בשבוע שעבר שוב הגיע גשם ושטף את השדה, העלה ריח חריף של אדמה רטובה. סיבוב בשדות בעונה הזאת הוא הליכה בתוך ירוקים מאלף גוונים, וגם הסל מתמלא בהם בחודשים האחרונים, וכדי שתדעו מי מבקר אתכם בסל, כמדי שנה, אנחנו שולחים לכם את מורה הנבוכים העונתי של ירוקי ח’ביזה בחורף:
מנגולד=סלק עלים:
הוא בן הדוד של הסלק האדום, אבל במקום שורש מעובה הוא מגדל עלים ענקיים ובשרניים, שבמרכזם שדרה רחבה.
אנחנו מגדלים את המנגולד הקלאסי, בעל עלים בשרניים ושדרה לבנה ועבה, וגם מנגולד צבעוני, שעליו עדינים יותר, ושדרתו צהובה, אדומה או ירוקה. ועם כל צבעי השדרה, העלים שלו תמיד ירוקים כהים, וטעימים מאוד.
הוא נהדר במרק, בפשטידות, כעלים לממולאים, וגם מוקפץ או מאודה קלות ואפילו טרי בסלט.
תרד ניוזילנדי:
מקורו באוסטרליה וניו זילנד, מכאן שמו. קפטן קוק גילה אותו צומח על חופי ניו זילנד, והוסיף אותו לתזונת המלחים בדרך הימית הארוכה ולמנוע בצפדת, הנגרמת מחוסר בויטמין C. הוא מתאים מאוד לאקלים בארץ כי הוא מסתדר מצוין, ואפילו מעדיף, אקלים חם. הוא משתרע ומתפשט, ועליו בשרניים וקטנים.
הוא מתאים לכל מתכון תרד מבושל, ויכול בהחלט גם להחליף מנגולד.
כדי להכין אותו לבישול, צריך להוריד את העלים מן הגבעול – הגבעולים קשים ולא נוחים למאכל. בניגוד לתרד הרגיל או למנגולד לא מומלץ לצרוך את התרד הניו-זילנדי כשהוא נא. כדאי לחלוט אותו מספר דקות, ולשטוף במים קרים, לפני המשך השימוש בו.
תרד תורכי חורפי:
לפעמים העלים שלו ענקיים ממש ולפעמים הוא דומה יותר לבייבי-תרד. הכל תלוי בעונה, בערוגה, בתזמון הקטיף.
באופן מעניין, העלים שלו גם בשרניים וגם עדינים, הוא טיפונת מריר, טיפונת מתוק, וכולו מלא טעמים של רעננות וגשם.
הוא מתאים לסלט טרי או לבישול – מרק, פשטידה, מילוי כיסנים, חביתת ירק, או סלט מבושל – כל אלה יתאימו לו מאוד.
קייל:
עלה ירוק ממשפחת הכרוביים, נחשב אחד המזונות הבריאים ביותר שיש. צריך להתרגל לטעם המעט מריר שלו, אבל לדעתי שווה בהחלט להתרגל, ולהתאהב.
אנחנו מגדלים לאורך העונה שלושה זנים של קייל - קייל רוסי אדום, שגונו ירוק-כסוף ויש לו עלים מפוצלים, קייל מסולסל, שהוא ירוק בהיר ו... מסולסל מאוד, וקייל “דינו” – מאורך ומעט מחוספס, מכונה כך כי מישהו סבר שהוא דומה ללשון של דינוזאור… שלושתם מוצלחים ממש.
בשל המרקם הקשה יחסית של הקייל, בדרך כלל מבשלים אותו או מכניסים אותו לשייק ירוק, אבל אפשר גם לקלות ממנו צ’יפס, ובהחלט גם לאכול אותו חי בסלט – הוא מצויין!
רוקט:
קוראים לה כאן ארוגולה וגם רוקה ורוקט. כולן באות באותו הטעם החריף האופייני למשפחת החרדליים. גם היא, כמו התרד, מופיעה אצלכם לפעמים ענקית ובשרנית ולעתים קטנה ועדינה.
עלי הרוקט חריפים, אבל נלווה להם טעם אופייני משלהם, לאו דוקא חריף, שהופך אותם מעניינים במיוחד בסלט, מלווים פירות מתוקים. גם גבינות מתחברות אליהם מצויין, ובישול עדין או הקפצה מרככים קצת את החריפות.
טאטסוי:
מגיע אלינו מן המזרח הרחוק, הוא בן למשפחת צ’וי/סוי, השייכת למשפחת הכרוביים/חרדליים, אחיו של הבאקצ'וי, ועדין ממנו.
הוא לא מריר ולא חריף והוא מיוחד מאוד. משתלב מצויין עם טעמים חריפים (חרדל ופלפל חריף), ג’ינג’ר, שומשום, לימון חמצמץ וגם מתוק של פירות.
ניתן להשתמש בו לסלטים, וגם להקפיץ או לבשל כמו תרד או מנגולד – במרק, בפשטידה, בחביתה וכו’.
עלים ירוקים רגילים כמובן להיות מחוברים לשורש ולאדמה. לאחר שנקטפו, אנחנו מנסים למנוע שתי תופעות: מצד אחד שלא יתייבשו, ומצד שני שלא ירקיבו. יש כמה שיטות לשמור אותם בצורה מוצלחת, אפילו לאורך זמן:
כדי למנוע ריקבון כדאי כמה שפחות להרטיב, ולכן מומלץ לא לשטוף אותם מראש, אלא רק לפני השימוש. עלים גדולים כמו חסות, מנגולד, קייל, טאט-סוי, עלי חרדל ותרד כדאי לעטוף (לא שטופים) במגבת בד או מגבת נייר עבה ולהכניס לתוך שקית ניילון, כך מצד אחד נספגת הלחות, ומצד שני אין התייבשות.
המלצות נוספות לאחסון וגם מתכונים תוכלו למצוא באתר שלנו כאן.
מקוה שעשינו קצת סדר במגוון הירוקים. אתם מוזמנים תמיד לשאול אותנו על ירקות לא מוכרים בארגז דרך הטלפון/וואטסאפ: 054-6535980 או האימייל: chubeza@gmail.com.
מתפללים להשבתו של רן גווילי הביתה, לרפואת כל הפצועים, בגוף ובנפש,
הלוואי שהשבוע יביא איתו בשורות טובות,
אלון, בת-עמי, דרור, עינת וכל צוות ח’ביזה
