בימי גשם מבוצבצים וגם ביום-יומיים שאחרי אנחנו משתדלים למעט את הסתובבותנו ועסקינו בשדה. אדמה מאוד לא אוהבת שיפשפשו בה כשהיא ספוגה במים. במיוחד נכון הדבר לאדמה כבדה כמו שלנו, אדמת טרה רוסה, האופיינית לעמקים בשפלת יהודה.
הטרה רוסה היא קרקע אדומה וחרסיתית, עשירה בתחמוצות ברזל, נפוצה באזורים הרריים של סלעי גיר ודולומיט, שהבלייה שלהם יוצרת חרסית. עם הגשמים היא נשטפת מההרים ואט אט מתרכזת בעמקים הסמוכים, כמו עמק איילון שלנו. החרסית, שהיא החומר ממנו עשוי חימר, היא חומר הקרקע הדק ביותר (גרגרים קטנים מ-0.004 מ"מ). היא סופחת אליה מינרלים שונים, ולכן אפשר למצוא אותה בטבע בצבעים שונים.
כשהיא מתייבשת (לאט יחסית) היא מתכווצת ומתפוררת באופן טבעי לגושים קטנים, וכך מאפשרת חדירה של שורשים, מים ואוויר. היא קרקע נהדרת לגידול: נקבובית, מאווררת וסופחת מים, ובנוסף, עשירה ופוריה בהיותה מאגר של תחמוצות ברזל, תחמוצות אשלגן, תחמוצות סידן ואפילו חנקן.
אבל... קרקע חרסיתית שמתרטבת סופחת אליה את המים והופכת בוצית מאוד. כשהיא רטובה, התעסקות יתר ברגביה מעלה בה את השאיפה הרדומה להיות לחומר אמנותי, והיא מתקשה ומתקשחת, ומפריעה לזרעים לפרוץ ולצמחים לצמוח מתוכה. לכן אנחנו משתדלים לעזוב אותה לנפשה, ולשוב למלאכות השתילה והעישוב רק לאחר שהמים נספגו קצת בעומק והאדמה בוצית פחות.