פֶסְטִיבָל מְלוֹנִים
בְּבֶּנִידּוֹרְם יֶשְׁנָם מְלוֹנִים,
עֶגְלוֹת אָתוֹן גְּדוּשׁוֹת לַעֲיֵפָה
בִּמְלוֹנִים אֵינְסְפוֹר,
אֵלִיפְּסוֹת וְכַדּוּרִים,
בּוֹהֲקִים בְּיָרֹק וּנְקִישִׁים
עֲטוּיֵי תַּחֲרַת פַּסִּים
שֶׁל יָרֹק כֵּהֶה בִּגְוַן הַצָּב.
בִּחרוּ בְּצוּרָת בֵּיצָה אוֹ צוּרַת הָעוֹלָם
גַּלְגְּלוּ אֶחָד לְכִוּוּן הַבַּיִת, לִטְעֹם
בְּצָהֳרַיִם לִבְנֵי לַהַט:
מְלוֹנֵי דְּבַשׁ בַּחֲלָקוּת מִשְׁיִית,
נְפִילִים וְרֻדֵּי עָסִיס
מְלוֹנִים מְחֻסְפְּסֵי קְלִפָּה
שֶׁלִּבָּתָם כְּתֻמָּה.
כָּל נֵתַח מְשֻׁבַּץ
בִּזְרָעִים לְבָנִים אוֹ זְרָעִים שְׁחֹרִים
לִזְרוֹת כְּמוֹ פְּתִיתֵי נְיָר
לְרַגְלֵיהֶם שֶׁל
פּוֹקְדֵי פֶסְטִיבָל
אוֹכְלֵי הַמֵּלוֹן
סלביה פלאת. תרגמה: עליזה רז-מלצר.
כבר כמה שבועות שפירות מתוקים ועגולים מתחילים להציץ בארגזים – אז השבוע – עלון של מתיקות וקיץ – על הפירות שבשבילם כמעט נסבל לעבור ימי קיץ חמים, כי אפשר להתנחם בהם – המלונים…
המתיקות אינה רק מנת חלקם של פירות עץ, ולכן, מדי שנה אנחנו לא מוותרים על זוג פירות שגדלים לא על עץ ולא על שיח, אלא בהשתרעות נינוחה בשדה הפתוח, והפכו כבר אורחי קבע בארגזי הקיץ שלנו– הלא הם המלון והאבטיח. הם שייכים למשפחת הדלועים, חמולת קיץ מפוארת, דודנים לשאר בני המשפחה המשתרעים שלהם – הדלעת, הקישואים, המלפפון והפקוס (ולכל מי שעדיין חושב שאנחנו שולחים לו שתי שקיות קישואים לאחרונה, אני ממליצה להעיף מבט בעלון שהוקדש לו לפני כמה שבועות). הפקוס, למרות שהוא מתנהג כתחליף מלפפון, הוא בעצם מלון שנקטף צעיר, וטוב שכך, כי הפקוס לא יצבור מתיקות ככל שיתבגר, אבל המלונים דווקא כן! לקראת הבשלתם עולה רמת הסוכר בפירות, והם הופכים נחשקים, לא רק לנו, לצערנו, אלא גם לציפורים ולעכברים שיודעים לאתר מצויין מלון בשל ועסיסי ומתעקשים לחלוק איתנו מדי פעם… (עוד על כך בהמשך).
אנחנו משתדלים לשתול את המלונים באדמה מוקדם ככל האפשר המלונים הראשונים נשתלו כבר בתחילת פברואר, ושוב במרץ, באפריל ובמאי. מכיוון שבתחילה עוד היה חורף ממש, כיסינו אותם ביריעות פלסטיק מלמעלה, כדי שיהיה להם חמים ונעים, והם יצליחו לצמוח ולהתחזק. עם התחממות מזג האויר, הסבבים הבאים כבר נשתלו בערוגה פתוחה.
בתחילת הגידול המלון מכוסה בבד לבן ודק, המכונה אגריל, שמאפשר לצמח לגדול בשלוה בלי להידבק בוירוסים ומחלות המועברים על ידי חרקים שונים. בשלב שהצמח מגיע לפריחה, אנחנו צריכים, כמובן, להסיר את ההינומה הלבנה ולאפשר לכלה הנאוה להתמודד עם העולם שבחוץ – כי למרות כל הסכנות האורבות ממחלות ווירוסים, רק באוויר הפתוח יכול להתממש המפגש הצפוי עם חרקים מאביקים, שבלעדיו לא יהיו האבקה והפריה ולא יהיו פירות מתוקים.
קצת פחות מחודשיים לוקח למלונים הראשונים לקרוץ לנו בעגלגלות ירוקה מן הערוגה, ומקץ כמה שבועות, חודשיים ומשהו עד שלושה אחרי השתילה והזריעה, הם כבר משנים את צבעם, מתרככים מעט מבפנים, מתמלאים עסיס מתוק וניתקים בקלות מן הצמח. מלונים, מתחילים להבשיל כ30 יום לאחר הפריחה, כשרמות הסוכר והpH עולות, ואל הסוכרים המרכיבים את מוצקי הפרי מתלווים כ90% מים. אנחנו רוצים לקטוף אותם, כמובן, בשיא בשלותם, לאחר שכמות הסוכר בהם הגיעה למקסימום, והם מתוקים ועסיסיים. למלונים אין מאגר פחמימות, בעצם רוב רובן של הפחמימות בהם הוא סוכרים, ולא עמילן, ולכן אין להם עמילנים שיהפכו לסוכר לאחר הקטיף. מה שקוטפים הוא מה שיש, לכן, מלונים שנקטפים בוסר יהפכו עם הזמן לעסיסיים ורכים יותר, אך לא יוכלו להיות טעימים ומתוקים.
במהלך השנים התפתחו שיטות שונות ומשונות לקביעת בשלות הפרי. בין השיטות המדעיות יותר נמצאים הרפרקטומטר: מכשיר למדידת רמות סוכר, ו-(NMRI (Nuclear Magnetic Resonance Imaging. אבל אנחנו, הפלאחים הפשוטים, פשוט מריחים [מממ… זה מריח כמו פרי בשל], מסתכלים [הצבע כבר התחלף מירוק לצהוב!], ממששים [לוחצים על בסיס הפרי ומחפשים גמישות], ומנסים לקטוף [נתלש בקלות – מצויין!]. אנחנו מגלגלים אותם בזהירות לערימות ארוכות לצידה של הערוגה ועוברים עם מריצה כדי לאסוף את החבורה לקצה הערוגה, שם נסדר אותם בארגזים נמוכים (הם לא אוהבים לשבת בקומות) וניקח אותם להדיף ריחות משכרים בבית האריזה.
השנה גידלנו 7 זנים, פרי פיתוחים מקומיים. כל זן נשתל במועד אחר, לפי השלב המתאים לו בעונה, וכדי לגוון את המתיקות בארגז שלכם לאורך העונה.
שלושה מהמלונים שלנו הם מלונים מטיפוס אננס: מלון אליפטי ועסיסי, שאילן היוחסין שלו ארוך וותיק ומקומי. הוא פותח מזן המלון הבלאדי שגדל כאן בארץ שנים רבות. החקלאים המקומיים כינו אותו פשוט “שמאם” (מלון) או לפעמים על שם דודנו – בטיחי אספר (אבטיח צהוב).
הראשון ביניהם הוא ג’ספר שבשרו קרמי-בהיר, השני הוא הדסון, שבשרו כתום, והשלישי הוא רובי, שצורתו דווקא עגולה, ובשרו כתום.
את הצמד הבא אפשר לקדם ב: !Hola -אלו המלונים הספרדיים שלנו - זנים שקליפתם חלקה/מפוספסת וקשה, ויש להם קרירות וקראנצ'יות מיוחדות. קוראים להם גם מלון קנרי, פייל דה סאפו (בספרדית: עור קרפדה) או מלון סנטה קלאוס (בשל קליפתם העבה הם עמידים מאוד, ויחזיקו אפילו עד חג המולד - לא ניסיתי, אצלנו מחסלים אותם הרבה לפני...).
השנה אנחנו מגדלים שני זנים ספרדיים: ולנטין - ירוק כהה מבחוץ וצהבהב בהיר מבפנים, ואימוג'י הצהוב, שאתם מכירים כבר מהשנה שעברה.
הזן השלישי, שדומה להם מאוד, הוא מטיפוס "דינו" - כי למישהו הוא היה נראה דומה לחברת דינוזאורים - שמו יאמי, וכשמו כן הוא - טעים ומתוק ומרווה ומשמח.
והזן השביעי, המוכר והאהוב הוא ג’סטין, שהוא מלון עגול וקליפתו מרושתת צהובה, ובשרו כתום ומתוק. הוא פותח בארץ על ידי חקלאי עין יהב יחד עם חברת הזרעים “אוריג’ין” לפני כשמונה שנים. שמו ניתן לו כמחווה לזמר ג’סטין טימברלייק, חובב מלונים, שביקר בארץ באותה תקופה ובין בקשותיו לאוכל היה גם סלט מלונים (זה אמיתי!).
לצערנו, לא רק אנחנו חושקים בעסיסיים האלה, ומדי שנה יש לנו מאבק עיקש בעורבים שמנסים את מזלם בניקור ונשנוש מן המלונים המתוקים שלנו. לכן עם ההבשלה אנחנו מגנים עליהם הגנה כפולה – מלמטה אנחנו מכסים אותם ברשת ציפורים שחורה, שאמורה למנוע מהעופות הגרגרניים להגיע לפירות שלנו לפנינו. ומלמעלה אנחנו מרתיעים אותם בעזרת… “דחליל ציפור”: עפיפון בצורת עוף דורס גדול המותקן על מוט טלסקופי גמיש בגובה 6 מטרים. כשיש בריזה, העפיפון ממריא ועף באופן אקראי המחקה את התעופה של עוף דורס ומרתיע את העורבים הזללנים. הדגמה בסרטון שבקישור.
ההיסטוריה של המלונים מתחילה באפריקה, שם עדיין מוצאים זנים רבים של מלוני בר. לא ידוע מתי, היכן ואיך בויתו המלונים, אך כנראה שהלקטים של אותה תקופה בחרו ושמרו את זרעי מלוני הבר המתוקים ביותר. הם כבר היו בשפע במצרים לפני למעלה מ4000 שנה, ומילניום מאוחר יותר הגיעו דרך נתיבי מסחר לטורקיה, איראן, אפגניסטן, הודו, דרום מרכז רוסיה, סין ויפאן. הם מתוארים בתמונות (ציור קבורה מצרי מלפני 2400 שנה) ובכתובים (למשל, ב”מסעות גילגמש”) לפני 2000 שנה, שם אוכל גילגמש מלונים ארומאטיים. לאירופה הם החלו להגיע כנראה בתקופת האימפריות היוונית והרומית, והמורים הביאו אותם מצפון אפריקה לספרד בתקופת שלטונם שם. בארץ ידוע המלון מתקופת המשנה, הוא מוזכר בה בשם “מלפפון”… המלונים הללו היו קטנים מאוד יחסית לאלו שאנחנו אוכלים היום, גודלם היה כשל תפוז.
מלונים נאכלים בצורות שונות בתרבויות שונות: במזרח הרחוק מבשלים מלונים, אבל אלו זנים שונים מהמלונים המתוקים המוכרים לנו. במזרח התיכון, במרכז ודרום אמריקה ובסין אוכלים גרעיני מלונים מיובשים כחטיף. במקסיקו עושים מהמלון מיץ מרענן ועדין בטעמו agua fresca (מים טריים). ביפן מכינים ממלון “מידורי”: ליקר מלון כבד ומתוק בטעמו, המופק ע”י השריית מלונים באלכוהול למשך כחודש(!). גם באכילת המלון חי, בצורה המוכרת לנו, מגוונים אנשים בתיבול לפי טעמם: מלח ופלפל, אבקת ג’ינג’ר או מיץ לימון.
אלכימאים בימי הביניים טענו שהמלון מעודד זרימת דם ומתאים למזגים איטיים ורגזניים. נאמר עליו כי הוא מקל כאבי אבנים בכליות ומנקה את העור. ברפואה הסינית נחשב המלון כמזון קר, המשפיע על הלב והקיבה, מעודד השתנה, מקל על עצירות, משפיע על מחלת כבד, מסייע להקלת שיעול, מוריד חום ומפחית צמא. מומלץ לאכול אותו בנפרד, כארוחה בפני עצמה.
מבחינה תזונתית המלון עשיר בוויטמין C (בחצי מלון 117 מ”ג, כמעט כפול מהתצרוכת היומית המומלצת) ובוויטמין A=בטא קרוטן, שניהם נוגדי חמצון שעוזרים להגן על התאים מהנזק של הרדיקלים החופשיים. בנוסף, בחצי מלון יש מעל 800 מ”ג של אשלגן (כמעט כפול מאשר בבננה), שעוזר להורדת לחץ דם ולכאבי שרירים.
אנחנו מקווים שמתיקות המלון תסייע לנו לעבור את החום הכבד, ותקל על מכאובים ודאגות אחרים, רק בשורות טובות,
אלון, בת-עמי, דרור, עינת וכל צוות ח’ביזה
