13-14 בספטמבר 2021 – מה שבע? מה כמה?

שינויים במועדי משלוח הארגזים בתקופת החגים: השבוע: לקוחות יום ב’ יקבלו ארגזים כרגיל ביום שני 13 בספטמבר, ללקוחות יום ד’ נשלח ירקות ביום שלישי 14 בספטמבר בשבוע בו מתחיל חג הסוכות: לקוחות יום ב’ יקבלו ארגזים ביום ראשון 19 בספטמבר, ללקוחות יום ד’- לא נוכל לשלוח לכם ירקות בשבוע זה (מלבד חלק קטן שכן – קיבלתם הודעה על כך) בשבוע בו מסתיים חג הסוכות וחל שמחת תורה לקוחות יום ב’ לא נוכל לשלוח לכם ירקות בשבוע זה. לקוחות יום ד’- יקבלו ארגזים ביום רביעי 29 בספטמבר שלחנו אימייל וגם סמס ספציפית לכל אחד מכם עם מועדי הארגזים שלכם, אם לא קיבלתם את ההודעות או משהו לא מובן, דברו איתנו. בחול המועד סוכות אנחנו לא שולחים ירקות, אבל ממש מקוים לחדש את המסורת ארוכת השנים שנקטעה בשנות הקורונה, ולארח אתכם אצלנו ליום פתוח, ביום שישי, ג’ חול המועד, י”ח תשרי, 24 בספטמבר, בין השעות 10:00-13:00. מקוים שלא יהיו הפתעות שיקלקלו את השמחה. נשלח הסבר ותזכורת לקראת חג הסוכות. שנה טובה וברוכה! שנת בריאות ורוגע! ____________________________________________ שנת השבע, שנת השמיטה: שנה חדשה החלה. ברוכה הבאה תשפ”ב, שמלבד היותה שנה חדשה היא גם שנת השבע, שנת שמיטה. כמדי שבע שנים, בפרוס עלינו סיום שביעיה נוספת, אנחנו כותבים מעט על השמיטה ועל נוהגנו בה. נתחיל בהתחלה. במקרא מוזכרת השמיטה בשני מקומות, מהם יצאו בהמשך כל ההלכות השונות. הראשון כבר בהר סיני: “וידבר ה’ אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה’. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה’. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר. שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה: לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל” (ויקרא כ”ה א’-ז’). בפעם השניה מוזכרת השמיטה בדברי משה בספר דברים, ערב הכניסה לארץ: “מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה: שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה ברעהו. לא יגש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה לה’: את הנכרי תגש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך” (דברים י”ט א’-ג’). שני המקורות שונים מאוד: הראשון הוא חקלאי-אקולוגי, יש בו דגש על מנוחת הארץ, על שביתת האדמה עצמה ועל איסור לביצוע פעולות חקלאיות שונות. השני, לעומתו, הוא חברתי-כלכלי, ומדובר בו על שמיטת חובות ואיסור נגישתם (גבייתם בכוח). נראה בתחילה שמדובר בשני עניינים שונים בתכלית, שהוצמדו זה לזה באופן מגושם ולא מוצדק, אך במחשבה שניה, שני ההיבטים האלו של השמיטה למעשה משלימים זה את זה. השמיטה בעצם מבקשת מאיתנו לשחרר את האחיזה שלנו בבעלות, בהישגים וברכוש, ומזמינה אותנו להיזכר שאנחנו רק חלק מהקיום כולו, איננו המרכז, איננו החשובים ביותר ואנחנו לא מנהלים את העסק. היא מציעה לנו לפתח צניעות וענווה. הפועל היוצא של עמדה זו הוא אי-הפעלת כוח כלפי האדמה, אפילו יהיה זה כוח יוצר חיובי, וכן אי-הפעלת כוח איש כלפי “רעהו”. מסכת “שביעית” במשנה, המוקדשת כולה לחוקים שונים הנוגעים לשנת השמיטה, פותחת בדיון על ההתנהלות החקלאית בשנת שמיטה: “עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית?”. בהמשך המסכת יש גם עיסוק ברובד הכלכלי-חברתי: “פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה… התקין הלל לפרוזבול”. (פרק י משנה ג) מהו אותו הפרוזבול אותו תיקן הלל הזקן? הפרוזבול הוא, למעשה, שטר הלוואה, שעוקף, בהסכמת כל הצדדים ובאישור בית-דין, את הציווי בספר דברים לשמוט חובות. על פי הציווי במקרא, כל חוב שלא נפרע עד השנה השביעית מתבטל, אבל, כפי שמסבירה המשנה, נוצרה בעיה מסובכת: בשל הידיעה שחוב שלא יפרע עד השביעית יתבטל, נמנעו אנשים מלהלוות לנזקקים ובמיוחד בשנה-שנתיים שקדמו לשמיטה, שמא לא תוחזר להם ההלוואה (בעצם כמו בנק, שמלווה רק למי שבטוח שיוכל להחזיר ובעצם מונע הלוואה דווקא ממי שמאוד זקוק…). הלל הזקן הבין שהתורה לא באה להקשות על החלש או על אדם פשוט המבקש להתפרנס, אלא להקל עליהם, ולכן, כדי לעודד הלוואות, הוא תיקן את שטר ההלוואה עוקף הביטול, שנקרא פרוזבול. וכעת אנחנו קופצים לימי העליה הראשונה, לפני כמאה ושלושים שנה, ולפתרון שבמידה רבה הוא “מעקף שמיטה” הלכתי דומה לפרוזבול – “היתר המכירה”. החיים לא היו פשוטים עבור חקלאי מושבות העליה הראשונה. החקלאים החדשים לא היו מנוסים, האדמות שעלה בידם לרכוש לא היו משובחות מאוד, האקלים היה חדש, הזנים לא מוכרים וכו’. למרות שרוב רובם של אנשי המושבות היו אנשים שומרי תורה ומצוות, החובה הדתית לשמור את מצוות השביעית של שנת תרמ”ט (1889) נראתה כעומדת בסתירה מבהילה לצורך הפשוט לאכול. הרי אם הם ישבתו במשך שנה שלמה, מהיכן יוציאו את לחמם? בנוסף לכך הם חששו שאי-עיבוד הקרקע על ידי אנשי המושבות, יביא לעיבודן ולתפיסתן בפועל על ידי חקלאים לא-יהודים מתחרים. הסיבות הללו הובילו למציאת פתרון בהתקנת “היתר מכירה” בתמיכת רבנים מחו”ל. רבני “הישוב הישן” הירושלמים האשכנזים התנגדו בתוקף להסדר הזה, וכך נולד “פולמוס השמיטה”. סביב מה הוויכוח? “היתר המכירה” מאפשר מכירה זמנית (לשנה) של חלקת הקרקע ללא-יהודי, וכך מתיר לעבד את הקרקע בשביעית, ממש כמו שבכל שנה לקראת פסח מוכרים זמנית את החמץ של כל המדינה ללא-יהודי. מכירת האדמה ללא יהודי מפקיעה את הצורך לקיים את מצוות השמיטה בקרקע, הרי רק בעל-אדמה יהודי חייב בשמיטה. לפירות שגדלו בקרקע בבעלות לא יהודית גם אין “קדושת שביעית”. המצדדים בהיתר מכירה מתבוננים על המצב ומסבירים: השמיטה היא למעשה חלק ממצווה גדולה יותר, זו של היובל. השמיטה, כאמור, חלה כל שבע שנים. בתום מחזור של שבע שמיטות, בשנה החמישים, חל היובל. בשנת היובל כל הסכמי מכירות הקרקעות שהתבצעו בארבעים ותשע השנים הקודמות מתבטלים, בסוג של “ריסטארט”, וכל הקרקעות שבות לבעליהם (על פי חלוקת האדמות השבטית המקורית). מצוות היובל כלל אינה מתקיימת כיום, היא מתממשת רק כשיש בישראל מלכות, סנהדרין ושאר תנאים שלטוניים ומדיניים שאינם רלוונטיים היום. וכך נאמר בתלמוד הירושלמי: “וזה דבר השמיטה שמוט” – רבי אומ’: שני שמיטין הלל, שמיטה ויובל – בשעה שהיובל נוהג, שמיטה נוהגת דבר תורה; פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן” (שביעית, פרק י, דף ל”ט, עמוד ג’). רבי יהודה הנשיא קשר בין השמיטה ליובל כך שבעקבות הפסקת קיום היובל מטעמים היסטוריים (הגלות ונספחיה), גם השמיטה הפכה למצווה שנוהגת רק מדברי חכמים. הרב קוק, שהיה רבם הראשי של תל-אביב והמושבות, ותמך ב”היתר המכירה” גם הביא לשם כך את תקדים הארנונה ורבי ינאי: “רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא” – תלמוד בבלי, סנהדרין, דף כ”ו, עמוד א’. בשל הכבדת נטל המס (הארנונה) על אוכלוסיית הארץ מצד השלטון הרומי, בכלכלה שהתהססה על חקלאות, היתה לאי-עיבוד האדמה השלכה כבדה ביותר ורבי ינאי שולח את החקלאים להפר את השמיטה ולזרוע בשביעית. הרב קוק ציטט סיפור זה וטען, שהסיבה לכך שרבי ינאי קרא לזריעת האדמה היתה שהקרקעות היו בבעלות לא יהודים מקורבים לשלטון (להם נדרשו החקלאים יהודים לשלם ארנונה). כיום “היתר המכירה” הוא הפתרון לרוב גידולי הירקות בארץ, וגם אנחנו נפעל בשנה הקרובה תחתיו. ולסיום – רציתי להפנות אתכם לאפשרות נוספת ומעניינת של הקניית משמעות לשנת השבע, שמקדמת תנועה בשם “שמיטה ישראלית”. הנה מפיהם: “לוח השנה העברי כולל מחזור בן שש שנות מעשה ולאחריהן שנה של “”שבת הארץ””- שנה בה האדמה עצמה “”עושה שבת””, וכולנו (כולל כולם!) מוזמנים :). בשנה זו הרכוש אינו חזות הכול, הזמן אינו דוחק, הטבע הוא הרבה יותר ממשאבים לניצול ואנחנו נקראים להיות גרסה טובה ואמפתית יותר של עצמנו. שמיטה ישראלית הינה יוזמה שנועדה להכיר לנו את הרעיונות והערכים העומדים מאחורי שנת השמיטה ולאפשר לנו לקבל את ההזמנה של השנה המיוחדת הזו – לנשום, ללמוד, להתחבר לקהילה ולסביבה הקרובה ולהיות חלק משנה של ריפוי ותיקון..” תציצו באתר שלהם, יש בו הרבה רעיונות ומחשבות בענין הזה, לשנה הקרובה, ובכלל… מאחלים לכם שנה שיהיה בה מן השקט וההרפיה שבשמיטה, עצירה ונשימה תוך התבוננות בפלאות שסביב לנו. חגים שמחים! אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח’ביזה   ___________________________________ מה השבוע בסל הראשון של תשפ”ב?

 יום שני: פלפל, לוביה תאילנדית ארוכה/לוביה עיראקית קצרה/במיה, כוסברה/פטרוזיליה, חציל/תפו”א, מלפפון, עגבניה, בצל יבש, חסה, נתח דלעת/דלורית, בטטה, תירס/פופקורן.

ובסל הגדול גם: כרישה, סויה/עגבניות צ’רי, תרד ניוזילנדי /מנגולד

בארגז הפירות: רימון/בננה, מנגו, ענבים. בארגזים קטנים: אגס. בארגזים גדולים: נקטרינה.

יום שלישי: לוביה תאילנדית ארוכה/לוביה עיראקית קצרה/במיה, /תרד ניוזילנדי/מנגולד/בזיל, דלעת/דלורית, בצל יבש, חצילים/תפו”א, חסה, פלפל, מלפפון, עגבניה, תירס/פופקורן, בטטה.

ובסל הגדול גם: עגבניות צ’רי, כוסברה/פטרוזיליה, כרישה.

בארגז הפירות: בננה, מנגו, ענבים. בארגזים קטנים: אגס. בארגזים גדולים: נקטרינה.

Top