צריך שכל איש ידע ויבין, שבתוך תוכו דולק נר,
ואין נרו שלו כנר חברו,
ואין איש שאין לו נר.
וצריך שכל איש ידע ויבין, שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים,
ולהדליקו לאבוקה גדולה
ולהאיר את העולם
כולו.
(מיוחס לרב אברהם יצחק הכהן קוק)
חנוכה, חג האור והאש העברי, חג החורף שלנו, מקביל לחגים דומים בתרבויות אחרות. איכשהו כל שנה בתחילת החורף, כשהגיע החושך, נבהלו בני האדם מהתקצרות שעות האור והרגישו צורך להדליק להם איזה נר דקיק ולהזכיר לעצמם שלמרות הדכדוך המזדחל, והאפלה המתגברת, ימי האור בואו יבואו. בלוח השנה העברי החג הזה מתחבר גם לחג השמן הקדום (שנדחק הצידה כנראה לאחר נצחון החשמונאים) המציין את סוף עונת המסיק, וחוגג את שמן הזית החדש שמדליקים בו נרות ומרגישים שהנה, יש במה להאיר את לילות החורף הבאים עלינו. בפשטות, בשקט, בהדרגה, אחד ועוד אחד, מוסיף והולך, גובר האור הרגוע והצנום של שלהבות החנוכיות.
בשבילי הוא חג שמזכיר לי שוב כמה מעט טוב דרוש לפעמים כדי להאיר את הקושי, ואת הרוע, כדי לפרק אותו מעט, למצוא בו מילה טובה, פינה רכה. כמו נר קטן ודקיק, שברגע שהודלק, כבר אין החושך כל כך חשוך, מפחיד ומאיים. זה חג שחוגג את נצחון ההסתפקות במועט - ומספר שלפעמים כה מעט דרוש כדי להאיר אור גדול, רק כד קטן, רק כמה כוונות טובות ונכונות להאמין ולתת, רק מעט רצון טוב ואהבה כדי לפזר בדידות או לצחוק צחוק גדול (וכבר אמרו לפני - ההבדל בין חבר אחד לאף אחד הוא אינסופי).
אני יודעת שהחג הזה הפך זה מכבר, כמו שאר החגים וסתם ימות החול, לחגיגת קניות ומתנות. התחושה היא ש(בעידודם הנמרץ של רשתות הקניות) ההורים היהודים משתדלים לא לפגר אחרי מי שחוגג כריסמס צבעוני מואר ומלא מתנות, ומרגישים צורך לתת לילדים מתנות רבות, וחנוכה הופך למפגן של זיקוקים ושלהבות גדולות ומתנות ומופעי ענק רועשים ונוצצים, שצריכים בכל שנה להיות אפילו גדולים ומפוצצים יותר מבשנה שעברה...
בעיני זה כל כך הפוך לכוונה הראשונית של הימים האלה, שמציינים את סיום עונת המסיק, בה נאספים אל בית הבד פירות העץ שכל כולו קיימות - הוא אולי העץ הכי צנוע ומסתפק במועט שיש, וגם בין היציבים והחזקים ביותר. עץ שלא זקוק כמעט לכלום, ועומד באיכותו גם לאורך שנים ארוכות, שחונות, גשומות, חמות, קרות - הכל יכול לעבור עליו, והוא, הזית העמיד והשתקן, ימשיך לשרוד ולצמוח ולהפיק זיתי שמן מהם נוכל להדליק אור, לאכול לבריאות, לרכך את עורנו ולרפא פצעים ושאר מחלות.
וזה יפה כל כך, כי עונת המסיק היא העונה האחרונה בשרשרת עונות הקטיף - קצרנו, בצרנו, ערינו, גדדנו, אספנו אל הגורן והיקב את תנובות השדה שלנו: דגן, ענבים, תאנים, תמרים, רימונים ועוד, התנפחנו מגאוה על ההצלחות או דאגנו בחרדה מהכשלונות. והנה בסיום כל הדרמה הזאת, מגיעה עונת המסיק. כאן לא היה לנו הרבה שעשינו - בעיקר קיוינו למנות קור מתאימות, לכמויות גשם מספיקות, לגשם ראשון (ושני) חזק וטוב שישטוף את הזיתים.
ואז אנחנו קוטפים בענוה ובשתיקה את הפירות הקשים האלה, שאם נלחץ עליהם באצבענו, הם יתפקעו מעסיס. אבל זה לא מיץ שבא ללקק מהאצבע, כמו מיץ הענבים, התאנים, הרימונים או התמרים. זהו מיץ מר ומוזר, אבל הוא שיבנה את גופנו לטווח הארוך, הרבה יותר מהסוכר בפירות המתוקים, והוא זה שיאיר לנו את לילות החורף הארוכים שכבר כאן. בענווה, בפשטות ובמעט שצריך עץ. אין חגיגות מתוקות, יש כבר חורף והתכנסות פנימה, לתוך השקט המרגיע והתקוה שנר דקיק ומאיר מביא אלינו בחשכת ליל.
זה באמת מדהים לראות איך מפירות כל כך קשים ולא מפתים יוצא השמן הזהוב הזה. למען האמת בתחילה הוא לא זהוב בכלל: מתוך עיסה די דוחה יוצא נוזל מלוכלך ומרתיע. רק אחרי זמן מה שהוא עומד במנוחה, באפלה, הוא נפרד מהמים המלוכלכים, וצף עליהם נקי ובהיר. כל התהליך הזה ממש מופלא בעיני, כי יש בו כל כך הרבה סמליות - והוא מלמד הרבה על מה שנראה מלכתחילה כחסר תוחלת או סיכוי, כמריר, פגום ולא מוצלח. ועל כמה אפשר להפיק כשבכל זאת מנסים, לעתים במאמץ ובעקשנות, ונותנים צ'אנס, ומאמינים ומאפשרים זמן ושהות לדברים לעשות את העבודה לפעמים גם בעצמם, בלי שנתערב. וכמה בריאות ואור וטוב אפשר למצוא בסופו של התהליך.
מאחלים לכולנו שנדע להדליק נר קטן,
עבורנו,
עבור האוהבים אותנו,
וגם כדי להאיר את מי שנראה לנו שנוא ושונא, מאיים, זר. אולי נראה איזה אור מנצנץ אלינו גם מהעבר השני, מנסה להאיר אותנו ולמצוא בנו את החיוך והריפוי.
שיהיה לכולנו חג משפחתי, מחמם לב, מאיר ומשמח,
אלון, בת-עמי, דרור, עינת וצוות ח'ביזה
