כבר כמה חודשים אנחנו סובלים מנזקי כירסום משמעותיים בערוגות שונות בשדה. ראינו נזקים עוד בתקופת הקיץ בדלעות ובאבטיחים, ואחר כך גם סימני חפירה בערוגות הבטטות - ועם התקרבות הסתו גם בכרוביות נראו סימני כרסום - מישהו חופר ומכרסם לנו את הירקות! היצור הרעב לא התעצל ואפילו עשה גיחות לתוך בתי הצמיחה - כדי לנשנש גם עגבניות. הוא חפר מתחת לרשת ונכנס, וכשהנחנו אבנים גדולות כדי לסתום את פתח החפירה - הוא הזיז אותן בנחישות ונכנס שוב. חצוף של ממש!
בחינת הממצאים העלתה מסקנה ברורה: משפחת דרבנים גילתה את השדה שלנו, הבינה שזכתה באוצר, והחליטה להתנחל אצלנו. סימני השיניים היו דרבניים במובהק, ופה ושם הם גם השאירו קוץ ארוך ויפיפה למזכרת. החלטנו לספר לכם היום על הברנשים ועל ההתמודדות שלנו איתם. ונתחיל בהיכרות:
הדרבן שאנחנו מוצאים בשטחי הבר (והשדות...) של הארץ הוא דרבן מצוי או בשמו האחר, דרבן הודי. הוא המכרסם הגדול ביותר ביבשת אסיה, וגם אצלנו (ראינו את זה בכל ביס...). הוא קיבל את שמו כי גופו מכוסה דרבנות (קוצים ארוכים). בדרך כלל ארכו כ60-70 סנטימטרים, אבל דרבנים ענקיים מגיעים אפילו לאורך מטר. הקוצים השחורים-לבנים היפיפיים שלו הם למעשה שערות שהתעבו והתקשו והפכו לקוצים, והוא משתמש בהם בעיקר להרתעה - כשהוא מרגיש סכנה הוא פורש אותם ומנענע אותם, עושה הרבה רעש וצלצולים - כדי לשדר: אני יצור גדול ומפחיד - כדאי להתרחק! אסטרטגיה אחרת, כשהוא מריח סכנה בחוש הריח המפותח שלו, היא פשוט להסתלק מהמקום...
הוא בעל חיים משפחתי - זוג הורים חיים עם צאצאיהם הצעירים (בדרך כלל 2 או 3) במחילות נרחבות שהם חופרים בקרקע. לאחר שנוצר קשר זוגי, זוג הדרבנים הצעיר חופר את המחילה שלו בהתמדה ונחישות: מתחיל מהפתח ומרחיב אותה מעט מעט בכל לילה, המחיליה מתקדמת כלפי מטה עד לחדר המשפחה - התרחבות במחילה שנמצאת כבר בעומק 2 מטרים ושם יכולה המשפחה המאושרת לשכון, מוגנת מפגעי מזג האויר - במיקום מבודד מגשם, קור, רוחות וחום.
הדרבנים פעילים בלילה. בכל לילה, בשעות החשוכות, יוצא הזוג ממאורתו לחפש מזון. לרוב, הנקבה היא המובילה. אם יש גורים, הם מצטרפים לזוג הבוגרים והמשפחה כולה נעה ביחד כקבוצה. הם אוכלים מה שהם מוצאים בגובה הנמוך שלהם - לרוב אלו פקעות, שורשים ובצלים, אבל, כזכור, אצלנו הם מצאו מכל טוב - וחגגו.
לאחר שהבנו שמדובר בדרבנים, ושלא נוכל לגדר את כל השדה מפניהם, כי הם אוכלים מכל הבא ליד... התייעצנו וקיבלנו עצה שהדרך היעילה לפתור את הבעיה היא רילוקיישן - ללכוד אותם מדי לילה, כשהם מגיעים לאכול, ולשחרר אותם מוקדם בבוקר במיקום מרוחק (חשוב לא להשאיר אותם במלכודת בשעות היום, המזיקות להם). כך אנחנו בעצם מכריחים אותם "לעבור דירה". מכיוון שדרבנים הם בעלי חיים מאוד טריטוריאליים - וחיים בדרך כלל בשטח של כק"מ מרובע - הסיכוי שהם ישובו לשדה שלנו דווקא, קטן עד לא סביר.
וכך עשינו:
בינתיים נלכדו והועברו למשכנם החדש 6 דרבנים, אנחנו מקווים שבקרוב נמצא רק מלכודות ריקות, ונוכל לשים מאחורינו את פרשיית הדרבנים הנוכחית.
מאחלים לכולנו שבוע של השבת כל החטופים החללים,
אלון, בת-עמי, וכל צוות ח'ביזה
