ההכנות לעונת הקישואים מתחילות אצלנו בסוף החורף. אנחנו זורעים ושותלים את הקישואים בסוף ינואר-תחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן עליהם אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים/השתילים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, מתחת לפלסטיק כבר חם מדי, ואז אנחנו מכסים את צמחי הקישוא בבד אגריל – העשוי מבד לא ארוג, (עלבד). אלו יריעות דקיקות אך מבודדות. הן אינן אטומות ומאפשרות לקרני השמש להכנס, ומצד שני הן חזקות יחסית. בחורף אנחנו משתמשים בו כדי להגן על הירוקים העדינים מהברד, ובאביב אנחנו פורשים אותו על בני משפחת הדלועים בתקופת הצמיחה הראשונית שלהם, כמגן מפני חרקים.

לא מדובר בחרקים צמחוניים שחפצים לנשנש עלי קישוא, אלא בסתם זבובים, יתושים ושאר מעופפים שרוצים רק לנחות ולהניח יד ורגל על הקישוא, אלא שהם לא ממש מקפידים לרחוץ ידיים לפני כן, וכך הם מעבירים וירוסים ומחלות שפוגעים בצמחי הקישוא הקטנים. הוירוסים ומחלות העלים הם האיומים החמורים על צמחים ממשפחת הדלועים, ובעיקר רגישים להם הקישואים, הפקוס, המלונים והדלעות הקטנות לסוגיהן. אנחנו מכסים אותם בתחילת דרכם בבד, ממש כמו שבבית אנחנו שמים רשת על החלונות למנוע מהמעופפים להכנס לסלון.