זרע מאמין
כָּל זֶרַע שֶׁלֹּא וִתֵּר
הוּא עֵץ.
בְּחֶשְׁכַת בְּדִידוּת הָאַיִן
כְּשֶׁנִּיחוֹחַ פְּרִי עֲתִידִי מִסְתַּתֵּר,
גִּשֵּׁשׁ כְּסוּמָא
בְּהַתְמָדָה, בֶּאֱמוּנָה, בִּדְחִיסוּת
מַעֲמַקֵּי אֲדָמָה תַּחְתּוֹנָה.
זֶרַע בָּטַח בְּלִבָּתוֹ,
הֶאֱזִין וְשָׁמַע תִּקְוַת עֵץ נָדִיב.
גַּם אֲנִי זֶרַע פֶּרַח מַאֲמִין
וּכְשֶׁבְּעוֹלָמִי חַמָּה מִסְתַּתֶּרֶת מֵעַיִן,
בְּחֶשְׁכַת בְּדִידוּת מְגַשֶּׁשֶׁת נָתִיב,
חוֹלֶמֶת בִּי בְּקִיעַ
נִיחוֹחַ מַרְבַדֵּי אָבִיב,
זוֹכֶרֶת רוֹם עֵץ.
איריס שפירא ילון
ט"ו בשבט, חג האילנות, החל את דרכו כמועד בירוקרטי למדי, של קביעת תחילת השנה למיסוי (תרומות ומעשרות) של פירות האילן. מכיוון שנותנים בכל שנה מעשר מהיבול, היה צורך להחליט מאיזה תאריך ועד איזה תאריך נחשבת "שנת המס", וחמישה עשר בשבט זכה בכבוד. חכמי המשנה התבוננו בטבע וראו שעד שבט כבר ירדו רוב גשמי העונה ומעתה, עם התארכות שעות האור והתקרבות האביב, מתחילה החנטה בעצים - תחילת הפיכת הפרחים המופרים לפירות.
חוץ מן החישוב ההלכתי הזה לא היה לט"ו בשבט מעמד חגיגי במיוחד, הוא דמה לראשי חודשים אחרים הנזכרים יחד איתו במשנה הזו. אבל חוקים ודינים טכניים לא מרדימים את התחושה הפשוטה בקרב אנשים, שמשהו מתעורר בתקופה הזו, ושהפרחים והחנטים הקטנטנים (הפירות הזעירים) על האילנות הם סיבה למסיבה ולשמחה ולהלל. שרידי פיוטים שנמצאו בגניזת קהיר ומתוארכים לתקופת הגאונים (מאה שישית-עשירית) מלמדים על תפילות מיוחדות לט"ו בשבט, בהן התפללו לשנת פירות ברוכה לאילנות - כנראה ט"ו בשבט היה בכל זאת מועד מיוחד וחגיגי.
לאורך השנים התרופפה האוירה המיוחדת של ט"ו בשבט, ובכל זאת, עדיין נשתמרו בו סממנים חגיגיים בעקשנות של מנהגים עממיים: למשל, בקהילות אשכנז נהגו לא לומר תחנון ולא להתענות בט"ו בשבט (כמו בימי חג). עדויות מהמאה השש-עשרה מספרות על מנהג צפתי של אכילת פירות (טריים!!) בט"ו בשבט כדי לחגוג את ראש השנה לאילנות, אך מדובר היה כנראה במנהגים מינוריים, פה ושם, ולא ביום חג של ממש.
מי שהחייה את ט"ו בשבט והפך אותו ליום חג של ממש היה אחד ממקובלי צפת במאה השבע-עשרה, בעל הספר "חמדת ימים" (זהותו לא ברורה). הוא קבע סדר אכילת 30 פירות ארצישראלים, ותכנית דקלום ולימוד לסעודת ט"ו בשבט. סדר הסעודה והלימוד נדפס בספר מיוחד בשם "פרי עץ הדר", ונפוץ ונתקבע בקהילות יהודיות באיטליה, בתורכיה והבלקן ובארצות-המזרח, מבוכרה ועד מרוקו. ליבו של החג הוא סעודה חגיגית גדולה ומקושטת, שאליה מזמינים קרובים ושכנים, אורחים נכבדים ותלמידי-חכמים עניים, ומרבים באורות ובשירה משותפת. בקהילות שונות שוררו שירים ופיוטים מיוחדים שחיברו פייטנים מקומיים, המדגישים את פירות ארץ ישראל, ובמיוחד את שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ. הארוחות החגיגיות האלה חיברו בין הקהילות היהודיות בגולה למקצב הטבע בארץ ישראל המזרח תיכונית, ובד בבד הגבירו את הגעגוע.
בשנות השמונים של המאה ה-19, עם חידוש ההתיישבות היהודית בארץ, התעוררו צורך ורצון למצוא תוכן חדש ליום הזה, שישתלב עם הערכים החלוציים הציונים של עשיה, עבודת כפיים ותפיסת קרקע בעזרת חקלאות, כמו לומר: עכשיו, כשאנחנו כאן, לא מספיק לאכול מפירות הארץ שהשאירו לנו הדורות הקודמים (ושגידלו עבורנו הפלאחים הערביים...), צריך גם לטעת פירות חדשים. בט'ו בשבט בשנת תר"ן (1890) יצא המורה והסופר זאב יעבץ בראש תלמידיו מבית הספר בזכרון-יעקב לנטיעה חגיגית, וכך קבע לראשונה אופי חדש לט'ו בשבט - חג נטיעות, ולא רק ראש השנה לאילן. בשנת 1908 הכריזה הסתדרות המורים והגננות באורח רשמי על ט'ו בשבט כחג הנטיעות. מאוחר יותר אימצה הקרן הקיימת את התאריך הזה, וכך אנחנו מכירים את ט'ו בשבט כחג של "עת לנטוע אילנות".
אלא שעם השנים הידלדלה והתרפטה משהו משמעות "רון בלב ואת ביד". הנטיעות החגיגיות לא תמיד זכו לטיפול מתמשך לאחר תום החג, ופעמים רבות לא בא בעקבותם יער, אלא טקס נטיעות חדש בשנה הבאה, בדיוק באותו המקום. כותב על כך עזריה אלון: "ט'ו בשבט לא נהיה חג לאילנות, ככתוב בשיר, אלא חג הנטיעות. בואו ונחפש בכל הפירסומים והשירים מילה על מה שיקרה לשתיל אחרי שנטענו אותו, ועל המחויבות שלנו לעץ לאחר שעזבנו את אתר הנטיעות". וכך, כשנתבקש תוכן חדש ובר קיימא לחג, הציעה החברה להגנת הטבע, ביזמתו של אברהם בומי תורן, איש קיבוץ מעברות להפוך את ט'ו בשבט - לחג שמירת הטבע.
בתקופה הזאת, שבה מתחיל המעבר מן החורף הקר לראשיתה של צמיחה מחודשת, מתחילה בטבע השתנות עוצמתית - העשבים מסנוורים בירוק, העצים הראשונים מתחילים לפרוח וללבלב, ציפורים שונות מתחילות בקינון ורבייה ופרחי בר חורפיים פורחים בעדינות ובאומץ בתוך הקור. היציאה אל הטבע והמפגש פוקח העיניים עם המתרחש בו, הפכו להיות תוכן חדש לחג. החג קיבל משמעות נוספת של כבוד לטבע בעקבות הקמפיין המוצלח של שנות השבעים למען פרחי הבר של הארץ, שלימד את הישראלים לא לפגוע בפרחי הבר הנדירים, לא לקטוף ולא לעקור אותם.
תקופת שבט היא באמת תקופה של התחדשות נהדרת. לאו דוקא בגלל שפסקו הגשמים, אלא בגלל שהם עדיין ממשיכים להכות על הארץ בשבט (מקל), ולהצמיח נצרים חדשים, פריחה וחנטים. זוהי גם עונת ההמלטות בעדרי העזים והכבשים. דוקא עכשיו, כשקר כל-כך, יוצאים לאויר העולם טלאים וטליות, גדיים וגדיות צעירים, כי העולם סביבם מלא בירק למאכל. מבט אחד על הערוגות של ח'ביזה ממחיש את התפרצות הירוק הזה (ואיתו הצורך בעישובים תכופים...). עשבי בר למאכל מכל הסוגים, שדי להם אפילו במעט גשם, ממהרים לנבוט ולצמוח.
בשנים האחרונות, אולי כי אנחנו הולכים ומתנתקים מן הטבע, הירוק הולך ונאטם בבטון, ורק מעט ממנו מצליח לפרוץ במגרש נטוש או בין חריצי המדרכות, הולך ט"ו בשבט והופך להיות חג איכות הסביבה במובן הרחב, ובעיקר חג המיחזור ובו הרבה לימוד וחינוך בדבר צמצום הנזקים שאנחנו גורמים לסביבה. לא שזה לא טוב, זה כמובן אחלה ויצירתי ומעניין ותורם, אבל לי בלב קצת צובטת ההתרחקות הזאת מזיכרונות הילדות שלי, של הליכה במגפיים ובמעיל לאתר הנטיעות, נעיצת האצבעות באדמה הקפואה, הפשטת השתיל ממעיל הפלסטיק השחור שלו והנחתו בגומה שחפר לי אבא במעדר גדול. נכון, אחר כך חשוב לדאוג לעץ הזה, להמשיך לשמור עליו ולטפח אותו, אבל בסדנת מיחזור לכבוד החג מפסידים את החוייה החושנית שיש ביציאה החוצה, בהרחת הריחות מסביב, בנגיעה באדמה.
אז אם לא נטיעות של ממש - בכל זאת מזמינה אתכם לא רק ליצור יצירות ממוחזרות מתוך הבית החמים, אלא לצאת לטבע - לסיורי ליקוט עשבי בר או ליקוט פטריות, לסתם טיול נעים באויר הצלול בתוך כל הירק והפריחה, ולרגע אחד, בכל זאת, לא רק להסתכל, אלא גם לגעת: לטמון את הידיים באדמה לחה וריחנית, להשתרע על מרבד ירוק ולהרגיש את העלים הרכים בכל הגוף, להביט לשמיים ולראות צורות בעננים, לחבק עץ (כן, ברצינות) - ממליצה ממש לצאת לסיבוב, אפילו בטווח הקרוב לבית, למצוא עץ שמזמין חיבוק, ופשוט לפרוש סביבו את הידיים, להרגיש את החספוס בגזע, את היציבות (ואולי גם התנועה הקלה שלו ברוח), להביט למעלה על הצמרת שלו (היא בשלכת? או ירוקה ונעה בעדינות?), ופשוט להתמסר לחיבוק-חיבור הזה.
רשות הטבע והגנים הכינה מדריך משעשע בענין, מוזמנים להנות ממנו
מאחלים לכולנו שנמצא פנאי השבוע לצאת החוצה לירוק המלבלב המנוקד בפרחים שסביבנו, שנדע ליהנות מההתחדשות וההשתנות והתנועתיות הרבה בעונה הזאת, וגם - פשוט לשלוח שורשים ולהיות.
ט"ו בשבט שמח לכולנו,
אלון, בת-עמי, דרור, עינת וכל צוות ח'ביזה
