26-28 באפריל 2021 – קישוטים לקישוא

חיכינו להן בסבלנות מהשנה שעברה – והנה הן שבות אלינו! האוכמניות המעולות של גדי ותמיר.
בארבע השנים האחרונות, בחלקה קטנה בישוב תקוע שבספר המדבר, מגדלים גדי ותמיר שיחי אוכמניות ופטל אדום הצובעים את הנוף בגווני כחול וסגול. גדי אפיק, אגרונום המתמחה בגידול אוכמניות, ותמיר דויטש, חקלאי אורגני מעובדינו בעבר, חברו יחד לאתגר הלא פשוט הזה של גידול אוכמניות ופטל בארץ.

האוכמניות זקוקות לתנאים מיוחדים כדי לגדול. הן זקוקות לקרקע חומצית כדי לגדול בצורה מיטבית, ולכן גדלות על מצע מנותק בתוך מכלים גדולים. מנות של קור עושות להן רק טוב, וכשיש קרה בחוץ, לגדי ותמיר דווקא חם בלב. כדי לשמור על רמת חומציות מדוייקת, האוכמניות שלהם מקבלות דישון (לא אורגני), אך גדלות ללא ריסוסים בכלל.

ערכן התזונתי והבריאותי גבוה: הן עשירות בנוגדי חימצון, ויטמין C ו-K, ומינרלים שונים, מונעות תהליכים דלקתיים בכלי הדם, מפחיתות כולסטרול ומומלצות לחולי הסוכרת כמנת פרי מכיוון שהן יכולות להוריד רמות סוכר בדם. ועוד לא דיברנו על הטעם…

מחיר האוכמניות – 20 שקלים לאריזה של 125 גרם | 74 שקלים לאריזה של 500 גרם.
עונת האוכמניות קצרה (כחודשיים, ובסופה תתחיל עונת הפטל, אינשאללה), אז מהרו להזמין – ניתן להוסיף לסל דרך מערכת ההזמנות שלנו

_________________________________

הקיץ כבר מתקרב בצעדים גדולים, וכבר מספר שבועות מבקר בסל אחד הירקות הראשונים שחידש לנו האביב – הקישוא. כבר פגשתם אותו בארגזים ובוודאי עוד תפגשו למשך התקופה הקרובה. הוא מגיע במגוון צורות וצבעים: קישואים גליליים בהירים, זוקיני ירוק כהה, זוקיני צהוב וזוקיני מפוספס. בתור נחשון משמח שכזה אנחנו שמחים להקדיש לו במיוחד עלון אביב זה.

הקישואים שייכים למשפחה מפוארת – משפחת הדלועים. זו משפחה ענפה למדי ומגוונת מאוד שחבריה מגודלים הן למאכל והן למגוון שימושים נוספים. עץ המשפחה הדלועית מתפצל לחמישה ענפים מרכזיים: ענף אחד אליו שייכים המלפפון, הפקוס והמלון, ענף שני של האבטיח, ענף שלישי של דלעות וקישואים, ענף רביעי – דלעות נוי, שאינן טעימות אך משמשות לקישוט וגם ככלי אוכל וכלי נגינה, וחמישי ואחרון – ענף דלעות לופה, שבשרן משמש להכנת ספוג טבעי.

כאמור, הדלעות והקישואים הם דודנים קרובים מאותו ענף משפחתי אבל אנחנו מתייחסים אליהם בצורה שונה, וזה משפיע על אופיים: הדלעות נקטפות בבגרותן, לאחר תקופת גידול ארוכה של כ3-5 חודשיים, כשקליפתן קשה והגרעינים בתוכן קשיחים ומלאים (בדרך כלל אנחנו מגלענים אותם החוצה לפני בישול הדלעת). הקישואים, לעומתן, נקטפים בצעירותם, לאחר כחודש-חודשיים של צמיחה, הקליפה שלהם עדיין רכה, נפצעת ומשתפשפת בקלות, גרעיניהם דקים ובלתי מורגשים, ונאכלים כחלק בלתי נפרד מהירק.

הקישואים והדלעות הם ילידי מרכז אמריקה. קולומבוס הוא שהכיר אותם לאירופאים, שגידלו אותם תחילה רק בגנים בוטאניים, והתרשמו מהפריחה היפה שלהם. בני ישראל שהתגעגעו לקישואים ממצרים ("זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים") לא ערגו, כנראה, לקישואים אלא לפקוס, דודנם, שגדל באפריקה ובמזרח התיכון באותה תקופה. את שמו העברי קיבל הקישוא משמו הערבי, כוסא (שמקורו באכדית), ובאופן רשמי קוראים לו "דלעת הקישוא". ומשם זה נגזר הכינוי לחלקת הגידול של צמחים ממשפחת הדלועים: מקשה (של אבטיחים, דלעות, מלונים, קישואים).

גם בקרב משפחתו הגרעינית של הקישוא יש אחים רבים ושונים זה מזה. הקישוא המזרח תיכוני הוא שמנמן וצבעו ירוק בהיר, אחיו הזוקיני, שפירושו דלעת קטנה (מהמילה zucca, דלעת באיטלקית), הוא דק יותר וארוך. אנחנו מגדלים זוקיני ירוק כהה, צהוב ומפוספס. ישנם גם קישואים עגולים, המשמשים למילוי, וקישואים חביבים במיוחד בצורת פרח…

ההכנות לעונת הקישואים מתחילות אצלנו בסוף החורף. אנחנו זורעים ושותלים את הקישואים בסוף ינואר-תחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן עליהם אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים/השתילים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. בדרך כלל אנחנו שמים באדמה בסבבים הראשונים גם שתילים וגם זרעים. הזרעים זקוקים לטמפרטורות גבוהות יחסית כדי לנבוט, לשתילים יש עדיפות כי הם בוגרים ויכולים לצמוח גם בטמפרטורות נמוכות יותר. היו שנים בהן סבלו נביטות הקישוא הראשונות שלנו מהיעלמות מסתורית עקב אכילות רבות של הנבטים הרכים, (כנראה על ידי צרצרים, או שוכני קרקע אחרים) ולכן בחרנו גם בשתילים בתקופה הזו, כדי לנסות ולהתחכם להם.

כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, מתחת לפלסטיק כבר חם מדי, ואז אנחנו מכסים את צמחי הקישוא בבד אגריל – העשוי מבד לא ארוג, (עלבד). אלו יריעות דקיקות אך מבודדות. הן אינן אטומות ומאפשרות לקרני השמש להכנס, ומצד שני הן חזקות יחסית. בחורף אנחנו משתמשים בו כדי להגן על הירוקים העדינים מהברד, ובאביב אנחנו פורשים אותו על בני משפחת הדלועים בתקופת הצמיחה הראשונית שלהם, כמגן מפני חרקים.

לא מדובר בחרקים צמחוניים שחפצים לנשנש עלי קישוא, אלא בסתם זבובים, יתושים ושאר מעופפים שרוצים רק לנחות ולהניח יד ורגל על הקישוא, אלא שהם לא ממש מקפידים לרחוץ ידיים לפני כן, וכך הם מעבירים וירוסים ומחלות שפוגעים בצמחי הקישוא הקטנים. הוירוסים ומחלות העלים הם האיומים החמורים על צמחים ממשפחת הדלועים, ובעיקר רגישים להם הקישואים, הפקוס, המלונים והדלעות הקטנות לסוגיהן. אנחנו מכסים אותם בתחילת דרכם בבד, ממש כמו שבבית אנחנו שמים רשת על החלונות למנוע מהמעופפים להכנס לסלון. כשמתחילה הפריחה אנחנו מסירים את הבד מהצמחים, ואז מתחיל ניגון ההפריה, בו אנחנו דווקא זקוקים לעזרתם של חרקים מעופפים…

אז איך בעצם מגיע צמח הקישוא הירוק והמרשים להנבת פרי ולהבשלה? בדרך יש פרחים צהובים, גדולים ויפים מאוד, המושכים את עיני הבריות ובעיקר את עיני החרקים, החובבים את הצבע הצהוב. על צמח הקישוא ישנם פרחים משני סוגים: פרחים זכריים ופרחים נקביים (כל האמור כאן לגבי קישואים תופס גם לגבי דלעות, מלפפונים, מלונים, אבטיחים, פקוסים ושאר בני המשפחה). שני סוגי הפרחים האלה דומים מרחוק, אבל כשמתקרבים ההבדל ברור:

 

החרקים הנפעמים מהצבע העז מיפי הפרחים נכנסים אל הפרח הזכרי, משתעשעים, משחקים, אוספים קצת צוף ועל הדרך גם אבקה, שנראית כך:

pollen-on-male-squash

אחר כך הם עוברים למגרש המשחקים השכן, הפרח הנקבי, ומפזרים שם בכל מקום את האבקה הזכרית. הפרח הנקבי המופרה נסגר ומתכווץ, ובסוף התהליך נראה כך:

pollinated-zucchini

תוכלו להבחין שבקצהו כבר הולך ותופח, הולך וצומח לו קישוא טרי ורענן. רק כמה ימים דרושים לו, והוא מוכן לקטיף זהיר ורגיש, כדי שלא לשרוט אותו ולא לפגוע בקליפתו המבריקה והעדינה. הקישואים גדלים מהר מהר ולכן אנחנו קוטפים אותם ממש מדי יום. קישואים שנשכחים בטעות על השיח, נגלה אחרי כמה ימים בגודל מפלצתי למדי…

הקישוא דל מאוד בקלוריות, ומנגד עשיר בסיבים תזונתיים. הוא מכיל מגנזיום, אשלגן וחומצה פולית, ויטמין C, ויטמין A ונוגדי חימצון אחרים. יש לו טעם ניטרלי ורענן, יש שיגידו שהוא תפל וסתמי, אבל אל תדאגו לו, אין צורך לעשות לו יחסי ציבור. אולי דווקא בשל טעמו הנייטרלי, אין כמעט ארץ שלא אימצה בחום את הקישואים אל מטבחה: בצרפת מכינים מהם רטאטוי וקישים, באיטליה הם חלק מקפונטה, פריטטה, אנטיפסטי ופסטה פרימוורה, ויש לאיטלקים גם חיבה מיוחדת לפרחי קישוא מוקפצים. רומניה ובולגריה מבשלים אותם בגיבץ', בטורקיה מלבבים מהם לביבות, במזרח התיכון ממלאים אותם באורז ובשר טחון, במרק קובה עיראקי הם מרכיב חשוב. במזרח הרחוק הזוקיני והקישוא מוקפצים בווק, בארצות הברית אופים מהם לחם או רוקחים מהם ריבת קישואים מעולה.

אבל קישואים אפשר לאכול גם ללא בישול, טיגון או אפיה כלל – אפשר לסחוט מהם מיץ קישואים, המשמש לניקוי רעלים מהגוף, ואפשר לאכול אותם לגמרי טריים בסלט, כמו מלפפונים. בתקופות בהם חסרו מלפפונים אצלנו בח'ביזה היינו חותכים קישואים כתחליף בסלט הירקות של ארוחת הצהרים וזוללים בהנאה.

ובנימה אופטימית וטעימה זו, שיהיה שבוע טוב ורגוע,
מכולנו כאן בח'ביזה

______________________________

מה השבוע בסל?

אנחנו מזכירים לכם שבעונה הזאת אנחנו שולחים לכם שום באופן קבוע – כדי שתשמרו אותו אצלכם להמשך. השום אצלנו הוא עונתי, ובעוד כמה שבועות יסתיים היבול שקטפנו. השנה החלטנו לא להשאיר אותו אצלנו לייבוש אלא לשלוח אותו אליכם כדי שסוף הייבוש יעשה כבר אצלכם – לא צריך לתלות אותו או לשזור אותו או לתת לו טיפול מיוחד – סתם להניח בסלסלה מאווררת (אפשר בתוך ארון או באויר הפתוח). אחרי שהעלים יבשים לגמרי פשוט תלשו אותם מראשי השום ואחסנו אותם במקום קריר לשימוש בהמשך. בתאבון!

יום שני: קישוא, חסה, פטרוזיליה שורש/פטרוזיליה, קייל/כרוב/כרובית, מלפפון, עגבניה, תפו"א, שומר/קלרבי/סלק, כוסברה, מנגולד, בצל.

בסל הגדול גם: גזר, פלפל/נתח דלעת, שום/סלרי עלים/בצל ירוק.

בארגז הפירות: קלמנטינה, בננה, תפוז, שסק/נקטרינה.

יום רביעי: חסה, פטרוזיליה שורש/פטרוזיליה, כוסברה/בצל ירוק, גזר/קלרבי, תפו"א, בצל, מנגולד/תרד ניוזילנדי, מלפפון, עגבניה, קישוא, סלק/כרוב/שומר. מתנה לכולם: קייל.

בסל הגדול גם: פלפל/נתח דלעת, סלרי עלים, שום.

בארגז הפירות: קלמנטינה, בננה, תפוז, נקטרינה.

8-10 ביוני 2020 – היפר-קישוא!

זוהי שעתה היפה של משפחת הדלועים – וכדי לחגוג את גדולתה – מאפיית איש של לחם אופה השבוע לחם מיוחד ועונתי – לחם דלעת ורוזמרין, על בסיס מחמצת חיטה.

בתוך העיסה משולבת דלעת מגוררת ועלי רוזמרין דקיקים, התוצאה היא טעם עדין ומרומז של דלעת בתוך לחם עשיר וטעים!

אתם מוזמנים לחגוג את האביב ולהוסיף את הלחם להזמנה שלכם דרך מערכת ההזמנות שלנו. בתאבון!

_________________________________

הקיץ כבר כמעט פה, וכבר מספר שבועות מבקר בסל אחד הירקות הראשונים שחידש לנו האביב – הקישוא. כבר פגשתם אותו בארגזים ובוודאי עוד תפגשו למשך התקופה הקרובה. הוא מגיע במגוון צורות וצבעים: קישואים גליליים בהירים, זוקיני ירוק כהה, זוקיני צהוב וזוקיני מפוספס. בתור נחשון משמח שכזה אנחנו שמחים להקדיש לו במיוחד עלון סוף-אביב זה.

הקישואים שייכים למשפחה מפוארת – משפחת הדלועים. זו משפחה ענפה למדי ומגוונת מאוד שחבריה מגודלים הן למאכל והן למגוון שימושים נוספים. עץ המשפחה הדלועית מתפצל לחמישה ענפים מרכזיים: ענף אחד אליו שייכים המלפפון, הפקוס והמלון, ענף שני של האבטיח, ענף שלישי של דלעות וקישואים, ענף רביעי – דלעות נוי, שאינן ראויות למאכל ומשמשות לקישוט וגם ככלי אוכל וכלי נגינה, וחמישי ואחרון – ענף דלעות לופה, שבשרן משמש להכנת ספוג טבעי.

הדלעות והקישואים הם דודנים קרובים אבל אנחנו מתייחסים אליהם בצורה שונה, וזה משפיע על אופיים: הדלעות נקטפות בבגרותן, לאחר תקופת גידול ארוכה של כ3-5 חודשיים, כשקליפתן קשה והגרעינים בתוכן קשיחים ומלאים (בדרך כלל אנחנו מגלענים אותם החוצה לפני בישול הדלעת). הקישואים, לעומתן, נקטפים בצעירותם, לאחר כחודש-חודשיים של צמיחה, הקליפה שלהם עדיין רכה, נפצעת ומשתפשפת בקלות, גרעיניהם דקים ובלתי מורגשים, ונאכלים כחלק בלתי נפרד מהירק.

הקישואים והדלעות הם ילידי מרכז אמריקה. קולומבוס הוא שהכיר אותם לאירופאים, שגידלו אותם תחילה רק בגנים בוטאניים, והתרשמו מהפריחה היפה שלהם. בני ישראל שהתגעגעו לקישואים ממצרים ("זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים") לא ערגו, כנראה, לקישואים אלא לפקוס, דודנם, שגדל באפריקה ובמזרח התיכון באותה תקופה. את שמו העברי קיבל הקישוא משמו הערבי, כוסא (שמקורו באכדית), ובאופן רשמי קוראים לו "דלעת הקישוא". ומשם זה נגזר הכינוי לחלקת הגידול של צמחים ממשפחת הדלועים: מקשה (של אבטיחים, דלעות, מלונים, קישואים).

גם בקרב משפחתו הגרעינית של הקישוא יש אחים רבים ושונים זה מזה. הקישוא המזרח תיכוני הוא שמנמן וצבעו ירוק בהיר, אחיו הזוקיני, שפירושו דלעת קטנה (מהמילה zucca, דלעת באיטלקית), הוא דק יותר וארוך. אנחנו מגדלים זוקיני ירוק כהה, צהוב ומפוספס. ישנם גם קישואים עגולים, המשמשים למילוי, וקישואים חביבים במיוחד בצורת פרח…

ההכנות לעונת הקישואים מתחילות אצלנו בסוף החורף. אנחנו זורעים את הקישואים בתחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן עליהם אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. בדרך כלל אנחנו שמים באדמה בסבבים הראשונים גם שתילים וגם זרעים. הזרעים זקוקים לטמפרטורות גבוהות יחסית כדי לנבוט, לשתילים יש עדיפות כי הם בוגרים ויכולים לצמוח גם בטמפרטורות נמוכות יותר. היו שנים בהן סבלו נביטות הקישוא הראשונות שלנו מהיעלמות מסתורית עקב אכילות רבות של הנבטים הרכים, (כנראה על ידי צרצרים, או שוכני קרקע אחרים) ולכן בחרנו גם בשתילים בתקופה הזו, כדי לנסות ולהתחכם להם.

כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, ומתחת לפלסטיק כבר חם מדי, ואז אנחנו מכסים את צמחי הקישוא בבד אגריל – העשוי מבד לא ארוג, (על-בד). אלו יריעות דקיקות אך מבודדות. הן אינן אטומות ומאפשרות לקרני השמש להכנס, ומצד שני הן חזקות יחסית. בחורף אנחנו משתמשים בו כדי להגן על הירוקים העדינים מהברד, ובאביב אנחנו פורשים אותו על בני משפחת הדלועים בתקופת הצמיחה הראשונית שלהם, כמגן מפני חרקים.

לא מדובר בחרקים צמחוניים שחפצים לנשנש עלי קישוא, אלא בסתם זבובים, יתושים ושאר מעופפים שרוצים רק לנחות ולהניח יד ורגל על הקישוא, אלא שהם לא ממש מקפידים לרחוץ ידיים לפני כן, וכך הם מעבירים וירוסים ומחלות שפוגעים בצמחי הקישוא הקטנים. הוירוסים ומחלות העלים הם האיומים החמורים על צמחים ממשפחת הדלועים, ובעיקר רגישים להם הקישואים, הפקוס, המלונים והדלעות הקטנות לסוגיהן. אנחנו מכסים אותם בתחילת דרכם בבד, ממש כמו שבבית אנחנו שמים רשת על החלונות למנוע מהמעופפים להכנס לסלון. כשמתחילה הפריחה אנחנו מסירים את הבד מהצמחים, ואז מתחיל ניגון ההפריה, בו אנחנו דווקא זקוקים לעזרתם של חרקים מעופפים…

אז איך בעצם מגיע צמח הקישוא הירוק והמרשים להנבת פרי ולהבשלה? בדרך יש פרחים צהובים, גדולים ויפים מאוד, המושכים את עיני הבריות ובעיקר את עיני החרקים, החובבים את הצבע הצהוב. על צמח הקישוא ישנם פרחים משני סוגים: פרחים זכריים ופרחים נקביים (כל האמור כאן לגבי קישואים תופס גם לגבי דלעות, מלפפונים, מלונים, אבטיחים, פקוסים ושאר בני המשפחה). שני סוגי הפרחים האלה דומים מרחוק, אבל כשמתקרבים ההבדל ברור.

הנה כך נראה הפרח הזכרי:  squash-male-far   וממש מקרוב: male-squash-blossom

והמקבילה הנקבית שלו: squash-female-far  ושוב, בתמונת תקריב: female-squash-blossom

החרקים הנפעמים מהצבע העז מיפי הפרחים נכנסים אל הפרח הזכרי, משתעשעים, משחקים, אוספים קצת צוף ועל הדרך גם אבקה, שנראית כך:

pollen-on-male-squash

אחר כך הם עוברים למגרש המשחקים השכן, הפרח הנקבי, ומפזרים שם בכל מקום את האבקה הזכרית. הפרח הנקבי המופרה נסגר ומתכווץ, ובסוף התהליך נראה כך:

pollinated-zucchini

תוכלו להבחין שבקצהו כבר הולך ותופח, הולך וצומח לו קישוא טרי ורענן. רק כמה ימים דרושים לו, והוא מוכן לקטיף זהיר ורגיש, כדי שלא לשרוט אותו ולא לפגוע בקליפתו המבריקה והעדינה. הקישואים גדלים מהר מהר ולכן אנחנו קוטפים אותם ממש מדי יום. קישואים שנשכחים בטעות על השיח, נגלה אחרי כמה ימים בגודל מפלצתי למדי…

הקישוא דל מאוד בקלוריות, ומנגד עשיר בסיבים תזונתיים. הוא מכיל מגנזיום, אשלגן וחומצה פולית, ויטמין C, ויטמין A ונוגדי חימצון אחרים. יש לו טעם ניטרלי ורענן, יש שיגידו שהוא תפל וסתמי, אבל אל תדאגו לו, אין צורך לעשות לו יחסי ציבור. אולי דווקא בשל טעמו הנייטרלי, אין כמעט ארץ שלא אימצה בחום את הקישואים אל מטבחה: בצרפת מכינים מהם רטאטוי וקישים, באיטליה הם חלק מקפונטה, פריטטה, אנטיפסטי ופסטה פרימוורה, ויש לאיטלקים גם חיבה מיוחדת לפרחי קישוא מוקפצים. רומניה ובולגריה מבשלים אותם בגיבץ', בטורקיה מלבבים מהם לביבות, במזרח התיכון ממלאים אותם באורז ובשר טחון, במרק קובה עיראקי הם מרכיב חשוב. במזרח הרחוק הזוקיני והקישוא מוקפצים בווק, בארצות הברית אופים מהם לחם או רוקחים מהם ריבת קישואים מעולה.

אבל קישואים אפשר לאכול גם ללא בישול, טיגון או אפיה כלל – אפשר לסחוט מהם מיץ קישואים, המשמש לניקוי רעלים מהגוף, ואפשר לאכול אותם לגמרי טריים בסלט, כמו מלפפונים. בתקופות בהם חסרו מלפפונים אצלנו בח'ביזה היינו חותכים קישואים כתחליף בסלט הירקות של ארוחת הצהרים וזוללים בהנאה.

ובנימה אופטימית וטעימה זו, שיהיה שבוע טוב ורגוע,
מכולנו כאן בח'ביזה

______________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישואים, תפו"א, כרישה/שום, סלק, מלפפון, עגבניה, דלעת ערמונים, שעועית צהובה, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, חסה, תרד ניוזילנדי/מנגולד.

בסל הגדול גם: פאקוס/מלון, חציל/פלפל, עגבניות צ'רי/דלורית/נתח דלעת נאפולי

בארגז הפירות: בננה, נקטרינה, אפרסק, בארגז הקטן: דובדבן אדום או לבן. בארגז הגדול: דובדבן אדום וגם לבן.

יום רביעי: חסה, קישוא, עגבניה, סלק, כרישה/שום/בצל יבש, שעועית צהובה, תפו"א, פטרוזיליה /כוסברה/שמיר, מלפפון, דלעת ערמונים, דלורית/דלעת נאפולי.

בסל הגדול גם: תרד ניוזילנדי/מנגולד, מלון/פאקוס/גזר, עגבניות צ'רי/חציל

בארגז הפירות: בננה, משמש/דובדבן, נקטרינה/אבוקדו, אפרסק.

6-8 במאי 2019 – דון קישוא דה לה ח'ביזה

חדש מאיש של לחם – שלושה סוגים של קרקרים מקמחים וזרעים מלאים ואורגנים. טעימים לנישנוש כמו שהם או עם הממרח האהוב עליכם.
כל קרקר והסגנון המיוחד שלו:
קרקר כוסמין מלא – עם שומשום וקצח
קרקר שיפון מלא – עם חמניות ופשתן
קרקר טף (לנמנעים מגלוטן) – עם שומשום וחמניות וגם טיפונת קארי
והם כולם מגיעים באריזות של 150 גר' שמעכשיו תוכלו להוסיף לארגז השבועי שלכם.
_________________________________

פינת השבת אבידה:

אחרי היום הפתוח נשארו אצלנו מספר חפצים: תיק/בובה בצורת כלב, כובעים ומשקפי שמש. אם איבדתם אחד מהם, כתבו לנו ונשלח לכם בארגז הירקות.

יש אצלנו גם בקבוקי מים רב פעמיים וכובעים שנשארו מהיום הפתוח בסוכות – אם נזכרתם עכשיו ששכחתם אותם אצלנו אז… כתבו לנו ונשמח להשיבם לבעליהם.

_________________________________

אחד הירקות הראשונים להתחדש עלינו עם בוא האביב ונדנדת מזג האויר שלו, הוא הקישוא. כבר פגשתם אותו בארגזים ובוודאי עוד תפגשו למשך התקופה הקרובה: קישואים גליליים בהירים, זוקיני ירוק כהה, זוקיני צהוב וזוקיני מפוספס. בתור נחשון שכזה אנחנו שמחים להקדיש לו במיוחד עלון אביבי זה.

הקישואים שייכים למשפחה מפוארת – משפחת הדלועים. זו משפחה ענפה למדי ומגוונת מאוד שחבריה מגודלים למאכל אך גם לשימושים מעניינים נוספים. בחלוקה פנימית של צמחי התרבות מתפצל עץ המשפחה לחמישה ענפים מרכזיים: ענף אחד אליו שייכים המלפפון, הפקוס והמלון, ענף שני של האבטיח, ענף שלישי הכולל זנים רבים ומגוונים של דלעות וקישואים, ענף דלעות הנוי, שאינן ראויות למאכל ומשמשות לנוי ולהכנת כלי אוכל כלי נגינה שונים, וענף דלעות הלופה, שבשרן משמש להכנת ספוג טבעי.

כאמור, הדלעות והקישואים הם דודנים קרובים אלא שהדלעות נקטפות בבגרותן, לאחר תקופת גידול ארוכה של כשלושה עד חמישה חודשיים, כשקליפתן קשה והגרעינים בתוכן קשיחים ומלאים. הקישואים, לעומתן, נקטפים בצעירותם, לאחר כחודש-חודשיים של צמיחה, הקליפה שלהם עדיין רכה, ולכן נפצעת ומשתפשפת ביתר קלות, גרעיניהם דקים ובלתי מורגשים, ולכן אין צורך להוציא אותם לפני השימוש, הם נאכלים כחלק בלתי נפרד מהירק.

הקישואים והדלעות הם ילידי מרכז אמריקה, וקולומבוס הוא זה שהכיר אותם לאירופאים, שגידלו אותם תחילה רק בגנים בוטאניים, והתרשמו מהפריחה היפה שלהם. בני ישראל שהתגעגעו לקישואים ממצרים ("זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים") לא ערגו לקישואים אלא, כנראה, לפקוס, דודנם שכבר גודל באפריקה ובמזרח התיכון באותה תקופה. את שמו העברי קיבל הקישוא משמו הערבי, כוסא, ובאופן רשמי קוראים לו "דלעת הקישוא". משמו נגזר הכינוי לחלקת הגידול של צמחים ממשפחת הדלועים: מקשה (של אבטיחים, דלעות, מלונים, קישואים).

גם בקרב משפחתו הגרעינית של הקישוא יש אחים רבים ושונים זה מזה. הקישוא המזרח תיכוני הוא שמנמן וצבעו ירוק בהיר, אחיו הזוקינים זכו לשמם מהמילה האיטלקית לקישוא, שמשמעו דלעת קטנה (מהמילה zucca, דלעת באיטלקית), והם דקים יותר וארוכים, אנחנו מגדלים זוקיני ירוק כהה, צהוב ומפוספס. וישנם גם קישואים עגולים, המשמשים למילוי, וקישואים חביבים במיוחד בצורת פרח…

עונת הקישואים אצלנו מתחילה בסוף החורף. אנחנו זורעים את הקישואים בתחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן על הקישואים החביבים אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. בדרך כלל אנחנו שמים באדמה בסבבים הראשונים גם שתילים וגם זרעים. מניסיוננו, היו שנים בהן סבלו נביטות הקישוא הראשונות שלנו מהיעלמות מסתורית עקב אכילות רבות של הנבטים הרכים, כנראה על ידי צרצרים, או שוכני קרקע אחרים. וזו סיבה נוספת לבחור בשתילים בתקופה הזו, כדי לנסות ולהתחכם להם.

אחרי שקצת מתחמם ומתחת לפלסטיק כבר חם מדי, אך הצמחים עדיין בתחילת דרכם, אנחנו מכסים את צמחי הקישוא בבד אגריל – כיסוי העשוי מבד לא ארוג, ממנו עשויים גם מגבונים לחים. אלו יריעות דקיקות אך מבודדות, הן אינן אטומות ומאפשרות לקרני השמש להכנס, ומצד שני הן חזקות יחסית. ב חורף אנחנו משתמשים בו כדי להגן על הירוקים העדינים מהברד, ובאביב אנחנו משתמשים בו על הקישואים ולפעמים גם בני משפחה אחרים בתקופת הצמיחה הראשונית שלהם, כמגן מפני חרקים.

למה צריך להגן עליהם מחרקים? דווקא לא מדובר בחרקים צמחוניים שחפצים לנשנש עלי קישוא, אלא בסתם זבובים, יתושים ושאר מעופפים שרוצים רק לנחות ולהניח יד ורגל על הקישוא, אלא שהם לא ממש מקפידים לרחוץ ידיים לפני כן, וכך הם מעבירים וירוסים ומחלות שפוגעים בצמחי הקישוא הקטנים. הוירוסים ומחלות העלים הם הבעיות החמורות בצמחים ממשפחת הדלועים, ובעיקר רגישים להם הקישואים, הפקוס, המלונים והדלעות הקטנות לסוגיהן. ולכן את אלה אנחנו מכסים בתחילת דרכם בבד, ממש כמו שבבית אנחנו שמים רשת על החלונות למנוע מהמעופפים את הכניסה לסלון. כשמתחילה הפריחה אנחנו מסירים את הבד מהצמחים, כי אז מתחיל ניגון אחר בו אנחנו דווקא זקוקים לזמזומים של חרקים מעופפים…

אז איך בעצם מגיע קישוא מצמח ירוק ומרשים להנבת פרי ולהבשלה? בדרך יש כמובן פרחים צהובים, גדולים ויפים מאוד, המושכים את עיני הבריות ובעיקר את עיני החרקים, החובבים את הצבע הצהוב. על צמח הקישוא ישנם פרחים משני סוגים: פרחים זכריים ופרחים נקביים (וכל האמור כאן לגבי קישואים תופס גם לגבי דלעות, מלפפונים, מלונים, אבטיחים, פקוסים ושאר בני המשפחה). שני סוגי הפרחים האלה דומים מרחוק, אבל כשמתקרבים ההבדל ברור.

הנה כך נראה הפרח הזכרי:  squash-male-far   וממש מקרוב: male-squash-blossom

והמקבילה הנקבית שלו: squash-female-far  ושוב, בתמונת תקריב: female-squash-blossom

החרקים הנפעמים מהצבע העז מיפי הפרחים נכנסים אל הפרח הזכרי, משתעשעים, משחקים, אוספים קצת צוף ועל הדרך גם אבקה, שנראית כך:

pollen-on-male-squash

אחר כך הם עוברים למגרש המשחקים השכן, הפרח הנקבי, ומפזרים שם בכל מקום את האבקה הזכרית. הפרח הנקבי המופרה נסגר ומתכווץ, ובסוף התהליך נראה כך:

pollinated-zucchini

תוכלו להבחין שבקצהו כבר הולך ותופח, הולך וצומח לו קישוא טרי ורענן – רק כמה ימים דרושים לו והוא מוכן לקטיף זהיר ורגיש, כדי שלא לשרוט אותו ולא לפגוע בקליפתו המבריקה והעדינה. הקישואים גדלים מהר מהר ולכן אנחנו קוטפים אותם ממש מדי יום. קישואים שנשכחים בטעות על השיח, נגלה אחרי כמה ימים בגודל מפלצתי למדי…

הקישוא דל מאוד בקלוריות, ומנגד עשיר בסיבים תזונתיים. הוא מכיל מגנזיום, אשלגן וחומצה פולית, ויטמין C, ויטמין A ונוגדי חימצון אחרים. יש לו טעם ניטרלי ורענן, יש שיגידו שהוא תפל וסתמי, אבל אל חשש, אין צורך לעשות לו יחסי ציבור. אולי דווקא בשל טעמו הנייטרלי אין כמעט ארץ שלא אימצה בחום את הקישואים אל מטבחה: בצרפת מכינים מהם רטטוי וקישים, באיטליה הם חלק מקפונטה, פריטטה, אנטיפסטי ופסטה פרימוורה, ויש לאיטלקים גם חיבה מיוחדת לפרחי קישוא מוקפצים. רומניה ובולגריה מבשלים אותם בגיבץ', בטורקיה מלבבים מהם לביבות, במזרח התיכון ממלאים אותם באורז ובשר טחון, בתבשילי קובה עיראקי הם מרכיב חשוב ברוטב או במרק. במזרח הרחוק הזוקיני והקישוא מוקפצים בווק, בארצות הברית אופים מהם לחם או רוקחים מהם ריבת קישואים מעולה.

אבל קישואים אפשר לאכול גם ללא בישול, טיגון או אפיה כלל – אפשר לסחוט מהם מיץ קישואים, המשמש לניקוי רעלים מהגוף, ואפשר לאכול אותם לגמרי טריים בסלט, כמו מלפפונים. בתקופות בהם חסרו מלפפונים אצלנו בח'ביזה היינו חותכים קישואים כתחליף בסלט הירקות של ארוחת הצהרים וזוללים בהנאה.

שיהיה שבוע טוב ורגוע,
מכולנו כאן בח'ביזה

______________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישואים, גזר, חסה, סלק, מלפפון, עגבניה, תפו"א, פטרוזיליה/פטרוזיליה שורש, סלרי עלים, מנגולד/קייל, כוסברה/שמיר.

בסל הגדול גם: שומר/קלרבי, תרד, כרישה/שום/בצל יבש.

בארגז הפירות: קלמנטינה, בננה, תפוח עץ, שסק.

יום רביעי: סלרי עלים, תפו"א, עגבניה, גזר, סלק, קישוא, כוסברה/שמיר/פטרוזיליה, כרישה/בצל יבש, תרד ניוזילנדי, מלפפון, חסה.

בסל הגדול גם: שום/פטרוזיליה שורש, כרוב/שומר/כרובית, קייל/ מנגולד.

בארגז הפירות: קלמנטינה, בננה, תפוח עץ, שסק.

4-6 ביוני 2018 – דון קישוא דה לה ח'ביזה

מזכירים לכם כי בשל אתגרים לוגיסטיים, החל מהשבוע נסגרת הזמנת מוצרי חלב העזים של מחלבת "עיזה פזיזה" מוקדם יותר מסגירת ההזמנות הרגילות (לאנשי יום רביעי).

הזמנת מוצרי חלב עזים אפשרית מעתה רק עד יום ראשון ב22:00 בלילה.
לא ניתן לרשום, לבטל או לשנות הזמנה לאחר מועד זה.
מי מכם שמעוניין במוצרי חלב באופן קבוע – אנחנו ממליצים להוסיפם להזמנה הקבועה, וכך לא תהיו מוגבלים במועד הסגירה השונה.
הנה מחירון המוצרים הנוספים לארגז (ובתוכם גם מוצרי החלב)
תודה על שיתוף הפעולה
____________________________________

אחד הירקות הראשונים להתחדש עלינו עם בוא האביב ונדנדת מזג האויר שלו, הוא הקישוא. כבר פגשתם אותו בארגזים ובוודאי עוד תפגשו למשך התקופה הקרובה: קישואים גליליים בהירים, זוקיני ירוק כהה, זוקיני צהוב וזוקיני מפוספס. בתור נחשון שכזה אנחנו שמחים להקדיש לו במיוחד עלון אביבי זה.

הקישואים שייכים למשפחה מפוארת – משפחת הדלועים. זו משפחה ענפה למדי ומגוונת מאוד שחבריה מגודלים למאכל אך גם לשימושים מעניינים נוספים. בחלוקה פנימית של צמחי התרבות מתפצל עץ המשפחה לחמישה ענפים מרכזיים: ענף אחד אליו שייכים המלפפון, הפקוס והמלון, ענף שני של האבטיח, ענף שלישי הכולל זנים רבים ומגוונים של דלעות וקישואים, ענף דלעות הנוי, שאינן ראויות למאכל ומשמשות לנוי ולהכנת כלי אוכל כלי נגינה שונים, וענף דלעות הלופה, שבשרן משמש להכנת ספוג טבעי.

כאמור, הדלעות והקישואים הם דודנים קרובים אלא שהדלעות נקטפות בבגרותן, לאחר תקופת גידול ארוכה של כשלושה עד חמישה חודשיים, כשקליפתן קשה והגרעינים בתוכן קשיחים ומלאים. הקישואים, לעומתן, נקטפים בצעירותם, לאחר כחודש-חודשיים של צמיחה, הקליפה שלהם עדיין רכה, ולכן נפצעת ומשתפשפת ביתר קלות, גרעיניהם דקים ובלתי מורגשים, ולכן אין צורך להוציא אותם לפני השימוש, הם נאכלים כחלק בלתי נפרד מהירק.

הקישואים והדלעות הם ילידי מרכז אמריקה, וקולומבוס הוא זה שהכיר אותם לאירופאים, שגידלו אותם תחילה רק בגנים בוטאניים, והתרשמו מהפריחה היפה שלהם. בני ישראל שהתגעגעו לקישואים ממצרים ("זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים") לא ערגו לקישואים אלא, כנראה, לפקוס, דודנם שכבר גודל באפריקה ובמזרח התיכון באותה תקופה. את שמו העברי קיבל הקישוא משמו הערבי, כוסא, ובאופן רשמי קוראים לו "דלעת הקישוא". משמו נגזר הכינוי לחלקת הגידול של צמחים ממשפחת הדלועים: מקשה (של אבטיחים, דלעות, מלונים, קישואים).

גם בקרב משפחתו הגרעינית של הקישוא יש אחים רבים ושונים זה מזה. הקישוא המזרח תיכוני הוא שמנמן וצבעו ירוק בהיר, אחיו הזוקינים זכו לשמם מהמילה האיטלקית לקישוא, שמשמעו דלעת קטנה (מהמילה zucca, דלעת באיטלקית), והם דקים יותר וארוכים, אנחנו מגדלים זוקיני ירוק כהה, צהוב ומפוספס. וישנם גם קישואים עגולים, המשמשים למילוי, וקישואים חביבים במיוחד בצורת פרח…

עונת הקישואים אצלנו מתחילה בסוף החורף. אנחנו זורעים את הקישואים בתחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן על הקישואים החביבים אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. בדרך כלל אנחנו שמים באדמה בסבבים הראשונים גם שתילים וגם זרעים. מניסיוננו, היו שנים בהן סבלו נביטות הקישוא הראשונות שלנו מהיעלמות מסתורית עקב אכילות רבות של הנבטים הרכים, כנראה על ידי צרצרים, או שוכני קרקע אחרים. וזו סיבה נוספת לבחור בשתילים בתקופה הזו, כדי לנסות ולהתחכם להם.

אחרי שקצת מתחמם ומתחת לפלסטיק כבר חם מדי, אך הצמחים עדיין בתחילת דרכם, אנחנו מכסים את צמחי הקישוא בבד אגריל – כיסוי העשוי מבד לא ארוג, ממנו עשויים גם מגבונים לחים. אלו יריעות דקיקות אך מבודדות, הן אינן אטומות ומאפשרות לקרני השמש להכנס, ומצד שני הן חזקות יחסית. ב חורף אנחנו משתמשים בו כדי להגן על הירוקים העדינים מהברד, ובאביב אנחנו משתמשים בו על הקישואים ולפעמים גם בני משפחה אחרים בתקופת הצמיחה הראשונית שלהם, כמגן מפני חרקים.

למה צריך להגן עליהם מחרקים? דווקא לא מדובר בחרקים צמחוניים שחפצים לנשנש עלי קישוא, אלא בסתם זבובים, יתושים ושאר מעופפים שרוצים רק לנחות ולהניח יד ורגל על הקישוא, אלא שהם לא ממש מקפידים לרחוץ ידיים לפני כן, וכך הם מעבירים וירוסים ומחלות שפוגעים בצמחי הקישוא הקטנים. הוירוסים ומחלות העלים הם הבעיות החמורות בצמחים ממשפחת הדלועים, ובעיקר רגישים להם הקישואים, הפקוס, המלונים והדלעות הקטנות לסוגיהן. ולכן את אלה אנחנו מכסים בתחילת דרכם בבד, ממש כמו שבבית אנחנו שמים רשת על החלונות למנוע מהמעופפים את הכניסה לסלון. כשמתחילה הפריחה אנחנו מסירים את הבד מהצמחים, כי אז מתחיל ניגון אחר בו אנחנו דווקא זקוקים לזמזומים של חרקים מעופפים…

אז איך בעצם מגיע קישוא מצמח ירוק ומרשים להנבת פרי ולהבשלה? בדרך יש כמובן פרחים צהובים, גדולים ויפים מאוד, המושכים את עיני הבריות ובעיקר את עיני החרקים, החובבים את הצבע הצהוב. על צמח הקישוא ישנם פרחים משני סוגים: פרחים זכריים ופרחים נקביים (וכל האמור כאן לגבי קישואים תופס גם לגבי דלעות, מלפפונים, מלונים, אבטיחים, פקוסים ושאר בני המשפחה). שני סוגי הפרחים האלה דומים מרחוק, אבל כשמתקרבים ההבדל ברור.

הנה כך נראה הפרח הזכרי:  squash-male-far   וממש מקרוב: male-squash-blossom

והמקבילה הנקבית שלו: squash-female-far  ושוב, בתמונת תקריב: female-squash-blossom

החרקים הנפעמים מהצבע העז מיפי הפרחים נכנסים אל הפרח הזכרי, משתעשעים, משחקים, אוספים קצת צוף ועל הדרך גם אבקה, שנראית כך:

pollen-on-male-squash

אחר כך הם עוברים למגרש המשחקים השכן, הפרח הנקבי, ומפזרים שם בכל מקום את האבקה הזכרית. הפרח הנקבי המופרה נסגר ומתכווץ, ובסוף התהליך נראה כך:

pollinated-zucchini

תוכלו להבחין שבקצהו כבר הולך ותופח, הולך וצומח לו קישוא טרי ורענן – רק כמה ימים דרושים לו והוא מוכן לקטיף זהיר ורגיש, כדי שלא לשרוט אותו ולא לפגוע בקליפתו המבריקה והעדינה. הקישואים גדלים מהר מהר ולכן אנחנו קוטפים אותם ממש מדי יום. קישואים שנשכחים בטעות על השיח, נגלה אחרי כמה ימים בגודל מפלצתי למדי…

הקישוא דל מאוד בקלוריות, ומנגד עשיר בסיבים תזונתיים. הוא מכיל מגנזיום, אשלגן וחומצה פולית, ויטמין C, ויטמין A ונוגדי חימצון אחרים. יש לו טעם ניטרלי ורענן, יש שיגידו שהוא תפל וסתמי, אבל אל חשש, אין צורך לעשות לו יחסי ציבור. אולי דווקא בשל טעמו הנייטרלי אין כמעט ארץ שלא אימצה בחום את הקישואים אל מטבחה: בצרפת מכינים מהם רטטוי וקישים, באיטליה הם חלק מקפונטה, פריטטה, אנטיפסטי ופסטה פרימוורה, ויש לאיטלקים גם חיבה מיוחדת לפרחי קישוא מוקפצים. רומניה ובולגריה מבשלים אותם בגיבץ', בטורקיה מלבבים מהם לביבות, במזרח התיכון ממלאים אותם באורז ובשר טחון, בתבשילי קובה עיראקי הם מרכיב חשוב ברוטב או במרק. במזרח הרחוק הזוקיני והקישוא מוקפצים בווק, בארצות הברית אופים מהם לחם או רוקחים מהם ריבת קישואים מעולה.

אבל קישואים אפשר לאכול גם ללא בישול, טיגון או אפיה כלל – אפשר לסחוט מהם מיץ קישואים, המשמש לניקוי רעלים מהגוף, ואפשר לאכול אותם לגמרי טריים בסלט, כמו מלפפונים. בתקופות בהם חסרו מלפפונים אצלנו בח'ביזה היינו חותכים קישואים כתחליף בסלט הירקות של ארוחת הצהרים וזוללים בהנאה.

שיהיה שבוע טוב ורגוע,
מכולנו כאן בח'ביזה

______________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פקוס, דלורית, חסה, מלפפון, סלק, עגבניה, תפו"א, תרד ניוזילנדי, קישואים, תירס, פטרוזיליה.

ובסל הגדול גם: מנגולד/קייל, מלון/בצל יבש, חציל/כרישה/שום.

בארגז הפירות: אפרסק, שזיף, נקטרינה. בקטנים: בננה. בגדולים: תפוח עץ.

 

יום רביעי: שום/כרישה, מנגולד/חסה, עגבניה, דלעת ערמונים, סלק, פטרוזיליה, מלפפון, קישואים, תרד ניוזילנדי, תפו"א, פקוס.

ובסל הגדול גם: תירס, חציל/שעועית/בצל יבש, דלורית/דלעת נאפולי

בארגז הפירות: נקטרינה, אפרסק, בננה. תפוח לקטנים, דובדבן לגדולים

עלי ח'ביזה #617, 24-26 באפריל 2017, כ"ח-ל' ניסן תשע"ז

שינויים במועדי המשלוח בשבוע הבא:

משלוחי יום שני יוקדמו ויתקיימו ביום ראשון 30/4.
מערכת ההזמנות תיסגר לשינויים ביום חמישי השבוע בשעה 21:00 בערב.
עקב הקדמה זו לא תהיה אפיית לחמים ביום ראשון.

משלוחי יום רביעי יתקיימו ברביעי כרגיל,
אך מערכת ההזמנות תיסגר לשינויים ביום שני בשעה 9:00

(הזמנת נבטים לשבוע הבא עד יום רביעי בלילה השבוע)

תודה וימים טובים ושקטים
_______________________________________________

היום הפתוח שלנו יתקיים השנה באיסרו חג שבועות – יום חמישי 1 ביוני, בין השעות 15:00-19:00 אצלנו בשדה בכפר בן נון.

תהיה פעילות יצירה ופינת בישולים וסיורים בשדה, לגדולים ולקטנים. וגם שוק קניות קטן בבית האריזה שלנו. נעדכן לו"ז מדוייק יותר כשיתקרב מועד הארוע.

נשמח מאוד שתבואו לבקר אותנו!

______________________________________

מזכירים לכם שהשבוע נפתחת שוב תיבת האוצרות הירושלמית – שוק קח-תן אביבי בתחנת הקריאה מקור חיים-גוננים בפארק המסילה בירושלים. יום שלישי 17:00-20:00, פעם בחודש.
הזדמנות לתת ולקחת – כלי בית שמישים, בגדים במצב טוב, חפצים, צעצועים וכל מה שמתאים לכם להעביר, לאוורר ארונות, כדי שיהיה מקום לדברים משמחים שתקחו אתכם חזרה הביתה.
וכמובן, ספרים ספרים ספרים.

הפרטים כאן

בואו בשמחה!

________________________________

קישוא – זה לא קשה בכלל זה דווקא קללללל…

אחד הירקות הראשונים להתחדש עלינו עם בוא האביב ונדנדת מזג האויר שלו, הוא הקישוא. בארגזים אולי כבר פגשתם ובוודאי עוד תפגשו למשך התקופה הקרובה, קישואים גליליים בהירים וזוקיני ירוק כהה. חבריהם הזוקיני  הצהוב והזוקיני המפוספס כבר נזרעו גם הם בערוגות, ויבשילו בשלב השני של קטיפי הקישואים שלנו. בתור נחשון שכזה אנחנו שמחים להקדיש לו במיוחד עלון אביבי זה.

הקישואים שייכים למשפחה מפוארת – משפחת הדלועים. זו משפחה ענפה למדי ומגוונת מאוד שחבריה מגודלים למאכל אך גם לשימושים מעניינים נוספים. בחלוקה פנימית של צמחי התרבות מתפצל עץ המשפחה לחמישה ענפים מרכזיים: ענף אחד אליו שייכים המלפפון, הפקוס והמלון, ענף שני של האבטיח, ענף שלישי הכולל זנים רבים ומגוונים של דלעות וקישואים, ענף דלעות הנוי, שאינן ראויות למאכל ומשמשות לנוי ולהכנת כלי אוכל כלי נגינה שונים, וענף דלעות הלופה, שבשרן משמש להכנת ספוג טבעי.

כאמור, הדלעות והקישואים הם דודנים קרובים אלא שהדלעות נקטפות בבגרותן, לאחר תקופת גידול ארוכה של כשלושה עד חמישה חודשיים, כשקליפתן קשה והגרעינים בתוכן קשיחים ומלאים. הקישואים, לעומתן, נקטפים בצעירותם, לאחר כחודש-חודשיים של צמיחה, הקליפה שלהם עדיין רכה, ולכן נפצעת ומשתפשפת ביתר קלות, גרעיניהם דקים ובלתי מורגשים, ולכן אין צורך להוציא אותם לפני השימוש, הם נאכלים כחלק בלתי נפרד מהירק.

הקישואים והדלעות הם ילידי מרכז אמריקה, וקולומבוס הוא זה שהכיר אותם לאירופאים, שגידלו אותם תחילה רק בגנים בוטאניים, והתרשמו מהפריחה היפה שלהם. בני ישראל שהתגעגעו לקישואים ממצרים ("זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים") לא ערגו לקישואים אלא, כנראה, לפקוס, דודנם שכבר גודל באפריקה ובמזרח התיכון באותה תקופה. את שמו העברי קיבל הקישוא משמו הערבי, כוסא, ובאופן רשמי קוראים לו "דלעת הקישוא". משמו נגזר הכינוי לחלקת הגידול של צמחים ממשפחת הדלועים: מקשה (של אבטיחים, דלעות, מלונים, קישואים).

גם בקרב משפחתו הגרעינית של הקישוא יש אחים רבים ושונים זה מזה. הקישוא המזרח תיכוני הוא שמנמן וצבעו ירוק בהיר, אחיו הזוקינים זכו לשמם מהמילה האיטלקית לקישוא, שמשמעו דלעת קטנה (מהמילה zucca, דלעת באיטלקית), והם דקים יותר וארוכים, אנחנו מגדלים זוקיני ירוק כהה, צהוב ומפוספס. וישנם גם קישואים עגולים, המשמשים למילוי, וקישואים חביבים במיוחד בצורת פרח…

קישואים

הקישוא דל מאוד בקלוריות, ומנגד עשיר בסיבים תזונתיים. הוא מכיל מגנזיום, אשלגן וחומצה פולית, ויטמין C, ויטמין A ונוגדי חימצון אחרים. יש לו טעם ניטרלי ורענן, יש שיגידו שהוא תפל וסתמי, אבל אל חשש, אין צורך לעשות לו יחסי ציבור. אולי דווקא בשל טעמו הנייטרלי אין כמעט ארץ שלא אימצה בחום את הקישואים אל מטבחה: בצרפת מכינים מהם רטטוי וקישים, באיטליה הם חלק מקפונטה, פריטטה, אנטיפסטי ופסטה פרימוורה, ויש לאיטלקים גם חיבה מיוחדת לפרחי קישוא מוקפצים. רומניה ובולגריה מבשלים אותם בגיבץ', בטורקיה מלבבים מהם לביבות, במזרח התיכון ממלאים אותם באורז ובשר טחון, בתבשילי קובה עיראקי הם מרכיב חשוב ברוטב או במרק. במזרח הרחוק הזוקיני והקישוא מוקפצים בווק, בארצות הברית אופים מהם לחם או רוקחים מהם ריבת קישואים מעולה.

אבל קישואים אפשר לאכול גם ללא בישול, טיגון או אפיה כלל – אפשר לסחוט מהם מיץ קישואים, המשמש לניקוי רעלים מהגוף, ואפשר לאכול אותם לגמרי טריים בסלט, כמו מלפפונים. בתקופות בהם חסרו מלפפונים אצלנו בח'ביזה היינו חותכים קישואים כתחליף בסלט הירקות של ארוחת הצהרים וזוללים בהנאה.

שיהיה שבוע טוב ורגוע,
מכולנו כאן בח'ביזה
___________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: פטרוזיליה/כוסברה, סלרי עלים, חסה, מלפפון, קישואים, עגבניות/עגבניות צ'רי, כרוב, כרישה/בצל לח, שומר, גזר, סלק. מתנה: תרד /נענע.

ובסל הגדול תוספת של: קולרבי, מנגולד, צנוניות/שום טרי

יום רביעי:  שומר/צנונית, קישואים, מלפפון, עגבנייה/עגבניות צ'רי, גזר, חסה/חסה מסולסלת, פטרוזיליה/כוסברה, כרוב, סלק, קולרבי/תפו"א, סלרי עלים. מתנה: נענע/תרד.

ובסל הגדול תוספת של: כרישה/בצל לח, שום טרי, מנגולד.

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, פירות, נבטים, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, חומוס, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור ומאפים, מיץ תפוחים, סיידר וריבות, סילאן וחטיפי בריאות וגם מוצרי מחלבת עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן)