הילידים האמריקאים השתמשו בפופקורן עוד לפני שהכירו את התירס המתוק האהוב עלינו כל-כך. סביר להניח ש"גילוי" הפופקורן היה במקרה – גרעין אקראי שהתגלגל ליד המדורה והתפוצץ בפתאומיות, הביא לנסיונות לחזור על הפלא, ובהמשך למיסוד השימוש בחטיף הקדום הזה. בימי קדם היו קולים את הפופקורן על ידי חימום הקלחים באש ישירה או בבור שמולא בחול וחומם עד לחום גבוה מאוד. הקלחים הוכנסו לתוך הבור בשלמותם והגרעינים התפוצצו על הקלח, עטופים בעלים, מוגנים מהחול. הוכנו גם כלים מיוחדים לקליית החטיף הפיצוחי: קדרות חרס בעלות רגליים (להעמדה מעל האש).

האמריקאים הקדומים השתמשו בפופקורן לא רק כנשנוש. הם הכינו ממנו מרק ובירה, והוא שימש בטקסים דתיים, לקישוט האלים וגם כתכשיטים וקישוטים לכיסויי ראש. אצל האצטקים, טלאלוק (tlaloc), אל הגשם והפריון, קושט בשרשראות פופקורן, ולאל המים, מגן הדייגים הוגשה מנחה של "אבני ברד" עשויות פופקורן. גם האירופאים שהגיעו לחוף זכו לתשורות של שרשראות עשויות תירס מפוצפץ, ועד היום יש המקשטים את עצי חג המולד שלהם בפופקורן טרי וריחני.

שימוש לא שגרתי אחר לפופקורן, שנחל כשלון מוחץ, הוא כתחליף אקולוגי ומתכלה לחומר אריזה עשוי קלקר. הרעיון חביב למדי, תודו, אלא שתכונותיו החיוביות של הפופקורן משכו מכרסמים ושאר אורגניזמים לחגיגה, הוא איבד לחלוטין את יתרונו אם נרטב, והיה רגיש יותר להתלקחות.