קַשְׁתֵּנוּ עַל שִׁכְמֵנוּ, דִּגְלֵנוּ רָם בַּיָּד.
לַיַּעַר חֲבִיבֵנוּ נֵלֵךְ גָּדוֹל וָקָט. –
הַיּוֹם לַ"ג בָּעֹמֶר!
קַשְׁתֵּנוּ חִישׁ נִמְשֹׁכָה, נִזְרֹק לְמַעְלָה חֵץ;
שֻׁלְחָן יָפֶה נַעֲרֹכָה בַּדֶּשֶׁא תַּחַת עֵץ. –
הַיּוֹם לַ"ג בָּעֹמֶר!
תֹּאכַל צִפּוֹר אִתָּנוּ, יִשְׁתֶּה גַּם פֶּרַח חֵן;
חַג לַ"ג בָּעֹמֶר לָנוּ, שִׂמְחָה לְבַת וּלְבֵן. –
הַיּוֹם לַ"ג בָּעֹמֶר!
מילים: לוין קיפניס, לחן: דוד מערבי, תרפ"א - 1921 ---- להאזנה כאן
השבוע מגיע ל"ג בעומר, חג ההכנות המוקדמות, חג האיסוף הגדול, כדי להגיע ליום שבו מדורות ענק עצומות ממש גבוהות כגורדי שחקים יעלו השמיימה באור גדול (איך אחרת אפשר לשרוף בלילה אחד כל כך הרבה חומר בעירה???), אכן חג מאיר. ועוד יותר מדהים הוא כמה החג הזה מצליח לשקף את ההגזמה וה"עוד יותר" וה"הכי גדול" וה"יותר שווה" שיש בנו ומסביבנו בכל מקום. שוב נמלאתי בהרגשה המוכרת והמפתיעה (או שכבר לא) – איך מתוך חוסר בטחון, נמיכות קומה, חשש ומתח אפשר להגיע לפשרה, הבנה והשלמה אבל גם להתפוצצות ראוותנית והתנפחות ענקית, שלאו דווקא עושה באמת טוב בפנים.
בתחילת השבוע צפוי גשם. לפי התחזיות לא מדובר בסופה של ממש, אבל מגדלי החציר והחיטה סביבנו משתדלים בימים האלה שלפני למהר ולהספיק לקצור את השדות, לכסות את החציר והקש הקצורים, לאסוף את הגרעינים למחסנים. התקופה הזאת, תקופת ספירת העומר, בין תחילת קציר השעורים בפסח לבין תחילת קציר החיטים בשבועות היא תקופה של כמעט להגיע לסוף, לקציר ברינה, היא השלב שבו היבול כבר כמעט על קו הסיום, ולכן עלול ללכת לטמיון רגע לפני ההצלחה, ולכן היא מלאה בציפיה דרוכה שיש בה חשש וחרדה לא קטנים. רוחות שרב, גשמי זעף בלתי צפויים, מכת מזיקים פתאומית – כל אלה עלולים לגזול מהחקלאי העמל את פירות עמלו ברגע שלפני אנחת הרווחה ושמחת ההישג. לכן תמיד היתה התקופה הזו תקופה של המתנה ותפילה, של הנמכת ראש זהירה בפני האל, האדמה, הטבע, מזג האויר.
עם השנים נוספו על אלה אבלות וצער: רעידת אדמה (הקשורה ליהושע בן נון) בתאריך זה, חורבן המקדש וביטול מנהג הבאת העומר ושתי הלחם, מותם של תלמידי רבי עקיבא במגפה או מלחמה, כישלון מרד בר כוכבא על האבידות הכבדות שגרר, ופרעות ורדיפה בתקופה זו בזמן מסעי הצלב. כל אלה – אבדן חירות מדינית ודתית, איום על הבריאות והחיים, ופגיעה בחיי קהילה ומשפחה, התחברו ומתחברים לאווירה קשה בהחלט ותחושה של שלילת חופש וחוסר שליטה במצב ובחיים. בהחלט מערער ומדכא.
בתוך כל אלה מגיע לו ל"ג בעומר הזה, שאפילו שם של ממש לא קיבל מעולם, ומביא את כולנו להמריא מהבעסה למקום של הפגנת עוצמה ותעוזה: מול הפחד, מול סכנות האש, מול הלילה והחושך. זה לאו דוקא גרוע, זה יכול להיות, וזכור לי, כלילה קסום, מלא חברים ושירים וביחד, לילה מעצים ומרגש. הסוד, בעיני, טמון ביחד הזה.
החקלאים החוששים ידעו שהסיכוי הגדול שלהם לעבור תקופות קשות, להצליח במעשיהם ולהתגבר על קשיי הגידול הוא בהתאגדות יחד ובערבות הדדית – בעבודה משותפת בשדות, בהשאלת כלי עבודה זה לזה, בסיוע לחקלאי שסבל מצרה זו או אחרת. ובמציאת דרך ביניים ופתרונות פשרה בסכסוכים ביניהם, במקום מאבקים כוחניים, שיחריבו בסופו של דבר את יבול כולם.
גם תלמידי רבי עקיבא שנספו במגיפה "מפני שלא נהגו כבוד זה לזה" היו צריכים להשתנות: לעזוב את הדבקות העקשנית בדעה כזו או אחרת, ולאמץ תרבות מכבדת ומפרגנת יותר. ואפילו רבי שמעון בר יוחאי, שבל"ג בעומר נערכת לכבודו ההילולה המסורתית המרגשת במירון, נאלץ ללמוד שיעור בקבלת המורכבות והביחד. לאחר שיצא מן המערה בה הסתתר עם בנו שתים-עשרה שנה וראה אנשים במלאכת יומם – חורשים וזורעים בשגרה שיש בה עמל ולא רק לימוד תורה – הוא לא יכול היה לסבול את מה שראה כבינוניות ופשרה, ושרף בעיניו כל דבר בו הביט. ההתנהגות הזו גררה איתה בת קול: "להחריב את עולמי יצאתם?" החזירה אותו למערה לעוד שנה, אחריה כבר ידע להעריך זקן שרץ לביתו עם צמד הדסים לכבוד השבת, והיה מוכן לתפקידו החשוב כמנהיג.
אבל בעצם, כך אני מאמינה, הכל נע במחזורים. אין כאן אֶבֵל-פסול / חתונות-ברוכות, לימוד תורה-לא משהו / חקלאות-בודאי, נאמנות לאידאולוגיה - out, שיתוף פעולה וביחד - in. לא או/או, אלא גם וגם - תנועה של כניסה ויציאה ומעבר בין זה לזה, בין פה לשם. אחות בכורה צריכה להכריז לפעמים שהיא "יותר גדולה" מאחותה הקטנה, ולפעמים לשחק איתה יחד בשמחה ובשוויון, וגם אנחנו צריכים לפעמים את נמיכות הקומה, לפעמים את התנפחות החזה (שמרחיקה אולי קצת את הפחד), ולפעמים את הביחד. כדאי, כמובן, שיהיה יותר מהביחד, אבל לפעמים צריך גם לבד לפני כן.
במאמר של גלעד קריב על ל"ג בעומר הוא מנסה להבין את תזמונו המיוחד של החג – 33 יום לאחר תחילת קציר החיטים ואת המנהג להימנע מחתונות עד ליום הזה, וכותב:
השערה אחת מצביעה על העובדה שהמספר 33 מופיע במסורת המקראית רק פעם אחת... הפרשה, הפותחת בענייני לידתו של תינוק, קובעת כי ב-33 הימים הראשונים שלאחר הלידה מצויה האם בתהליך היטהרות... כך, אם הנפתה של אלומת השעורים בראשית ספירת העומר מסמלת לידה מחודשת של התבואה על ידי אמא אדמה, ייתכן שהענקת מעמד חגיגי ליום ה-33 מהווה ביטוי סמלי להשלמת היטהרותה של האדמה לאחר הלידה האביבית של הטבע. בתפישה הפגאנית, הקושרת באופן הדוק בין טקסים של היחיד והקהילה ובין הטבע, הטאבו על נישואים בימים שבהם הבריאה כולה מצויה בתהליך היטהרות מן הלידה יכול להיתפש כדבר ברור והכרחי. האדם, בהימנעותו מן הנישואים, מזדהה עם הבריאה ומעצים את תהליך ההיטהרות של "אמא אדמה".
אפשר שימי ספירת העומר מפסח ועד ל"ג בעומר, ימי ההמתנה החרדה לחיטה הכמעט מבשילה, האבל על התקריות ההסטוריות שנקשרו בהם, הם הימים להתכנס, להשתתק, להתייחד. לתכנן תכניות, לחשוב מחשבות לעצמך. אולי גם לכעוס על הסביבה, לפרוק את הארס והמתח המפעפעים בפנים. גם ליולדת (יעידו היולדות בקהל) אלו אינם רק ימים של פיזום שירים רגועי לרך הנולד לצד החלפת חיתולים ענוגה בניחוחות לבנדר… גם שם, בחודש הראשון שאחרי, יש הרבה תהפוכות, הרבה דמעות, וכעס, ובלבול, וגם הרבה לבד.
ובתום אותה תקופת היטהרות, תקופת השתנות, תקופת התפרקות, ואולי גם די הרבה בזכותה, יש תקוה לביחד – להתחברות זוגית, חברית, משפחתית, קהילתית, ואפילו אנושית. בל"ג בעומר יש את כל זה – גם אש מרגשת ושורפת ומעזה ומתריסה, גם צוותא וישיבה על הקרקע ושירים ואוכל פשוט. לא מוכרחים לשלול מדורות לגמרי, אבל אפשר לחגוג אותן גם בצורה פחות הרסנית שהיטיבה לתאר עינט קרמר – שעושה את זה נעים יותר ומתאים יותר גם לנו וגם לסביבה.
חג שמח, מלא ביחד, נעים וטעים, ומדורות משמחות לב,
אלון, בת-עמי, דרור, עינת וכל צוות ח'ביזה
