עלון 161, 16-18 ביולי 2007, ב’-ד’ באב תשס”ז.

קישואים קשי עורף שבוע טוב לכל לקוחותינו בארץ, וגם לאלו הנופשים ברחבי התפוצות יום ראשון של השבוע הזה נפתח עבור אייל ועבורי באופן די שיגרתי. כמו בכל בוקר בחודש האחרון פסענו לנו לארבע ערוגות מוכרות של קישואים והתחלנו בקטיף. מרשים תמיד לגלות באיזו מהירות הם צומחים במשך יממה אחת כשהשיח בשיאו – עובדה הדורשת ביקורת יומיומית, כאמור. אלא ששיאן של ערוגות הקישואים שקטפנו עד כה השנה כבר מאחוריהן. מזה כשבועיים הן כבר מראות תסמינים של פגיעות וירוס ( – בעיקר וירוס ה”מוזאיקה”) שגורם למיני עיוותים בצורת הקישואים ולהפחתה משמעותית בתנובת השיחים. מדובר אמנם בוירוס שאינו מאיים על יצורים מהמין האנושי, אבל שלושת הזנים שאנחנו מגדלים – זוקיני ירוק כהה מזן ”בלאק ביוטי”, זוקיני צהוב – ”גולדי” וקישוא ירוק בהיר מזן “סופיה” – לא מגיבים טוב למפגש איתו, מי מהם יותר ומי פחות. אם לפני שבועיים קטפנו עד שמונה ארגזי קישואים ביום, הרי שהשבוע הגענו לשניים. אבל בבוקר יום ראשון הזה חיכתה לי הפתעה: קטיף ראשון של ערוגות קישואים חדשות. חנוכה של החלקה החדשה! (כן, כן, תתפלאו איך מעין “חג ביכורים-זוטא” שכזה עשוי לשמח אותך בשעה שבע לפנות בוקר, כשהעיניים עוד לא מכירות בכך שהן פקוחות אבל הגב כבר נאלץ להודות שהו מכופף מדי). ולא שמדובר באיזו התפרצות בלתי נשלטת של תנובה. למעשה, הערוגות החדשות של הקישואים – שתיים במספר – הניבו ביכורי ארגז בודד של קישואונים בצורת קונוס, כי ככה זה בהתחלה. הקטיף הראשון הזה לא משמעותי כמותית אבל הוא מעין זריקת עידוד חשובה לשיחים הצעירים, שאחר כך משפרים ביצועים. בכל מקרה, ההפתעה שלי היא כמו שניתן לנחש פרי תכנונו הקפדני של אלון. הערוגות החדשות עמדו בציפיות שלו ובדיוק כשקודמותיהן נחלשות הן התחילו להבשיל ולהניב. בסך הכל, כך הבנתי ממנו, כל ערוגה באמת מניבה כרגיל במשך כחודש באופן סביר עד שהיא נפגעת באופן משמעותי מהוירוס הצורר (גם אחרי הפגיעה שלו יש, אמנם, התאוששויות קלות וצמיחה מחודשת כלשהי, אבל לא חזרה ל”תפוקה מלאה”). לכן בערוגות החדשות אנחנו מנסים “למתוח את החוט” ולהרוויח עוד איזו תקופת תנובה מוצלחת. אנחנו עושים זאת בשתי דרכים עקיפות שקשורות שתיהן בצמצום פעילותן של כנימות עלה שונות, פעילות שמתמצה בנעיצת חדק זעיר בצינורות ההובלה של הצמח ובמציצת חומריו למטרות תזונתיות. תבינו, כשהן מגיעות בהמוניהן הכנימות יכולות להתיישב להן על עלי הצמח וגבעוליו ולייבש אותם, פשוטו כמשמעו. אלא, שמקרים כאלה הם נדירים אצלנו כי במיקרוקוסמוס של השדה בסך הכל נשמר האיזון בין צורות החיים השונות (המושית או “פרת משה רבינו” בכינויה העממי, היא, לדוגמא, טורף עיקרי של הכנימה). כשהגידול באוכלוסיית הכינימות בכל זאת מזנק באופן מוגזם ניתן לשטוף את הצמח במים או בסבון, כפתרון חירום. זה לא מעלים את הכנימות, אמנם, אבל מהפחית אותן בשיעור ניכר. אנחנו בכל אופן מעדיפים את השיטה הזו משימוש בהדברה אגרסיבית מדי שתחסל את הכנימות, אבל תפגע בעקיפין באיזון בשדה וגם באופן ישיר בחרקים ה”מועילים”. כך או כך, בחזרה לענייננו – עבור הקישוא גם כנימת עלה אחת היא צרה צרורה. כי הכנימה היא נשאית של אותו וירוס בעייתי, ומספיק באחת כזו שתנעץ את החדק שלה באופן תמים למדי בצמח כדי להדביק ענף שלם וגם יותר מזה. מפגש הרה אסון שכזה אמנם יתרחש במוקדם או במאוחר, אבל אנחנו לא אומרים נואש ומתאמצים להביא לדחייה שלו. בשלב הראשון, אם כן, אנחנו מגדלים את הקישואים “מינקותם” מתחת כיסוי של יריעות בד אגריל, שמונע כניסה של הכנימות ויוצר איזור “סטרילי” ונטול-כנימות. בשלב השני, כשהשיח גדל ופורח אנחנו נאלצים להסיר את הכיסוי כדי לאפשר האבקה של הפרחים על די דבורים, ואז אנחנו נוקטים, כאמור, בשתי דרכים ניסיוניות לדחיית הפגיעה הויראלית באדיבות הכנימה. שתי הערוגות החדשות מהוות, אפוא, שדה-ניסויים משוכלל. בערוגה אחת אנחנו פשוט מנסים לצמצם את ההזדמנות של הכנימות לפגוע בצמחים בכך שאנחנו פותחים את כיסוי האגריל מדי יום לזמן מה כדי לאפשר את ההאבקה, אבל סוגרים אותו אחרי כמה שעות. בערוגה השנייה השתמשנו ב”הדברה פיזיקאלית”. פתחנו את כיסוי האגריל לגמרי וריססנו את הצמחים בשמן, שיוצר מעין שכבת מגן על גבי העלה. כך כל כנימה שבכל זאת הצליחה למצוא את דרכה אל שיח הקישוא מתקשה להחדיר את החדק שלה לתוך הצמח. בשתי הדרכם מדובר, כאמור, בדחיית הקץ בלבד. זה יאפשר לנו לספק לכם מתוצרת הקישואים לתקופה ממושכת ככל הניתן, ובשדה כמו שלנו לומדים להסתפק בכך. אז בהצלחה לערוגות הקישואים החדשות – חלוצות החלקה החדשה. מי יתן ויהיה לנו חודש פורה ומהנה יחד! פרשת השבוע בירוק והפעם – “אנקדוטה ניו-אייג’ית חקלאית-ספרותית”. פרשת השבוע שלנו – “דברים” – הפותחת את הספר האחרון בתורה, היא תחילת נאומו האחרון של משה רבנו, או בלשון הכתוב: “…הדברים אשר דבר משה אל כל ישראל בעבר הירדן, במדבר, בערבה, מול סוף…”. זהו נאום ארוך שנמשך, למעשה, בכל ספר דברים, ובו שוטח המנהיג הנערץ את עלילות בני-ישראל מיציאת מצרים ועד לפני כניסתם לארץ ישראל כפי שהן נתפסות מנקודת מבטו. הוא גם מותיר את צוואתו הרוחנית באשר לסדרי השלטון ולערכים ראויים, כפי שהנהיג עד כה, שכן, “הרוע הנאמן” כפי שמשה מכונה, כבר יודע (כמה טרגי!) כי הוא אינו צפוי להיכנס לארץ עם צאן מרעתו כפי שחלם. בסקירתו ההיסטורית משה אינו מסתיר גם את הרגעים הקשים, אלו שבהן התגלעו קשיים שונים, מחלוקות ואפילו חטאים של ממש. אחד מאותם רגעים הוא זה של “חטא המרגלים”, שנתפס כחטא חמור של חוסר אמונה ביכולתו של הקב”ה וב”צדקת הדרך”, ושבעקבותיו, כזכור, נגזר על בני ישראל לשהות במדבר ארבעים שנה. משה מספר על הקושי של העם לקבל את העונש הנורא: “ותענו ותאמרו אלי חטאנו לה’. אנחנו נעלה ונלחמנו ככל אשר צונו ה’ אלהינו” (שם, מ”א). לכאורה מדובר כאן בחזרה בתשובה מידית, אלא שאת הנעשה איך להשיב, ונראה שדרוש תיקון עמוק יותר. כולנו מכירים את זה: יש החלטות בחיים שאם טועים בהן צריכים להתהלך סחור סחור לא מעט כדי לתקן אותן. אלא שהעם מסרב לכך. תיקון שורשי, יסודי וארוך טווח שכרוך בהמתנה של דור, ויותר מכך במיתתו של אותו דור בלא שיזכה להגשים את חלומו נראה לו בלתי מתקבל על הדעת. כך לפי הכלל החביב “עבירה גוררת עבירה” בא לעולם חטא נוסף – “חטא המעפילים”, שבו המרו חלק מן העם את פי הקב”ה ועל אף מאמצי השכנוע של משה בכל זאת עלו לארץ בלא תמיכת האל. התוצאות היו עגומות: “ויצא האמרי הישב בהר ההוא לקראתכם וירדפו אתכם כאשר תעשינה הדברים ויכתו אתכם בשעיר עד חרמה” (שם, מ”ד). כיצד יש להבין את הדימוי בו עושה משה שימוש לתיאור מפלת העם, זה של פגיעת דבורים. אפשר שמשה רומז כי האמרי הגן על גבולות הארץ שהוא עצמו כינה “ארץ זבת חלב ודבש”, כדבורים על כוורתם מכורתם. אלא שמשה הוא הוא האיש שיותר מכל אחד אחר ניתן לזקוף לזכותו ולחובתו את הנחת היסודות לאתוס בדבר הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל (בשל הבטחתו של הקב”ה לאבות). לא סביר לכן, לדעתי, שדווקא לפני כניסת העם לארץ הוא חוזר בו מכך ומציג דווקא את האמורי כיליד וכ”בן הארץ” המגן על  מכורתו. האפשרות אחרת לפענוח דברי משה נראית לי סבירה יותר, אם כן, ולפיה “דימוי הדבורים” לקוח מעולמה של ההדברה הביולוגית. חרק נלחם בחרק על מקורות מחיה והחזק שורד. כך, אפשר ומשה המדמה את האמורי לדבורה שמכה את עם ישראל כאילו היה זחל תועה או חיפושית בלתי רצויה, מזהיר אותם, למעשה, כל מי שלא נוהג כחקלאי שלוקח אחריות על טיפוח “אדמתו”, אלא מתפרק מנכסיו הערכיים ומוותר על האמונה שלו בעצמו ובבוראו, סופו שהוא מוצא עצמו מתנהג כטפיל חלש, ומטבע הדברים גם זוכה לטיפול בהתאם ואינו שורד. השבוע בסל יום שני עגבניות תמר + עומר (זני עגבניות שיח) מהשדה + עגבניית החממה המוכרת – השלמה, תפו”א – השלמה גזר – השלמה , חסה , בזיליקום , בצל יבש – השלמה , סלק אדום – השלמה , חצילים , כרוב לבן (יצא קטן אבל טעים) , עירית , עגבניות צ’רי , קישואים. ובסל הגדול תוספת של פקוס , פלפל אדום , שמיר  יום רביעי עגבניות תמר + עומר (זני עגבניות שיח) מהשדה + עגבניית החממה המוכרת – השלמה, תפו”א – השלמה תירס , חסה , בזיליקום , בצל יבש – השלמה , סלק אדום – השלמה , חצילים , נענע , מלון השבוע לקטנים , בצל ירוק , קישואים. ובסל הגדול תוספת של מלון השבוע לתושבי המרכז – לירושלמים שעועית תאילנדית או במיה אדומה, פלפל אדום , כרוב לבן שבוע טוב, אלון, בת עמי, יוחאי כול צוות חוביזה.