, אך פשוטי העם זללו את הבצל לתיאבון. בחוקי חמורבי מוקצית הקצבה חודשית קבועה של בצל ולחם לנזקקים. עבור אלכסנדר הגדול היווה ריחו העז של הבצל אות לעוצמתו, ומתוך האמונה כי אכילת מאכלים חזקים משפיעה על האדם, הוא האכיל את לוחמיו בבצלים כדי להגביר את כוחם ואת אומץ לבם. במחזה המופלא "אלוף בצלות ואלוף שום" של ביאליק הוא מהלל ומשבח אותו, כי באמת אין כמוהו לתיבול הארוחה.

לקרוא עוד

4-6 בפברואר 2019 – לרדת לשורש הענין

בשבועות האחרונים אנחנו מתרטבים פחות. הגשמים הרצופים מהם נהנינו בתחילת החורף הידלדלו לכדי מטר אחד בשבוע. אנחנו לא מתלוננים, בשבוע שעבר זכינו למנה יפה של טיפות ביום שני, והאדמה רוותה מים, וגם השבוע אנחנו מקוים למטר משמעותי בימים רביעי-חמישי. האדמה צריכה עוד לשתות, ואנחנו לא רוצים להיפרד עדיין ממשקעי החורף בטרם עת. אנחנו רק באמצע החורף, ויש עוד חודשיים-שלושה שבהם נקבל בברכה ובציפיה גשמי ברכה על אדמתנו.

אחת הסנוניות שמבשרת אצלנו את אמצע החורף היא פטרוזילית השורש – היא זקוקה לזמן ארוך כדי לצמוח, ולכן למרות שאנחנו זורעים אותה בתחילת הסתו, היא מוכנה לקטיף רק באמצע החורף ומשמחת אותנו מאוד בבואה. היא מצטרפת באיחור מה לחברה הטוב, ודודנה הרחוק, סלרי השורש, אותו אנחנו שותלים ולא זורעים, ולכן הוא מקדים ממנה להגיע. השבוע ניתן את הבמה לשניים האלה שצומחים נחבאים מהעין, אבל כשהם יוצאים מהמחבוא, זו סיבה מצויינת להעמיד סיר מרק (אבל לא רק).

לקרוא עוד

28-30 בינואר 2019 – יש מקום אחד, שקוראים לו ח'ביזה, לא רחוק מתל אביב

השבוע אנחנו מתרגשים לשים לכם בארגזים צרורות ירוקים ויפים של עלי ח'ביזה. לפני כמעט 16 שנה, כשעמדנו בשלבים הראשונים של עיבוד השדה, חיפשנו שם לחווה. המקור היצירתי שלי לשמות היה האיש שלי, שהעלה רעיונות שונים, שנשקלו בכובד ראש והתגלגלו על לשונותינו בנסיון לבדוק איך זה נשמע, אבל אתם יודעים איך זה, שומדבר לא נדבק. 
אני חושבת שהיינו כבר קרובים מאוד לסל הראשון שלנו, וידענו שכבר צריך לבחור, כששבת אחת של סוף חורף ישבנו, האיש, אחותי ואני, ופתאם קפץ לו השם "חביזה". משהו צלצל נכון. לאחר כמה שניות התעשתה גם אחותי ואמרה שלדעתה יש לאתגר קרת סיפור בשם הזה, משהו על אנשים מאושרים. מרגע לרגע זה הפך נכון יותר.
מיד יצאנו לחנות ספרים, מצאנו את הסיפור המדובר, ואני עשיתי תחקיר קצר שהעלה סיבות נוספות משכנעות ביותר: היה בזה ניחוח של ילדות, זה הזכיר לכולנו את פירות החובזה העגולים שהיינו קוטפים, מקלפים וזורקים לפיות הקטנים שלנו… שם הצמח נגזר מהמילה הערבית ללחם, מה שמצא חן בעיני ככינוי למשהו בסיסי, טבעי, פשוט. הסיפורים הירושלמיים על קציצות החובזה במצור השתלבו גם הם, ולבסוף – היותה של החביזה עשב-בר, וחיבתי לעשבי בר, לשורדנותם ולשפע הנדיב שלהם, התאים לי לקונספט של חווה אורגנית, שחיה עם הטבע ופחות מנסה להכניע אותו.
הפור נפל. באותו ערב חגגנו את המאורע בארוחה חגיגית של כיסנים ממולאים בעלי חוביזה, סרפד וחרדל מגינת הפרא אצלנו בבית.

לקרוא עוד