האוכמניות זקוקות לתנאים מיוחדים כדי לגדול. הן זקוקות לקרקע חומצית כדי לגדול בצורה מיטבית, ומנות של קור עושות להן רק טוב. כדי לשמור על רמת חומציות מדוייקת, האוכמניות גדלות על מצע מנותק בתוך מכלים גדולים, ומקבלות דישון (לא אורגני), אך לא מרוססות כלל.
מחיר האוכמניות – 16 שקלים לאריזה של 125 גרם, 60 שקלים לאריזה של חצי קילו.
עונת האוכמניות קצרה (ועוד מעט תתחיל גם עונת הפטל, אינשאללה), אז מהרו להזמין – ניתן להוסיף לסל דרך מערכת ההזמנות שלנו
______________________________
שינוי במשלוחים לרגל יום העצמאות:
משלוחי יום שני מוקדמים ליום ראשון 12 במאי.
מערכת ההזמנות תיסגר לשינויים ביום שישי הקרוב, 10.5, בשעה 8:00 כדי שנוכל להתכונן.
הזמנת נבטים ופטריות תיסגר מוקדם, כבר ביום חמישי הקרוב, 9.5 בשעה 12:00.
משלוחי יום רביעי כרגיל ביום רביעי 15 במאי.
מערכת ההזמנות תיסגר לשינויים ביום שני, 13.5 בשעה 9:00, כדי שנוכל להתכונן.
____________________________________________________
כבר מספר שבועות מבקר בסל אחד הירקות הראשונים שחידש לנו האביב – הקישוא. כבר פגשתם אותו בארגזים ובוודאי עוד תפגשו למשך התקופה הקרובה. כחלוץ המשפחה, אנחנו שמחים להקדיש לו במיוחד עלון אביב גשום זה.
הקישואים שייכים למשפחה מפוארת – משפחת הדלועים. זו משפחה ענפה למדי ומגוונת מאוד שחבריה מגודלים הן למאכל והן למגוון שימושים נוספים. עץ המשפחה הדלועית מתפצל לחמישה ענפים מרכזיים: ענף אחד אליו שייכים המלפפון, הפקוס והמלון, ענף שני של האבטיח, ענף שלישי של דלעות וקישואים, ענף רביעי – דלעות נוי, שאינן טעימות אך משמשות לקישוט וגם ככלי אוכל וכלי נגינה, וחמישי ואחרון – ענף דלעות לופה, שבשרן משמש להכנת ספוג טבעי.
כאמור, הדלעות והקישואים הם דודנים קרובים מאותו ענף משפחתי אבל אנחנו מתייחסים אליהם בצורה שונה, וזה משפיע על אופיים: הדלעות נקטפות בבגרותן, לאחר תקופת גידול ארוכה של כ3-5 חודשיים, כשקליפתן קשה והגרעינים בתוכן קשיחים ומלאים (בדרך כלל אנחנו מגלענים אותם החוצה לפני בישול הדלעת). הקישואים, לעומתן, נקטפים בצעירותם, לאחר כחודש-חודשיים של צמיחה, הקליפה שלהם עדיין רכה, נפצעת ומשתפשפת בקלות, גרעיניהם דקים ובלתי מורגשים, ונאכלים כחלק בלתי נפרד מהירק.
הקישואים והדלעות הם ילידי מרכז אמריקה. קולומבוס הוא שהכיר אותם לאירופאים, שגידלו אותם תחילה רק בגנים בוטאניים, והתרשמו מהפריחה היפה שלהם. בני ישראל שהתגעגעו לקישואים ממצרים (“זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים”) לא ערגו, כנראה, לקישואים אלא לפקוס, דודנם, שגדל באפריקה ובמזרח התיכון באותה תקופה. את שמו העברי קיבל הקישוא משמו הערבי, כוסא (שמקורו באכדית), ובאופן רשמי קוראים לו “דלעת הקישוא”. ומכאן נגזר הכינוי לחלקה בה גדלים צמחים ממשפחת הדלועים: מקשה (של אבטיחים, דלעות, מלונים, קישואים).
גם בקרב משפחתו הגרעינית של הקישוא יש אחים רבים ושונים זה מזה. הקישוא המזרח תיכוני הוא שמנמן וצבעו ירוק בהיר, אחיו הזוקיני, שפירושו דלעת קטנה (מהמילה zucca, דלעת באיטלקית), הוא דק יותר וארוך. אנחנו מגדלים קישוא בהיר uזוקיני ירוק כהה. ההכנות לעונת הקישואים מתחילות אצלנו בסוף החורף. אנחנו זורעים ושותלים את הקישואים בסוף ינואר-תחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן עליהם אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים/השתילים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, מתחת לפלסטיק כבר חם מדי, ואז אנחנו מכסים את צמחי הקישוא בבד אגריל – העשוי מבד לא ארוג, (עלבד). אלו יריעות דקיקות אך מבודדות. הן אינן אטומות ומאפשרות לקרני השמש להכנס, ומצד שני הן חזקות יחסית. בחורף אנחנו משתמשים בו כדי להגן על הירוקים העדינים מהברד, ובאביב אנחנו פורשים אותו על בני משפחת הדלועים בתקופת הצמיחה הראשונית שלהם, כמגן מפני חרקים.
לא מדובר בחרקים צמחוניים שחפצים לנשנש עלי קישוא, אלא בסתם זבובים, יתושים ושאר מעופפים שרוצים רק לנחות ולהניח יד ורגל על הקישוא, אלא שהם לא ממש מקפידים לרחוץ ידיים לפני כן, וכך הם מעבירים וירוסים ומחלות שפוגעים בצמחי הקישוא הקטנים. הוירוסים ומחלות העלים הם האיומים החמורים על צמחים ממשפחת הדלועים, ובעיקר רגישים להם הקישואים, הפקוס, המלונים והדלעות הקטנות לסוגיהן. אנחנו מכסים אותם בתחילת דרכם בבד, ממש כמו שבבית אנחנו שמים רשת על החלונות למנוע מהמעופפים להכנס לסלון. כשמתחילה הפריחה אנחנו מסירים את הבד מהצמחים, ואז מתחיל ניגון ההפריה, בו אנחנו דווקא זקוקים לעזרתם של חרקים מעופפים…
אז איך בעצם מגיע צמח הקישוא הירוק והמרשים להנבת פרי ולהבשלה? בדרך יש פרחים צהובים, גדולים ויפים מאוד, המושכים את עיני הבריות ובעיקר את עיני החרקים, החובבים את הצבע הצהוב. על צמח הקישוא ישנם פרחים משני סוגים: פרחים זכריים ופרחים נקביים (כל האמור כאן לגבי קישואים תופס גם לגבי דלעות, מלפפונים, מלונים, אבטיחים, פקוסים ושאר בני המשפחה). שני סוגי הפרחים האלה דומים מרחוק, אבל כשמתקרבים ההבדל ברור:
-
- כך נראה הפרח הזכרי
-
- וממש מקרוב
-
- והמקבילה הנקבית שלו
-
- ובתמונת תקריב
החרקים הנפעמים מהצבע העז מיפי הפרחים נכנסים אל הפרח הזכרי, משתעשעים, משחקים, אוספים קצת צוף ועל הדרך גם אבקה, שנראית כך:
אחר כך הם עוברים למגרש המשחקים השכן, הפרח הנקבי, ומפזרים שם בכל מקום את האבקה הזכרית. הפרח הנקבי המופרה נסגר ומתכווץ, ובסוף התהליך נראה כך:
תוכלו להבחין שבקצהו כבר הולך ותופח, הולך וצומח לו קישוא טרי ורענן. רק כמה ימים דרושים לו, והוא מוכן לקטיף זהיר ורגיש, כדי שלא לשרוט אותו ולא לפגוע בקליפתו המבריקה והעדינה. הקישואים גדלים מהר מהר ולכן אנחנו קוטפים אותם ממש מדי יום. קישואים שנשכחים בטעות על השיח, נגלה אחרי כמה ימים בגודל מפלצתי למדי…
הקישוא דל מאוד בקלוריות, ומנגד עשיר בסיבים תזונתיים. הוא מכיל מגנזיום, אשלגן וחומצה פולית, ויטמין C, ויטמין A ונוגדי חימצון אחרים. יש לו טעם ניטרלי ורענן, יש שיגידו שהוא תפל וסתמי, אבל אל תדאגו לו, אין צורך לעשות לו יחסי ציבור. אולי דווקא בשל טעמו הנייטרלי, אין כמעט ארץ שלא אימצה בחום את הקישואים אל מטבחה: בצרפת מכינים מהם רטאטוי וקישים, באיטליה הם חלק מקפונטה, פריטטה, אנטיפסטי ופסטה פרימוורה, ויש לאיטלקים גם חיבה מיוחדת לפרחי קישוא מוקפצים. רומניה ובולגריה מבשלים אותם בגיבץ’, בטורקיה מלבבים מהם לביבות, במזרח התיכון ממלאים אותם באורז ובשר טחון, במרק קובה עיראקי הם מרכיב חשוב. במזרח הרחוק הזוקיני והקישוא מוקפצים בווק, בארצות הברית אופים מהם לחם או רוקחים מהם ריבת קישואים מעולה.
אבל קישואים אפשר לאכול גם ללא בישול, טיגון או אפיה כלל – אפשר לסחוט מהם מיץ קישואים, המשמש לניקוי רעלים מהגוף, ואפשר לאכול אותם לגמרי טריים בסלט, כמו מלפפונים. בתקופות בהם חסרו מלפפונים אצלנו בח’ביזה היינו חותכים קישואים כתחליף בסלט הירקות של ארוחת הצהרים.
הלוואי שיהיו לנו בשורות טובות השבוע,
אלון, בת-עמי, דרור, עינת וכולנו בח’ביזה
______________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: בצל, גזר בשקית/צרור גזר מיני, חסה, סלק אדום, תרד ניוזילנדי, תפו”א, קישוא/זוקיני, פטרוזיליה/כוסברה/בזיל/נענע, עגבניה, מלפפון, לפת/שומר/כרוב/סלרי עלים.
בסל הגדול גם: פלפל/בטטה/פקוס, מנגולד, דלעת ערמונים/נתח דלעת/דלורית.
בארגז הפירות: תפוח עץ אדום/זהוב/ירוק, שסק/נקטרינה, אבוקדו, בננה/פומלית/אשכולית אדומה.
יום רביעי: בצל, פטרוזיליה/נענע/בזיל, גזר בשקית/צרור גזר מיני, תרד ניוזילנדי/קייל, קישואים, מלפפון, עגבניה, תפו”א, סלק אדום, חסה, מנגולד/סלרי עלים.
בסל הגדול גם: כרוב/שומר/לפת/קולרבי, נתח דלעת/פקוס/פלפל, דלעת ערמונים/בטטה.
בארגז הפירות: תפוח עץ אדום או זהוב/אגס, שסק/נקטרינה, אבוקדו, בננה/פומלית/אשכולית אדומה.