המרכיב השני בריח מכונה פטריכור. גם לשמו תרגום דרמטי, משהו כמו: "דם סלע אלוהי" (פטרי – סלע, איכור – הנוזל שזרם בעורקי האלים במיתולוגיה היוונית). את המונח המרשים הזה, שמשמעותו כיום היא "הריח הנעים שמלווה גשם אחרי תקופה יבשה", טבעו שני חוקרים אוסטרליים, בר ותומאס (I.J. Bear and R.G. Thomas) במאמר שפרסמו בשנות הששים של המאה העשרים. צמחים מסוימים מפרישים שמנים לאטמוספירה, והשמנים הללו מצטברים על גבי אדמות חרסיתיות, אבנים וסלעים. בתקופות יבשות כמות גדולה יותר מהם מצטברת על המטחי הקרקע והסלע, וכשעולה הלחות ויורד גשם הם משתחררים לאויר ומפזרים את ריחם סביב.

בר ותומאס רצו מאוד שהפטריכור יסביר את התופעה המיוחדת של צמיחה ופריחה מהירה שיש באיזורים מדבריים לאחר גשם קצר. הם ניסו להראות שיש בתרכובת השמנים משהו שמזרז צמיחה. להתפעתם הם גילו בדיוק את ההיפך – שהפטריכור מעכב ומאט את הנביטה והצמיחה. ההשערה היא שכך מגנים על עצמם הזרעים מפני גשם קצר שאחריו חוזרת תקופת יובש, משום שנביטה שאין אחריה המשך מים גוזרת את דינו של הנבט למיתה, בעוד שבמצב הגרעיני והלא נבוט יש לו עדיין פוטנציאל לחכות לגשם האמיתי שיבוא. גשם חזק ורציני ישטוף את השמנים מן הזרעים וימנע את עיכוב הנביטה.

בעשרות השנים האחרונות אנחנו מגלים את השפעתו ההרסנית האפשרית של הגשם, ואני לא מתכוונת לאסונות טבע כגון שטפונות או צונאמי. הגשם, אחרי הכל, פוגש בדרכו את מה שיש בסביבה, והלחות מעצימה את הריחות וגורמת לריקאציות משלה. אם בסביבה ריחות לא נעימים, הם יועצמו על ידי הלחות של הגשם – ריחות דלק, זבל, אבק, ביוב – כל אלה חוזרים ובגדול בגשם. גם הזיהום באויר נאסף על ידי הטיפות הקטנות, הופך לחומצות מסוכנות ומשקה השקיה הרסנית ומזהמת צמחים, אגמים ובעלי חיים החיים בתוכם. יותר עצים, במיוחד בעיר המרוצפת בטון ועתירת הריחות מהסוג האחרון, ופחות מזהמים שאנחנו משחררים לאויר מטים את כף הנשימה והריחות לטובת ניחוחות הפטריכור המעוררים בנו געגוע ותחושת בית. שווה, לא?