לסיים או לא לסיים, זו השאלה…
אם המלט היה עגבניה, זו היתה השאלה הקיומית שלו, שבה היה מהרהר בקול בתיאטרון השיקספירי, לפני קהל של אדומות עגלגלות שהיו מזדהות ומזילות דמעה של קטשופ… בסופו של דבר, לאחר כל ההתחבטויות, בין כך ובין כך תחזיקו בידכם עגבניה עגולה ואדומה (או מאורכת וצהובה, קטנטנה וכתומה וכו’). התוצאה הסופית אינה מסגירה את ההסטוריה השונה מאוד שיכולה להיות לשתי עגבניות, לכאורה זהות למראה. כמו שאמרו חכמינו: מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני. השבוע אתם מוזמנים להביט איתי בעגבניה מלפנים, לשמוע את סיפור החיים האישי של מרכיב הסלט האהוב או רוטב הספגטי שלכם.
הערת פתיחה:מלכחילה תכננתי לכתוב על צדדים שונים בגידול עגבניות, אבל רק נושא ההדליה לבדו התארך מעבר למצופה, כך שאת שאר ההגיגים על האדומה האדומה הזו נשאיר לפעם אחרת, ובינתיים – הנה לפניכם הצצה על כמה טיפוסי עגבניות.
צמח העגבנייה שייך למשפחת הסולניים אליה משתייכים ירקות נוספים (תפוחי אדמה, חצילים ופלפל), מיני טבק, פרחים (פטוניה), ועשבי בר. מוצאו של הצמח מאזורי האנדים בדרום אמריקה. הצמח נמצא בפרו, באקוודור ובצ’ילה ומינים קרובים לו נמצאו גם באיי גלפגוס. גם בתרבות הקדומה של מקסיקו יש עדויות לקיומן של העגבניות. צמח העגבניות הובא לראשונה ממקסיקו לאיטליה במאה ה- 16, ושימש בתחילה כצמח נוי, רק מאוחר יותר הוא הפך להיות צמח מאכל, וצבר, כידוע, פופולריות רבה. מאיטליה התפשט הגידול למרבית ארצות אירופה. לארץ הובא הצמח על ידי נזירים צרפתיים רק במאה ה- 19.
צמח העגבנייה הוא צמח חזק ומרשים מאוד. ברוב הגידול החקלאי הוא בדרך כלל צמח חד-שנתי, אבל בתנאים האופטימליים של ארצות מוצאו, באקלים חמים מספיק ולח, הוא יכול להפוך לצמח רב שנתי, ולפתח גבעול עבה מאוד, ממש גזע. צמחי עגבניות יכולים לצמוח ולהתנשא לגובה עצום די בקלות. גבעולי הצמח הם שעירים, ולכן כששותלים שתילי עגבניות מומלץ להכניס אותם עמוק מאוד, ולכסות גם חלק נכבד מהגבעול, אל דאגה, זה לא יפגע בחוזקו של הצמח, אלא להיפך, יגרום לו לפתח שורשים גם משערות הגבעול, שיעבו את מערכת השורשים ודוקא יתרמו לבריאות הצמח. אם תתנו לו להשתרע על האדמה יתפתחו בקלות שורשים משניים מהגבעולים השעירים. מצד אחד אמרנו גבוה מאוד, מצד שני דיברנו על משתרע על האדמה… האם מדובר על אותו הצמח? אז הסיפור הוא ככה: לצמחי עגבניות שונים יש סגנונות צמיחה שונים: מסיימות (determinate), בלתי מסיימות (indeterminate) וחצי מסיימות (semi determinate). בדרך כלל מחלקים את זני העגבניות לפי טיפוסי הצימוח השונים, שמגודלים בצורה שונה משמשים למטרות שונות.
נתחיל דוקא מהסוג הצעיר יותר, העגבניה המסיימת, עגבנית השיח. בראשית היו כל צמחי העגבניות ארוכים, גבוהים ובלתי מסיימים. מתישהוא, בחלק הראשון של המאה העשרים, צמח שיח עגבניות קומפקטי ונמוך יחסית בתוך שדה עגבניות – זו היתה מוטציה טבעית. מהצמח הזה הגיעו כל הצמחים המסיימים. צמחים מסיימים הם נמוכים יחסית (חצי מטר עד מטר), שיחיים למראה.
בשלב הראשון של חייו (הקצרים) הצמח גדל: גבעול, ענפים, עלים. ואז מתפתחים הפרחים: בכל פרק שני על הגבעול מופיעה תפרחת ולאחר מספר קטן של תפרחות מסתיים הצימוח וכל ענף מסתיים בתפרחת בקצה קודקודו. מן הפרחים מתפתחות, כמובן, העגבניות, שמבשילות כולן יחד, תוך שבועיים-שלושה. אחרי שהבשילו רוב העגבניות מצהיב הצמח, וכמעט שלא צומח יותר או מניב עוד. נשמע מוגבל למדי, לעומת עגבנית הג’ונגל שתיארתי קודם, אז למה זה טוב? למה קפצו החקלאים על המוטציה ההיא כמוצאי שלל רב והמשיכו (ועדיין ממשיכים) לפתח זנים מסיימים? טוב, אז הכל כמובן שאלה של נקודת מבט. קודם כל, זני העגבניות האלה נוטים להיות מבכירים, כלומר, מהירים ומניבים מוקדם, בתחילת העונה. חוץ מזה, הם לא דורשים טיפול מיוחד, כמו ההדליה שדורשים אחיהם הבלתי מסיימים, וההנבה החד פעמית מצויינת למי שרוצה לקטוף אותן במכונות: פשוט קוטפים את כל השיח וגמרנו. אלו הזנים שמגודלים לתעשיה, כלומר: להכנת קטשופ, שימורי עגבניות, רסק, רטבים, מיץ וכאלה.
העגבניה המקורית היתה בלתי מסיימת, והזנים המסורתיים, זני המורשת (heirloom) ורוב הצ’רי שייכים לטיפוס הזה. אפשר לדמות את סגנון הצמח הזה לשפן של אנרג’ייזר, או לחילופין, לשעועית הפלא של ג’ק. הוא יגדל עוד ועוד ככל שיתאפשר לו, ויחדל או ימות רק בשל מזג אויר או מחלה, או כי נוציא אותן מהשדה לפנות מקום לדורות הבאים. גם הן ינצלו את השלב הראשון לחיים לצמיחה מאסיבית, בעיקר לגובה, ולאחר זמן מה יתפתחו בחיק עלי הגבעול ענפים צדדים או תפרחות פרי. הפירות, כדרכם של פירות, יתפחו ויבשילו, אבל הצמח לא יפסיק לגדול. הוא ימשיך להניב פירות ובד בבד לצמוח ולפתח פרחים נוספים, שיבשילו גם הם, וחוזר חלילה, עד… אולי אינסוף. הוא שאמרנו: בלתי מסיימות.
צמחים מהטיפוס הבלתי מסיים מגדלים בעיקר בבתי צמיחה בהדליה, שם תוך כדי הגידול מזרדים (גוזמים) את הענפים הצדדיים והצמח מתפתח לאורך ענף אחד או שניים. העגבניות הבלתי מסיימות צומחות לגובה, וזקוקות להדליה, כאן חשוב להדגיש: העגבניה אינה צמח מטפס, במובן שבניגוד לגפן, לאפונה או למלפפונים, היא אינה שולחת קנוקנות ושריגים שנאחזים בחוטי ההדליה, כך שהצמח מחזיק את עצמו. צריך לתמוך בה, “להעמיד אותה במקומה” כל הזמן, אחרת תקרוס מכובד משקל הפירות.
הסוג השלישי עדיין מתלבט,הוא נמצא במצב ביניים של שני הטיפוסים הקודמים, וקוראים לו, כאמור: חצי מסיים, או מסיים למחצה. הצמחים אכן מפתחים תפרחת בקצה הענף, אך זה קורה רק אחרי די הרבה תפרחות צדדיות. הם יגדלו לגובה של כמטר-מטר וחצי, ולעתים יניבו מחזור פירות שני ושלישי, קטנים יותר, לאחר המחזור הגדול הראשון. טיפוסים כאלה משמשים בעיקר לשטחים מודלים בשדה פתוח.
אצלינו בשדה גדלים כל שלושת הסוגים: עגבניות התמר שלנו הן מהסוג המסיים, וכך גם הזן הידוע בשמו המיוחד: 5656. יש לנו עגבניות צ’רי, עגבניות אשכולות וכן זן ששמו נעמה, כולם שייכים לסוג הבלתי מסיים, ונציגת החצי מסיימות בשדה שלנו נושאת בגאוה את הכינוי החינני 906. אנחנו מדלים את העגבניות החצי מסיימות ואת הבלתי מסיימות, ומניחים את עגבניות השיח לנפשן. בדרך כלל זה מוכיח את עצמו כמוצלח: למרות המוניטין שלהן, בשנה שעברה, לאחר שכבר סגרנו להם את המים (ואולי דוקא בשל כך) הניבו עגבניות התמר עוד שני מחזורי יבול נוספים.
את ההדליה אנחנו עושים בעזרת ברזלי זוית (בזנ”טים), שביניהם, כל 30 ס”מ, אנחנו מותחים חוט ברזל. כל שיח עגבניות מוצמד-נקשר לחוט הברזל באופן אישי. זו שיטה שהתחלנו ליישם בשנה שעברה והכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר. חוטי הברזל קלים למתיחה, הם מחזיקים יפה את השיחים הכבדים, ובסוף העונה אנחנו מגלגלים אותם לסליל, למטרת שימוש חוזר. הדלית העגבניות היא משימה שחוזרים אליה כל כמה שבועות, כשהעגבניות גובהות וצריך למתוח חוט נוסף לתמיכה בהן. השבוע המשכנו בהדליה, ומתחנו חוט שני (כלומר, הן כבר גבוהות מ60 ס”מ!). עוד על הדלית עגבניות בעלון מס’ 11 שהעליתי לאתר: https://chubeza.com/newsletter/?m=200406
ועוד עשינו השבוע: ראשית, אנחנו שמחים לבשר לכם שהחילדון שתקף את משפחת השושניים שלנו (שום, בצל, כרישה) נעלם. נראה כי הבצל הירוק יצא מהמצוקה, בעזרת ריסוסי שמן עץ התה, וזה אכן משמח מאוד. השתילות השבוע היו בסימן “הצצה לעבר עם הפנים לעתיד” – שתלנו שתילות כרובית אחרונות, זן בשם “קנדיד” שמסתדר יפה בחום ומתאים לתחילת הקיץ, וגם החלנו בשתילת הבטטות, מחזור ראשון של יחורים שנטמנו באדמה, עדיין הם עירומים ודקים, אבל בקרוב הם יהפכו לשטיח מדהים של עלים ירוקים ופרחים לילכיים.
משימה גדולה של השבוע החולף היתה שיפוץ פני השדה – נקיון השבילים, ארגון הסככה, ובכלל, מאמץ משותף להפוך את הבלאגן החקלאי הרגיל שלנו לבלאגן מסודר… היום הפתוח, שיתקיים בסוף השבוע הזה, הוא תירוץ מצויין להביא את עצמנו לנקיון והשלטת סדר מסויים בטבע העליז והפראי משהו של השדה של חוביזה. ובאותו ענין – אנחנו שבים ומזמינים את כולכם, ראו זאת כהזמנה אישית של ממש – בואו לבקר אותנו, להיפגש איתנו, לראות את מה שצומח, פורח או מבשיל, וכמובן- לטעום.
היום הפתוח של חוביזה:
מתי? יום שישי, ה-9 ביוני, 10:00-15:00
איפה? השדה שלנו, במושב כפר בן-נון
איך מגיעים? http://www.wordpress-630612-3305499.cloudwaysapps.com/contact.html
מחכים לכם
אלון, אמיר וצוות “חוביזה”
ומה בסל השבוע?
מתכונים:
ניסיתי למצוא מתכונים קרירים וקלילים.
כרוב בצימוקים, מתוך מתכונים.נט
בשלב הראשון של חייו (הקצרים) הצמח גדל: גבעול, ענפים, עלים. ואז מתפתחים הפרחים: בכל פרק שני על הגבעול מופיעה תפרחת ולאחר מספר קטן של תפרחות מסתיים הצימוח וכל ענף מסתיים בתפרחת בקצה קודקודו. מן הפרחים מתפתחות, כמובן, העגבניות, שמבשילות כולן יחד, תוך שבועיים-שלושה. אחרי שהבשילו רוב העגבניות מצהיב הצמח, וכמעט שלא צומח יותר או מניב עוד. נשמע מוגבל למדי, לעומת עגבנית הג’ונגל שתיארתי קודם, אז למה זה טוב? למה קפצו החקלאים על המוטציה ההיא כמוצאי שלל רב והמשיכו (ועדיין ממשיכים) לפתח זנים מסיימים? טוב, אז הכל כמובן שאלה של נקודת מבט. קודם כל, זני העגבניות האלה נוטים להיות מבכירים, כלומר, מהירים ומניבים מוקדם, בתחילת העונה. חוץ מזה, הם לא דורשים טיפול מיוחד, כמו ההדליה שדורשים אחיהם הבלתי מסיימים, וההנבה החד פעמית מצויינת למי שרוצה לקטוף אותן במכונות: פשוט קוטפים את כל השיח וגמרנו. אלו הזנים שמגודלים לתעשיה, כלומר: להכנת קטשופ, שימורי עגבניות, רסק, רטבים, מיץ וכאלה.
העגבניה המקורית היתה בלתי מסיימת, והזנים המסורתיים, זני המורשת (heirloom) ורוב הצ’רי שייכים לטיפוס הזה. אפשר לדמות את סגנון הצמח הזה לשפן של אנרג’ייזר, או לחילופין, לשעועית הפלא של ג’ק. הוא יגדל עוד ועוד ככל שיתאפשר לו, ויחדל או ימות רק בשל מזג אויר או מחלה, או כי נוציא אותן מהשדה לפנות מקום לדורות הבאים. גם הן ינצלו את השלב הראשון לחיים לצמיחה מאסיבית, בעיקר לגובה, ולאחר זמן מה יתפתחו בחיק עלי הגבעול ענפים צדדים או תפרחות פרי. הפירות, כדרכם של פירות, יתפחו ויבשילו, אבל הצמח לא יפסיק לגדול. הוא ימשיך להניב פירות ובד בבד לצמוח ולפתח פרחים נוספים, שיבשילו גם הם, וחוזר חלילה, עד… אולי אינסוף. הוא שאמרנו: בלתי מסיימות.
צמחים מהטיפוס הבלתי מסיים מגדלים בעיקר בבתי צמיחה בהדליה, שם תוך כדי הגידול מזרדים (גוזמים) את הענפים הצדדיים והצמח מתפתח לאורך ענף אחד או שניים. העגבניות הבלתי מסיימות צומחות לגובה, וזקוקות להדליה, כאן חשוב להדגיש: העגבניה אינה צמח מטפס, במובן שבניגוד לגפן, לאפונה או למלפפונים, היא אינה שולחת קנוקנות ושריגים שנאחזים בחוטי ההדליה, כך שהצמח מחזיק את עצמו. צריך לתמוך בה, “להעמיד אותה במקומה” כל הזמן, אחרת תקרוס מכובד משקל הפירות.
הסוג השלישי עדיין מתלבט,הוא נמצא במצב ביניים של שני הטיפוסים הקודמים, וקוראים לו, כאמור: חצי מסיים, או מסיים למחצה. הצמחים אכן מפתחים תפרחת בקצה הענף, אך זה קורה רק אחרי די הרבה תפרחות צדדיות. הם יגדלו לגובה של כמטר-מטר וחצי, ולעתים יניבו מחזור פירות שני ושלישי, קטנים יותר, לאחר המחזור הגדול הראשון. טיפוסים כאלה משמשים בעיקר לשטחים מודלים בשדה פתוח.
אצלינו בשדה גדלים כל שלושת הסוגים: עגבניות התמר שלנו הן מהסוג המסיים, וכך גם הזן הידוע בשמו המיוחד: 5656. יש לנו עגבניות צ’רי, עגבניות אשכולות וכן זן ששמו נעמה, כולם שייכים לסוג הבלתי מסיים, ונציגת החצי מסיימות בשדה שלנו נושאת בגאוה את הכינוי החינני 906. אנחנו מדלים את העגבניות החצי מסיימות ואת הבלתי מסיימות, ומניחים את עגבניות השיח לנפשן. בדרך כלל זה מוכיח את עצמו כמוצלח: למרות המוניטין שלהן, בשנה שעברה, לאחר שכבר סגרנו להם את המים (ואולי דוקא בשל כך) הניבו עגבניות התמר עוד שני מחזורי יבול נוספים.
את ההדליה אנחנו עושים בעזרת ברזלי זוית (בזנ”טים), שביניהם, כל 30 ס”מ, אנחנו מותחים חוט ברזל. כל שיח עגבניות מוצמד-נקשר לחוט הברזל באופן אישי. זו שיטה שהתחלנו ליישם בשנה שעברה והכיחה את עצמה כמוצלחת ביותר. חוטי הברזל קלים למתיחה, הם מחזיקים יפה את השיחים הכבדים, ובסוף העונה אנחנו מגלגלים אותם לסליל, למטרת שימוש חוזר. הדלית העגבניות היא משימה שחוזרים אליה כל כמה שבועות, כשהעגבניות גובהות וצריך למתוח חוט נוסף לתמיכה בהן. השבוע המשכנו בהדליה, ומתחנו חוט שני (כלומר, הן כבר גבוהות מ60 ס”מ!). עוד על הדלית עגבניות בעלון מס’ 11 שהעליתי לאתר: https://chubeza.com/newsletter/?m=200406
ועוד עשינו השבוע: ראשית, אנחנו שמחים לבשר לכם שהחילדון שתקף את משפחת השושניים שלנו (שום, בצל, כרישה) נעלם. נראה כי הבצל הירוק יצא מהמצוקה, בעזרת ריסוסי שמן עץ התה, וזה אכן משמח מאוד. השתילות השבוע היו בסימן “הצצה לעבר עם הפנים לעתיד” – שתלנו שתילות כרובית אחרונות, זן בשם “קנדיד” שמסתדר יפה בחום ומתאים לתחילת הקיץ, וגם החלנו בשתילת הבטטות, מחזור ראשון של יחורים שנטמנו באדמה, עדיין הם עירומים ודקים, אבל בקרוב הם יהפכו לשטיח מדהים של עלים ירוקים ופרחים לילכיים.
משימה גדולה של השבוע החולף היתה שיפוץ פני השדה – נקיון השבילים, ארגון הסככה, ובכלל, מאמץ משותף להפוך את הבלאגן החקלאי הרגיל שלנו לבלאגן מסודר… היום הפתוח, שיתקיים בסוף השבוע הזה, הוא תירוץ מצויין להביא את עצמנו לנקיון והשלטת סדר מסויים בטבע העליז והפראי משהו של השדה של חוביזה. ובאותו ענין – אנחנו שבים ומזמינים את כולכם, ראו זאת כהזמנה אישית של ממש – בואו לבקר אותנו, להיפגש איתנו, לראות את מה שצומח, פורח או מבשיל, וכמובן- לטעום.
היום הפתוח של חוביזה:
מתי? יום שישי, ה-9 ביוני, 10:00-15:00
איפה? השדה שלנו, במושב כפר בן-נון
איך מגיעים? http://www.wordpress-630612-3305499.cloudwaysapps.com/contact.html
מחכים לכם
אלון, אמיר וצוות “חוביזה”
ומה בסל השבוע?
מתכונים:
ניסיתי למצוא מתכונים קרירים וקלילים.
כרוב בצימוקים, מתוך מתכונים.נט
- המצרכים:
- אופן ההכנה:
- קוצצים את הכרוב לרצועות דקות, כמו לסלט כרוב אבל לא יותר מדי דק
- מעבירים את רצועות הכרוב לסיר, מכסים במים, ממליחים לפי הטעם ומביאים לרתיחה
- מנמיכים את האש ומבשלים 5 דקות, עד שהכרוב מתרכך
- מעבירים למסננת לניקוז כל המים
- מחממים בסיר שהתרוקן את שמן הזית, מוסיפים את הבצל הקצוץ ושיני השום המעוכות ומטגנים כחמש דקות, לא לחרוך אלא להביא עד לשקיפות
- סופגים את עודפי המים מהכרוב בעזרת מגבת נייר, שיהיה כמה שאפשר יבש
- מוסיפים אותו לסיר ומטכנים/מערבבים בערך 7-8 דקות עד שכל הרצועות חמות ומצופות שמן
- מסננים את הצימוקים מהמים, מנגבים מעט במגבת נייר ומוסיפים לסיר
- מתבלים במלח לפי הטעם, מערבבים היטב ומלמעלה מגרדים קצת אגוז מוסקט
- מגישים חם
- המרכיבים:
- אופן ההכנה:
- חולטים שעועית במים לפי ההוראות שעל השקית, מסננים מהנוזלים ומעבירים לקערה. מוסיפים בצל ומערבבים קלות.
- קולים שומשום ושקדים כ-4 דקות במחבת יבשה וחמה ומקררים.
- יוצקים את חומרי הרוטב לצנצנת, סוגרים ומערבבים היטב. יוצקים על השעועית ומערבבים.
- מפזרים מחצית מהשומשום והשקדים הקלויים, מערבבים קלות, מעבירים לצלחת הגשה, מפזרים מעל את יתרת השקדים והשומשום ומגישים.
- המרכיבים:
- אופן ההכנה:
- קולפים את הגזר והסלרי ופורסים אותם ל”גפרורים” ארוכים.
- מרתיחים את המים, מכניסים לתוכם את גפרורי הסלרי ומביאים שוב לרתיחה. מסננים את המים מהסלרי, מקררים ומוסיפים לסלרי את גפרורי הגזר.
- מערבבים את החרדל, הסוכר, המלח והמיונז ומוסיפים לגזר ולסלרי. מערבבים היטב ומוודאים כי כל הרוטב עוטף בצורה אחידה את הסלט.
- מניחים צלחת על הסלט ועליה קופסת שימורים או משקולת אחרת – כך מוודאים כי הסלט “נמעך” וכי הוא מכוסה כולו ברוטב.
- ממתינים 24 שעות עד שהסלט מוכן לאכילה. מערבבים היטב לפני ההגשה.
- המרכיבים:
- אופן ההכנה:
- חולטים את השעועית במי מלח רותחים 3 דקות, כך שתישאר פריכה. מסננים ומניחים בצד. חותכים את תפוחי האדמה לקוביות ומניחים בקערה. חותכים את העגבניות ומוסיפים לקערה. מוסיפים את הבצל הקצוץ, מתבלים ומערבבים.
- מערבבים את מרכיבי הרוטב בצנצנת ומניחים בצד.
- מחממים מעט שמן זית במחבת, מוסיפים את השום ואת השעועית ומקפיצים יחד כדקה. מכבים את האש (אפשר לוותר על ההקפצה ולהוסיף את השעועית לסלט כמות שהיא).
- מחממים מעט שמן זית במחבת נוספת. מתבלים את נתח הטונה במלח ובפלפל, מוסיפים למחבת וצורבים מכל הצדדים כך שהטונה תישאר אדומה מבפנים. מוציאים ומניחים בצד.
- מביאים מים לרתיחה בסיר רחב ומוסיפים כף חומץ. שוברים את הביצים בעדינות לתוך המים. בעזרת כף מסדרים את החלבון של כל ביצה מעל החלמון. מבשלים כ-2 דקות, עד שהחלבון מתייצב והחלמון מקבל קרום דק. מוציאים בכף מחוררת ומניחים בצלחת. ההרכבה:
- מפזרים את תפוחי האדמה והעגבניות בצלחת הגשה גדולה. מניחים עליהם את השעועית. פורסים את נתח הטונה ל-6 פרוסות ומסדרים מלמעלה. מפזרים את הזיתים ואת נתחי האנשובי. יוצקים את הרוטב על הסלט. מניחים למעלה את הביצים ומגישים.