כשאנחנו חושבים בעיני רוחנו על צמח יפה, או מספרים עליו, בדרך כלל נתאר את קומתו הנאה, את עליו הירוקים והרעננים, את הצבעוניות של פרחיו או העסיסיות והמתיקות של פירותיו. לפעמים גם את גבעולו הזקוף או תרמיליו המרשימים, את ריחו או תנועתו ברוח. אך לרוב לא נתייחס לחלק הנסתר של הצמח, לשורשים החבויים באדמה.

בשבועות האחרונים החלו לקצור את שדות החיטה שסביבנו. קציר מוקדם בטרם חג השבועות הוא סימן לאכזבה בגידול הדגן הזהוב. בשנה גשומה, בה מתמלאים השיבולים בגרעינים שמנמנים, נקצרת החיטה בעזרת קומביין – שקוצר את השיבולים ומפריד את הגרעינים מהקש. אבל בשנים פחות טובות, כמו השנה, הגרעינים לא מגיעים להתמלאות, והשדה נקצר כולו ונארז בחבילות חציר.
במקביל, בשדה שלנו גדל (או מדויק יותר לומר – גדלה) חציר מסוג אחר… יש ניחושים?

הסלים בשבועות האחרונים הם כבר לגמרי סלים של "עונת מעבר" – משבוע לשבוע מתמעטים ירקות החורף: ממש השבוע נפרדנו סופית מהשומר, הקולרבי והסלרי. הכרוב גם הוא כבר ממש בסוף עונתו. מצד שני מתחילים ירקות האביב-הקיץ, אך בטפטופים עדינים ביותר: הקישואים, הפקוס ותפוחי האדמה האביביים. עוד סימן של עונת מעבר אביבית היא הנענע הריחנית. עם בוא האביב התחדשו אצלנו ערוגות הנענע והיא זקוקה לתספורת באופן קבוע, ולכן, למרות שגם ככה הקטיפים רבים והסלים מלאים, לעתים היא מצ'פרת אתכם בירק נוסף על הארגז הגדוש. בשדה שלנו הנענע היא בהחלט סימן לאביב, והוכחה גלויה לכך שתרדמת החורף חלפה עברה ולבלוב האביב פורץ במלוא עוצמתו.