האוכמניות זקוקות לתנאים מיוחדים כדי לגדול. הן זקוקות לקרקע חומצית כדי לגדול בצורה מיטבית, ומנות של קור עושות להן רק טוב. כדי לשמור על רמת חומציות מדוייקת, האוכמניות גדלות על מצע מנותק בתוך מכלים גדולים, ומקבלות דישון (לא אורגני), אך לא מרוססות כלל.
ערכן התזונתי והבריאותי גבוה: הן עשירות בנוגדי חימצון, ויטמין C ו-K, ומינרלים שונים, מונעות תהליכים דלקתיים בכלי הדם, מפחיתות כולסטרול ומומלצות לחולי הסוכרת כמנת פרי מכיוון שהן יכולות להוריד רמות סוכר בדם. ועוד לא דיברנו על הטעם…
מחיר האוכמניות – 18 שקלים לאריזה של 125 גרם (אריזת חסכון של 500 גרם תתווסף בהמשך, עם עליית הכמויות בחלקה).
עונת האוכמניות קצרה (כחודשיים, ובסופה תתחיל עונת הפטל, אינשאללה), אז מהרו להזמין – ניתן להוסיף לסל דרך מערכת ההזמנות שלנו
______________________________
והמתחיל במתיקות, אומרים לו: גמור…
השקדיות סיימו לפרוח ולהנץ, והשקדים כבר מבשילים על העצים, ולכבודם – מבצע על חמאות הבוטנים והשקדים המעולות של “הולי באטר”:
זוג חמאת בוטנים ב48 שקלים, זוג חמאת שקדים ב72 שקלים! רק עד גמר המלאי!
מהרו להוסיף לסל דרך מערכת ההזמנות שלנו
אחד במאי, מי יודע?
השבוע נופל בחיקנו גם האחד במאי, הידוע כיום בעיקר כחג הבינלאומי של הפועלים, אבל הוא בעל מסורת עתיקה יותר כחגן של הפועלות… או הנשים בכלל. האלה הרומאית מאיה, (נקראת גם Bona Dea – האלה הטובה), אלת האביב, אלת הפריון, הריפוי, הצמיחה והגדילה, היא שנתנה לחודש מאי את שמו. המשמעות המילולית של מאיה (וחודש מאי בעקבותיה) היא “גדול יותר”, מה שמתאים מאוד לעונה – שעות האור מתארכות והופכות “גדולות יותר”, הטמפרטורות עולות, ובעקבותיהן, הטבע כולה מצוי בטירוף של ירוק – כל עשב ואילן הופכים גדולים יותר, מתפרצים באנרגיה של צמיחה. באחד במאי ובחמישה עשר בו נערכו לכבודה חגיגות פגאניות שסבבו סביב צמחים, פרחים ומקורות מים. החגיגות האלה היו ענין נשי בלבד, גברים לא הורשו להשתתף בהן. סביב מקדשיה טיפחו כוהנותיה גנים ובהן צמחי מרפא, בעזרתן הן טיפלו בחולים.
מאוחר יותר, במאה ה-19 וה20 אומץ האחד במאי על ידי סוציאליסטים, קומוניסטים ומפלגות פועלים כיום חגיגות העובד, וכביטוי למאבק למען זכויות עובדים, והוא נחגג בתהלוכות ברחובות ופיקניקים בפארקים. המקור לאופיו החדש של האחד במאי הוא בהפגנות שהתקיימו בקנדה ובארה”ב בשנות ה70-80 של המאה התשע עשרה, בהמשך לדרישה להגביל את יום העבודה ל-8 שעות. ברבות השנים התרחב החג לארצות רבות ברחבי העולם, ואפילו היום, בעולמנו הקפיטליסטי עדיין מציינים העובדים ברחבי הגלובוס את האחד במאי כחג הפועלים, שבו שובתים מעבודה, מקיימים אספות ומצעדים, ומעלים לסדר היום ולמודעות הציבורית סוגיות עכשוויות הקשורות לזכויות עובדים.
לכבוד האחד במאי השנה, ולכבוד החודש האביבי של האלה מאיה, אנחנו רוצים להודות לעובדים של חוביזה (גברים ונשים כאחד), שמשכימים לעבודת השדה, שותלים, זורעים, מעשבים, מדשנים, קוטפים ואורזים כל השנה, בגשם, ברוח, ובשמש הקופחת. אנחנו רוצים להודות להם על העבודה הקשה, על הנכונות וההשקעה, על הראש הגדול והאחריות שהם לוקחים. אנחנו יודעים שבלעדיכם לא היתה ח’ביזה. תודה לכולכם, וחג פועלים שמח.
כבר מספר שבועות מבקר בסל אחד הירקות הראשונים שחידש לנו האביב – הקישוא. כבר פגשתם אותו בארגזים ובוודאי עוד תפגשו למשך התקופה הקרובה. הוא מגיע במגוון צורות וצבעים: קישואים גליליים בהירים, זוקיני ירוק כהה, זוקיני צהוב וזוקיני מפוספס. בתור נחשון משמח שכזה אנחנו שמחים להקדיש לו במיוחד עלון אביב זה.
הקישואים שייכים למשפחה מפוארת – משפחת הדלועים. זו משפחה ענפה למדי ומגוונת מאוד שחבריה מגודלים הן למאכל והן למגוון שימושים נוספים. עץ המשפחה הדלועית מתפצל לחמישה ענפים מרכזיים: ענף אחד אליו שייכים המלפפון, הפקוס והמלון, ענף שני של האבטיח, ענף שלישי של דלעות וקישואים, ענף רביעי – דלעות נוי, שאינן טעימות אך משמשות לקישוט וגם ככלי אוכל וכלי נגינה, וחמישי ואחרון – ענף דלעות לופה, שבשרן משמש להכנת ספוג טבעי.
כאמור, הדלעות והקישואים הם דודנים קרובים מאותו ענף משפחתי אבל אנחנו מתייחסים אליהם בצורה שונה, וזה משפיע על אופיים: הדלעות נקטפות בבגרותן, לאחר תקופת גידול ארוכה של כ3-5 חודשיים, כשקליפתן קשה והגרעינים בתוכן קשיחים ומלאים (בדרך כלל אנחנו מגלענים אותם החוצה לפני בישול הדלעת). הקישואים, לעומתן, נקטפים בצעירותם, לאחר כחודש-חודשיים של צמיחה, הקליפה שלהם עדיין רכה, נפצעת ומשתפשפת בקלות, גרעיניהם דקים ובלתי מורגשים, ונאכלים כחלק בלתי נפרד מהירק.
הקישואים והדלעות הם ילידי מרכז אמריקה. קולומבוס הוא שהכיר אותם לאירופאים, שגידלו אותם תחילה רק בגנים בוטאניים, והתרשמו מהפריחה היפה שלהם. בני ישראל שהתגעגעו לקישואים ממצרים (“זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים”) לא ערגו, כנראה, לקישואים אלא לפקוס, דודנם, שגדל באפריקה ובמזרח התיכון באותה תקופה. את שמו העברי קיבל הקישוא משמו הערבי, כוסא (שמקורו באכדית), ובאופן רשמי קוראים לו “דלעת הקישוא”. ומשם זה נגזר הכינוי לחלקת הגידול של צמחים ממשפחת הדלועים: מקשה (של אבטיחים, דלעות, מלונים, קישואים).
גם בקרב משפחתו הגרעינית של הקישוא יש אחים רבים ושונים זה מזה. הקישוא המזרח תיכוני הוא שמנמן וצבעו ירוק בהיר, אחיו הזוקיני, שפירושו דלעת קטנה (מהמילה zucca, דלעת באיטלקית), הוא דק יותר וארוך. אנחנו מגדלים זוקיני ירוק כהה, צהוב ומפוספס. ישנם גם קישואים עגולים, המשמשים למילוי, וקישואים חביבים במיוחד בצורת פרח…
קישואים
ההכנות לעונת הקישואים מתחילות אצלנו בסוף החורף. אנחנו זורעים ושותלים את הקישואים בסוף ינואר-תחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן עליהם אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים/השתילים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. בדרך כלל אנחנו שמים באדמה בסבבים הראשונים גם שתילים וגם זרעים. הזרעים זקוקים לטמפרטורות גבוהות יחסית כדי לנבוט, לשתילים יש עדיפות כי הם בוגרים ויכולים לצמוח גם בטמפרטורות נמוכות יותר. היו שנים בהן סבלו נביטות הקישוא הראשונות שלנו מהיעלמות מסתורית עקב אכילות רבות של הנבטים הרכים, (כנראה על ידי צרצרים, או שוכני קרקע אחרים) ולכן בחרנו גם בשתילים בתקופה הזו, כדי לנסות ולהתחכם להם.
כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, מתחת לפלסטיק כבר חם מדי, ואז אנחנו מכסים את צמחי הקישוא בבד אגריל – העשוי מבד לא ארוג, (עלבד). אלו יריעות דקיקות אך מבודדות. הן אינן אטומות ומאפשרות לקרני השמש להכנס, ומצד שני הן חזקות יחסית. בחורף אנחנו משתמשים בו כדי להגן על הירוקים העדינים מהברד, ובאביב אנחנו פורשים אותו על בני משפחת הדלועים בתקופת הצמיחה הראשונית שלהם, כמגן מפני חרקים.
לא מדובר בחרקים צמחוניים שחפצים לנשנש עלי קישוא, אלא בסתם זבובים, יתושים ושאר מעופפים שרוצים רק לנחות ולהניח יד ורגל על הקישוא, אלא שהם לא ממש מקפידים לרחוץ ידיים לפני כן, וכך הם מעבירים וירוסים ומחלות שפוגעים בצמחי הקישוא הקטנים. הוירוסים ומחלות העלים הם האיומים החמורים על צמחים ממשפחת הדלועים, ובעיקר רגישים להם הקישואים, הפקוס, המלונים והדלעות הקטנות לסוגיהן. אנחנו מכסים אותם בתחילת דרכם בבד, ממש כמו שבבית אנחנו שמים רשת על החלונות למנוע מהמעופפים להכנס לסלון. כשמתחילה הפריחה אנחנו מסירים את הבד מהצמחים, ואז מתחיל ניגון ההפריה, בו אנחנו דווקא זקוקים לעזרתם של חרקים מעופפים…
אז איך בעצם מגיע צמח הקישוא הירוק והמרשים להנבת פרי ולהבשלה? בדרך יש פרחים צהובים, גדולים ויפים מאוד, המושכים את עיני הבריות ובעיקר את עיני החרקים, החובבים את הצבע הצהוב. על צמח הקישוא ישנם פרחים משני סוגים: פרחים זכריים ופרחים נקביים (כל האמור כאן לגבי קישואים תופס גם לגבי דלעות, מלפפונים, מלונים, אבטיחים, פקוסים ושאר בני המשפחה). שני סוגי הפרחים האלה דומים מרחוק, אבל כשמתקרבים ההבדל ברור:
-
- כך נראה הפרח הזכרי
-
- וממש מקרוב
-
- והמקבילה הנקבית שלו
-
- ובתמונת תקריב
החרקים הנפעמים מהצבע העז מיפי הפרחים נכנסים אל הפרח הזכרי, משתעשעים, משחקים, אוספים קצת צוף ועל הדרך גם אבקה, שנראית כך:
אחר כך הם עוברים למגרש המשחקים השכן, הפרח הנקבי, ומפזרים שם בכל מקום את האבקה הזכרית. הפרח הנקבי המופרה נסגר ומתכווץ, ובסוף התהליך נראה כך:
תוכלו להבחין שבקצהו כבר הולך ותופח, הולך וצומח לו קישוא טרי ורענן. רק כמה ימים דרושים לו, והוא מוכן לקטיף זהיר ורגיש, כדי שלא לשרוט אותו ולא לפגוע בקליפתו המבריקה והעדינה. הקישואים גדלים מהר מהר ולכן אנחנו קוטפים אותם ממש מדי יום. קישואים שנשכחים בטעות על השיח, נגלה אחרי כמה ימים בגודל מפלצתי למדי…
הקישוא דל מאוד בקלוריות, ומנגד עשיר בסיבים תזונתיים. הוא מכיל מגנזיום, אשלגן וחומצה פולית, ויטמין C, ויטמין A ונוגדי חימצון אחרים. יש לו טעם ניטרלי ורענן, יש שיגידו שהוא תפל וסתמי, אבל אל תדאגו לו, אין צורך לעשות לו יחסי ציבור. אולי דווקא בשל טעמו הנייטרלי, אין כמעט ארץ שלא אימצה בחום את הקישואים אל מטבחה: בצרפת מכינים מהם רטאטוי וקישים, באיטליה הם חלק מקפונטה, פריטטה, אנטיפסטי ופסטה פרימוורה, ויש לאיטלקים גם חיבה מיוחדת לפרחי קישוא מוקפצים. רומניה ובולגריה מבשלים אותם בגיבץ’, בטורקיה מלבבים מהם לביבות, במזרח התיכון ממלאים אותם באורז ובשר טחון, במרק קובה עיראקי הם מרכיב חשוב. במזרח הרחוק הזוקיני והקישוא מוקפצים בווק, בארצות הברית אופים מהם לחם או רוקחים מהם ריבת קישואים מעולה.
אבל קישואים אפשר לאכול גם ללא בישול, טיגון או אפיה כלל – אפשר לסחוט מהם מיץ קישואים, המשמש לניקוי רעלים מהגוף, ואפשר לאכול אותם לגמרי טריים בסלט, כמו מלפפונים. בתקופות בהם חסרו מלפפונים אצלנו בח’ביזה היינו חותכים קישואים כתחליף בסלט הירקות של ארוחת הצהרים וזוללים בהנאה.
ובנימה אופטימית וטעימה זו, שיהיה שבוע טוב ורגוע,
מכולנו כאן בח’ביזה
______________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: חסה, פטרוזיליה שורש/שום, קישוא, סלק, גזר, תפו”א, פטרוזיליה/כוסברה, מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי, עגבניה, מלפפון, בצל יבש.
בסל הגדול גם: לפת/כרוב/בטטה/אפונת שלג/חצילים, שומר/קולרבי, סלרי עלים.
בארגז הפירות: תפוז/קלמנטינה, תפוח עץ אדום/שסק/נקטרינה, אבוקדו, בננה, פומלית.
יום רביעי: תפו”א, סלרי עלים, תרד ניוזילנדי, קישוא, חסה, סלק, מלפפון, עגבניה, גזר/בטטה/נתח דלעת, פטרוזיליה/כוסברה, בצל יבש, סלרי עלים.
בסל הגדול גם: מנגולד/קייל, שומר/קלרבי/לפת/כרוב/אפונת שלג, שום/פטרוזיליה שורש/חצילים.
בארגז הפירות: תפוז/קלמנטינה, תפוח עץ אדום/שסק/נקטרינה, אבוקדו, בננה, פומלית.