אין לי ארץ אחרת, גם אם אדמתי בוערת.
רק מילה בעברית חודרת אל עורקיי, אל נשמתי.
בגוף כואב, בלב רעב, כאן הוא ביתי.
לא אשתוק, כי ארצי שינתה את פניה.
לא אוותר לה, אזכיר לה, ואשיר כאן באוזניה -
עד שתפקח את עיניה.
אהוד מנור וקורין אלאל
אתמול עברה להקת ציפורים מעל השדה, בתיאום מושלם עשתה כל החבורה סלאלום ימינה, סלאלום שמאלה ושוב ימינה ושוב לשמאל, שהן מנמיכות בכל פעם מעט, עד שנחתו בשדה השלף הקצור - שדה שסיימנו את הגידולים בו לפני זמן מה והוא תוחח וממתין לשתילות חדשות. בחדווה גדולה הן ניקרו בין רגבי האדמה וכנראה מצאו בהם מזון משמח: זרעים, חרקים, שלשולים ועוד מיני תופיני ציפורים.
עינת ואני עמדנו מוקסמות מהמראה והבטנו בהם, מנסות להתקרב מעט כדי להיטיב את התצפית. התבוננו בהתפעלות בחבורה הפעלתנית, שעשתה עצרה ממסע תעופה מאתגר, ועדיין לא יושבת לנוח ולפטפט, אלא עסוקה במרץ ובחיוניות בדילוג, ניקור, ניתור, פשפוש וכל זאת מלווה בציוצים רבים.
זה לא היה מראה יוצא דופן - באביב ובסתו חוצות את השמיים מעל השדה להקות להקות של ציפורים במסען צפונה (באביב) או דרומה (בסתו). הנדודים המרשימים שלהן מזכירים לי תמיד את ההשתרשות וההתקרקעות שלנו כבני אדם, במיוחד כחקלאים, ועוד יותר אפילו, כחקלאים אורגניים.
בשנות העשרים שלי נדדתי גם אני די הרבה, מחליפה דירות ומקומות יישוב. בדרך כלל לא התגוררתי באותה הדירה יותר משנתיים. היה בזה משהו קליל ונייד וחופשי. יכולתי לארוז את כל מטלטלי בכמה תיקים ולעבור הלאה בקלות. כשהחלטתי להיות חקלאית הבנתי שהפרק הזה בחיי כנראה תם. חקלאות דורשת היקשרות למקום, במובן הפשוט ביותר של המילה, כי, כחקלאים, מקום העבודה ומרכז החיים שלנו תלוי בפיסת קרקע, עליה אנחנו מגדלים את התוצרת, והעבודה שלנו תלויה בפעילות בשדה. אי אפשר "לעבוד מהבית" או לעשות רילוקיישן לארץ אחרת - אנחנו שייכים לאדמה.
כחקלאים אורגנים אנחנו אפילו עוד יותר קשורים ומחוברים לחלקת אדמה מסויימת. בחקלאות קונבנציונלית קל יותר לעבור לקרקע אחרת, כי גם בה ניתן לתת לצמח את הדשנים הכימיים הנדרשים, במינון המדוייק, והאדמה משמשת (במקרים הקיצוניים) בעיקר ככלי קיבול ( כמו בגידול הידרופוני). אבל בחקלאות אורגנית אנחנו לא מגדלים צמחים אלא מגדלים אדמה - בה אנחנו משקיעים ואותה אנחנו מטפחים כדי להעשיר את פוריותה - את החיים בה ומתוך כך את החיים שהיא תצמיח.
אפשר לראות את המצב הזה במגביל וככובל, אבל אני מרגישה שיש בו אמנם מחוייבות גדולה, אבל גם שייכות אדירה וחיבור שהוא לפעמים חזק מהשכל. וכמו רעיון ה"צומוד" הפלשתיני - יש בו עמידה איתנה ועקשנית אפילו, של שייכות למקום והיאחזות בו למרות אתגרים וקשיים, מזיקים, פטריות, מחלות ושלל בעיות שאנחנו פוגשים לפעמים. ומצד שני חייבת להיות בו תקווה מתמשכת עד האופק ממש, סבלנות ואורך רוח ויכולת לראות את מחזור השתילות הבא, את העונה הבאה, את העתיד הטוב יותר. בשל האמונה בעתיד הזה אנחנו מטפחים את חלקת האדמה שלנו, דואגים לה ומעשירים אותה, ולא מוותרים עליה וזזים הלאה לאדמה אחרת.
קוראים לנו "עובדי אדמה", ואכן, במובנים רבים, אנחנו עובדים (גאים) שלה... אנחנו שייכים לה.
מאחלים לכולנו שנמשיך לראות את האופק, לא נשתוק, לא נוותר. נמשיך להאמין שהעיניים יפקחו והעתיד יהיה טוב יותר. כי זה הבית.
מחכים לסיום המלחמה ולחזרת כל בני ובנות הערובה משביים - הביתה.
אלון, בת-עמי, דרור, עינת וכל צוות ח'ביזה, המרים את עיניו ומחייך לציפורים הנודדות בשמיים.
