שנה חדשה עומדת בפתח.

במסורת היהודית מתחילים לספור שנה חדשה בארבעה מועדים שונים (בניסן, באלול, בתשרי ובשבט). כל ראש שנה נועד למטרה אחרת, א בתשרי הוא ראש השנה שלנו – של הפלאחים המגדלים ירקות בשדה.

את ההיגיון המושלם של התזמון הזה אנחנו מרגישים בגופנו, שלהט מחום בימות הקיץ הארוכים והמתישים, ועכשיו (יש שעות ש)הוא מתרכך ומצטנן מעט, מתרפק על הירידה בעומס החום. השקיעה, שמגיעה מוקדם יותר, מקצרת את שעות האור בשדה. הסתו הוא הזמן בו מתחלפת השנה בשדה – יבולי הקיץ עומדים לקראת סיום, ושתילות הסתו כבר נכנסו לשדה וממתינות לממטרים ראשונים שיתנו את האות: אכן, השמיים משתנים לעיני החקלאים.

ועם השינוי הזה, למרות כל האתגרים, באות גם התקוות – שתהיה השנה הזו ברוכה וגשומה ופוריה, מבריאה ומנחמת, מצמיחה ומחייה.

התקוות האלה מבוטאות באופן פיזי ממש בשולחן החג של ראש השנה, בברכות וסימני החג. אביי, האמוראי שהחליט לקחת אחריות על הקולינריה של ראש השנה, הוא שהביא את סימני החג לשולחן התלמוד: השתא דאמרת סימנא מילתא היא (עכשיו שאתה אומר סימן טוב הוא) יהא רגיל איניש למיכל ריש שתא (יהא רגיל אדם לאכול בראש השנה) קרא (דלעת) ורובי (לוביה), כרתי (כרישה) וסילקא (עלי סלק) ותמרי (תמרים)" (מסכת כריתות ו' א').

סימני ליל ראש השנה מבטאים את העונתיות והרבגוניות שמציע שולחן החג, שיש בו אורחים מכל הסוגים: מהעלים הירוקים (מנגולד), מהקטניות (לוביה), ממשפחת הבצלים, (כרישה), ומהדלועים. וכמובן - מן הרימון והתמר, התפוחים, הדבש והדגים – שמציגים יחד את העושר הרב שמספקת בעונתיות ובטבעיות הארץ הזו.

בערב הזה, בו אנחנו חושבים על המה שהיה ומה שיהיה - על השנה שעברה (ומה היינו רוצים שלא ימשיך), ומצפים לשנה הבאה (ומה היינו רוצים שיהיה בה), הארוחה מציעה לנו לעצור בהווה, בעונה העכשווית, לאכול משהו שהוא מכאן ועכשיו, נקטף בשדה בימים אלה, ויחד עם כל מה שהיה ומה שיהיה, לחוות את מה שעכשיו מתגלגל לנו על הלשון, מתפצח בפה ומתלקלק בשפתיים, ולזכור שעם כל האתגר, הכאב, הקושי והחשש, יש מסביבנו עדיין הרבה צמיחה ושפע ואפשרות לטוב, ואסור להפסיק לקוות ולעמול כדי שהטוב הזה אכן יגיע.

וכמסורת ח'ביזה - מדי שנה, אנחנו משתדלים לשים לכם בארגז את מירב ירקות הסימנים שיש בשדה - ויחד איתם לאחל - שתהיה שנה טובה וברוכה!