כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים?
כָּל הַעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד, וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים.
וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר: קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל (בֵּית) ה' אֱלֹהֵינוּ!
הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים, וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים.
וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנִיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּרֹאשׁוֹ.
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם.
הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם.
הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים.
וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם: אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם!
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת.
הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה.
(הִגִּיעַ לָעֲזָרָה) וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר: "אֲרוֹמִמְךָ ה' כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי" (תהלים ל).
(מסכת בכורים, פרק ג, משניות ב-ד)
שבעה שבועות אחרי חג הפסח, שסימן את תחילת קציר השעורה, מגיעה חגיגה נוספת של הבשלה וראשית - קציר החיטה וטקס הבאת ביכורים. חג הביכורים קיבל את שמו, משום שבו היו מביאים בזמן המקדש את קרבן שתי הלחם מהחיטה הראשונה המבשילה בארץ בתקופה זו בשנה. ביום זה הייתה נפתחה רשמית גם תקופת הבאת הביכורים, במהלכה הביאו החקלאים את ביכורי אדמותיהם לבית המקדש כמנחת תודה לאל, תקופת הבאת הביכורים הסתיימה בסוכות וחנוכה, בסוף עונת הפירות. כמובן, שהפירות הבשילו בזמנים שונים, ולא כולם בחג השבועות. חלקם כבר הבשילו קודם לכן, ואז ייבשו אותם או מכרו אותם ואת הסכום שקיבלו עבורם העלו לירושלים וקנו בו מנחה חלופית, חלקם יבשילו בהמשך, ואז יגיעו זמנם, אבל החל מחג הביכורים ניתן האות להתחיל לחגוג את שפע התנובה החקלאית ואת שמחת ההבשלה והקטיף.
בטקס הביכורים יש פן של ענווה, הכנעה והכרה בכך שבחקלאות (ובחיים בכלל) הרבה לא תלוי בנו: אנחנו לא שולטים במציאות ולא מכתיבים אותה. אנחנו יכולים לתכנן, לקבל החלטות ולפעול לפיהן, אבל בדרך הארוכה שיש בין זרע לפרי, הרבה תלוי במה שמעבר לנו – במזג האוויר, בכמות המשקעים, בחרקים, בבעלי החיים, באנשים אחרים, באל/הטבע/הלא נודע.
הפן השני שיש בביכורים הוא קצת הפוך – זהו פן של גאווה עמוקה, שממלאת את ליבו של מי שזרע, טיפל וקיווה, וזוכה לקום יום אחד ולראות את הפרי חונט והולך וגדל מיום ליום, משנה צבע, מרקם וריח, עד להבשלה מלאה. וכל זאת למרות כל הלא נודע, הבלתי צפוי והמפתיע שהיו מנת חלקו מאותו יום שנטמן באדמה בצורת זרע. השמחה בפרי ראשון שהבשיל לא מתחילה בהבשלה. כל שלב בהתפתחות מביא סיפוק והנאה. כבר כשמבצבצים הנבטים מתוך הקרקע הם טומנים הבטחה למה שיבוא. גילוי של פרחים על הצמח מביא איתו עוד קפיצה קטנה בלב, וכשלאחר כמה שבועות עושים סיבוב נוסף בשדה ומבחינים בפרי ראשון שמתחיל להתנפח מתוך שחלות מופרות, מרגישים שוב התרחבות של שמחה ופליאה, וכמובן, שהביס הראשון בפרי הבשל – אין דומה לו.
קצת כמו ילד - השמחה לא מתחילה כשהילד "מבשיל" ויוצא מן הבית לדרכו – ההתרגשות והפליאה מתחילים כבר מהבהוב האולטראסאונד הראשון, ואחר כך, בעוצמות גדולות, כשהעוללית גחה מן הבטן, ושוב, בהתהפכות, זחילה, ישיבה, עמידה, הליכה… בפעם הראשונה שהקטנה אומרת "אבא, אמא", אוחזת בצבע ומציירת ציור מופת ראשון, כשהיא בונה מגדל ממש בעצמה, קוראת וכותבת מילים ראשונות, מתרגשת באהבה ראשונה, מתחבטת בעניינים שבין חברות ועצמאות, אחריות וכיף, כל צעד בדרך וההתרגשות וגוון השמחה שלו. זה מה שיפה בצמיחה: הבשלות - נהדרת ורצויה, אבל גם הדרך, התהליך, הבינתיים – הוא מפליא ויפה, ושווה חגיגות משלו.
חקלאות היא עבודה קשה: קמים מוקדם, העבודה גופנית ותובענית, בחוץ, נתונים לחסדי מזג האוויר - המלאכה מלווה בהרבה חשש, תקוה זהירה ותפילה, והתגמול (הכספי) מוטל בספק. ועם כל זאת, יש בעבודת השדה, גם רווח פיזי לגמרי, ויחסית מיידי: בדרך כלל תוך חודש-חודשיים-שלושה יש ביד תוצרת. לא רוחנית, לא מופשטת וסמלית. אלא ממש פרי, שאפשר ורצוי לגעת בו, להתבונן בו, להריח, למשש, וכמובן, לטעום. ההנאה הזו, של גילוי פירות הביכורים - בשבילה שווה להתכופף, להזיע, להתרטב ולאמץ שרירים. זו נגיעה ביצירה של הטבע במובן הפשוט והלא מנופח של המילה. כשעומדים מול פירות ביכורים בשלים ויפים, השמחה ותחושת ההצלחה היא כה נעימה וממלאת, שממש לא חשוב לקחת עליה בלעדיות, וקל להיות נדיבים ולשתף בה את האל, את השכנים, את גשמי הברכה או את המדריך החקלאי. זה פשוט כיף.
יש משהו משמח במיוחד בפירות הראשונים. הם תמיד נראים לי יפים ומבריקים, מוצלחים, צבעוניים, שמנמנים, עסיסיים. כנראה שהציפיה צובעת אותם בצבעים מיוחדים וההפתעה משרה עליהם חן מיוחד. גם כמגדלים ותיקים, החוויה חוזרת על עצמה בכל עונה מחדש, עם השתנות היבולים בשדה וביכורי העונה החדשים. אני די משוכנעת שאם ייקחו דגימות דם של חקלאים בקטיף ביכורים מוצלח, יגלו מן הסתם רמות גבוהות של חומרים מחוללי אופוריה ותחושה חיובית. לא סתם האביב הוא זמן טוב לאהבה, אם תרצו להתחיל עם חקלאי או חקלאית, כדאי לכם לבחור את תקופת הביכורים, שתתן לכם כבר נקודת פתיחה של מזג נוח ותחושת התלהבות.
כשאנחנו חושבים על ביכורים, אנחנו מדמיינים הליכה בשדה, קטיף מפה ומשם, צרירת הכל בטנא, והצטרפות לשיירת הביכורים החגיגית. אכן, טקס הבאת הביכורים היה מאורע חגיגי ומרשים במיוחד, אך דווקא משום כך, במקרים רבים הוא דווקא לא היה בסמוך לקטיף. דווקא לרחוקים, לאנשי הפריפריה, היתה זו התרגשות מיוחדת ומאמץ נכבד לערוך מסע ולהביא את פרי גנם. כדי לכבד את הבאים מרחוק, ולאפשר להם להרגיש חשובים לא פחות, מנחת הביכורים היתה מקובלת ומעולה בין אם היו אלו פירות טריים, אותם יכלו להביא רק הקרובים לירושלים, ובין אם היו אלו פירות מיובשים, שהבשילו בשדות רחוקים ויובשו, כדי שישתמרו בדרך הארוכה. מכיוון שלא היה צורך לארגן מסע במהירות, אפשר היה להשקיע בקישוט התהלוכה המכובדת העולה לירושלים. שור, חליל, עטרה של זית - כל אלה צעדו בדרך המפרכת בחום הקיץ (שהרי ביכורים מביאים בין שבועות לבין סוכות), ובסלים נחו להם בשלווה הגרוגרות (תאנים מיובשות), הצימוקים, התמרים, שמן הזית המשובח, הרימונים והתמרים.
לכבוד חג הביכורים, שנותן כבוד לתוצרת הטרייה ומתייחס באותה רצינות לשימור ואחסון התוצרת, ולכבוד הקיץ הבא עלינו לטובה וללהט - רצינו להזכיר לכם את מדריך אחסון הירקות שהכנו עבורכם. הנה הוא כאן לפניכם בקישור הזה, וגם כשתחפשו מידע באתר שלנו לגבי ירק מסויים, תוכלו למצוא שם הנחיות אחסון.
לכבוד שבועות גם אנחנו בח'ביזה חוגגים ביכורים – דלעות הערמונים והדלעות היפניות כבר הבכירו וביקרו אצלכם בארגזים, פקוסים, דלורית וחציל יצטרפו אליהם עוד מעט, וגם המלונים בדרך! אני רוצה לאחל לכולנו, חקלאים, בשלנים, אכלנים, שתמיד יהיה לנו מקום בראש ובלב למגוון שבטבע ובאנשים שסביבנו, שלא נשכח שהקציר הוא כדי שכולנו נוכל לאכול ולחיות. יחד.
חג ביכורים משמח,
בת-עמי, אלון, דרור, עינת וכל צוות חוביזה.
