בּוֹאוּ נָא לִרְאוֹת מַהֵר
טְרַקְטוֹר בָּא אֶל הֶחָצֵר
הוּא נוֹסֵעַ וְחוֹרֵשׁ
וְתָמִיד רוֹעֵשׁ רוֹעֵשׁ
(פניה ברגשטיין)
את השנה האזרחית החדשה אנחנו פותחים עם טרקטור משלנו!
כשהתחלתי לגדל בח’ביזה לפני כשבע שנים התברר לי די מהר שנושא הטרקטור עלול להיות בעייתי ודורש אילתורים. אנחנו עובדים בשטחים קטנים ובאינטנסיביות ומגוון גידולים ולכן אנחנו זקוקים לטרקטור לעתים מזומנות אבל כל פעם למספר קטן של ערוגות – לקצור שלוש ערוגות, ולתחח שתיים אחרות, או לסמן לשתילה חמש ערוגות אחרות. פעם היו בכל מושב כמה טרקטורים, ששימשו את החקלאים בעבודה השוטפת. היום פחתו החקלאים והשטחים החקלאיים מוחכרים ברובם לחברות קבלן גדולות המשתמשות בטרקטורים גדולים המעבדים את השטח ביתר זריזות ויעילות. באין כמעט חקלאים וטרקטורים בכפר בן נון, התמזל מזלנו להכיר את החקלאים והטרקטורים הקטנים המעטים שישנם בכפר ובמושב הסמוך, ולהשתמש בזה של ליאורה, גבי או יואב ומדי פעם גם אמיר. בשנים הראשונות נעשתה רוב העבודה עם הטרקטור של ליאורה ובשנים האחרונות היה זה גבי שהגיע אלינו לעיבודים מגוונים בשדות החדשים.
אלא שהטרקטורים האלה, השייכים ברובם לאנשים במיטב שנות השבעים שלהם, גם הם כבר גמעו דונמים רבים ותוקנו שוב ושוב כדי שימשיכו לשרת נאמנה את בעליהם. הטרקטור הנאמן של גבי, למרות גילו המתקדם, הגיע אלינו לשדה בנאמנות אבל לעתים התקשה להניע ולא פעם נשנק. הבנו שאכן הגיעה העת לטרקטור חדש. גבי הוא שעשה עבורנו את הבדיקות ולבסוף נרכש בחיל ורעדה טרקטור “ניו הולנד” (פיאט) כחול חמוד ומלא אנרגיה, 90 כוח סוס. זהו טרקטור קצת “של פעם” – הוא מכני ואין בו מחשוב, יש לו כסא באויר הפתוח ולא בתוך קבינה מוגנת, אבל זהו טרקטור של ממש.
לכבודו וגם לכבוד רעיו הקשישים חשבתי לספר השבוע קצת על טרקטורים וחקלאים ומה שביניהם.
הטרקטור הוא בעצם סוס או שור ממוכנים, כלומר, הוא אוכל סולר ולא עשב, ולכן גם אינו מדשן בגלליו את הקרקע, אלא דווקא מזהם את האויר (ביו-דיזל מנסה לפתור את הבעיה הזו), אבל באופן כללי תפקידו, כמו גם תפקידן של חיות העבודה, הוא למשוך אחריו כלי עבודה למשימות שונות. ומכאן גם שמו, שנגזר מהמילה הלטינית trahō – “גורר” או “מושך”.
אבל עוד לפני הטרקטור החלו נסיונות למכן את העיבוד החקלאי, כנראה במאה ה18, כמו למשל זה: בקצה השדה הוצב מנוע קיטור גדול שהניע גלגל, אליו חובר חבל/כבל שבקצהו להב מחרשה. את סכין המחרשה (הבודדת) היו נועצים בצד המרוחק של השדה והמנוע, בעזרת הגלגל, היה מושך את הכבל, הסכין היה פולח את הקרקע והתלם היה נחרש. בשכלולים שונים של המנגנון השתמשו בתוף שסובב את הכבל, בשני סכינים ובשני מנועים משני צידי השדה.
החל בשנות ה-50 של המאה ה-19 החלו להופיע הטרקטורים הראשונים שהיו מונעים על ידי מנוע קיטור. הם נקראו לוקומוביל (קטר דרכים), והחליפו את השוורים שמשכו את המחרשות בשדה ואת סוסי העבודה שמשכו ציוד כבד בדרכים. אלו היו מכונות איטיות, כבדות ורועשות אולם בעלות כושר גרירה רב. בשל משקלם הכבד, וכדי שלא ישקעו בקרקע בוצית או רכה, צוידו הטרקטורים בגלגלים גדולים עשויים ברזל, או בזחלים או בשילוב שלהם. לטרקטורים אלו היה מוט חיבור אליו חיברו את הכלים החקלאיים. לחלק ניכר מהטרקטורים של אותה תקופה היה גלגל תמסורת (מערכת המעבירה את התנועה מהמקום בו היא נוצרת למקום בו היא דרושה) אליו חיברו חגורות לשם העברת הכוח לציוד נייח. בהדרגה התפתחו הטרקטורים והפכו גדולים יותר, חזקים יותר ובעלי עבירות גבוהה יותר.
לארצינו החקלאית המתפתחת החלו להגיע טרקטורים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. לפעמים הם מומנו מתרומות הקרן הקיימת, קרן היסוד או הסוכנות היהודית. בדרך כלל היו הטרקטורים שייכים לאגודה השיתופית והחקלאים הזמינו ממנה את הטרקטור לביצוע עבודות להן נצרכו. במשך החורף היו מטפלים בטרקטורים ובכלים המופעלים על ידיהם, כדי שבקיץ אפשר יהיה לעבוד ימים שלמים, ולפעמים גם בלילות, במינימום תקלות.
לטרקטורים חקלאיים יש כמה מאפיינים מיוחדים:
– יכולת בלימה נפרדת לכל אחד מהגלגלים האחוריים (כך הם הופכים למעין ציר סביבו סובב הטרקטור כולו – והוא יכול להסתובב סיבובים בקוטר קטן יחסית) וגם לחלופין נעילת דיפרנציאל ההנעה וחיוב כל הגלגלים לנוע יחד על מנת להיחלץ ממצבי שקיעה.
– יחידת הינע חיצונית שמעבירה כוח ממנוע הטרקטור אל ציוד חיצוני נגרר כמו קומביין או מרסס.
– יכולת לקבע את מהירות סיבובי המנוע כדי לאפשר עיבוד במהירות אחידה.
– זרועות אחוריות הידראוליות כדי להניף ציוד חיצוני כמו מחרשה ומשדדה.
לפעמים ממלאים את הצמיגים האחוריים במים כדי להגביר את משקל חלקו האחורי של הטרקטור בעת עבודה עם כלים פולחי קרקע.
מערכת היחסים שבין חקלאי לטרקטורו אינה דבר של מה בכך. זהו מרקם יחסים עדין ואוהב הבנוי על נאמנות ואחריות עד הסוף. כמו שבעבר היה הקשר עם סוס העבודה או הפרה הנחלבת שהיוו מקור החיות של הבית. הטרקטור היה הכלי שעליו היית חייב לסמוך כדי להבטיח את מלאכתך, ולכן החקלאי טיפל בו במסירות ובהקפדה. זו היתה הנפש (המכנית אמנם) שאיתה חלק החקלאי את השעות הארוכות ארוכות שלו בשדה. נערים הגו בנסיעה עליו בנערות שאהבו, וכשהיו בוגרים מצאו אצלו לפעמים מקלט מעומסי החיים בנסיעה הלוך ושוב מונוטונית ומרגיעה, וכשהיו לאבות העלו עליו במעין טקס חניכה את הילד או הילדה הצעירים והמתרגשים מאוד לנסיעה “על הכנף”. בחורף הם בילו יחד ימים ארוכים ב”סלון הבריאות והיופי” של הטרקטורים – במוסך – מתכוננים לקראת העונה הבאה.
עם המגמה המתרחשת גם בחקלאות של זניחת השדות הקטנים ומעבר לחברות קבלן גדולות המפעילות כלים ענקיים, שהשיקולים בהן הם כלכליים גרידא ו(אולי) אין מקום לרגש ולמה שמעבר, אולי תלך הרומנטיקה הזו ותיעלם, אבל בינתיים עבור חקלאים בהווה וחקלאים בדימוס הטרקטור הוא אכן מכונת ברזל, אבל גם הרבה יותר מכך, ויעידו על כך הקבוצות השונות בעולם ובארץ של “גמלאי חקלאות” שאוספים ומשפצים טרקטורים ישנים, “משיבים להם את הצבע לפנים” ולפעמים גם משפצים את המנוע ומתניעים אותם מחדש.
אחת הקבוצות האלה היא “מועדון השרשרת” של קיבוץ גבעת ברנר, והנה סיפור שמקפל בתוכו את האהבה וההיקשרות לכלים הישנים: “כבר מיומה הראשון של גבעת ברנר נזקקו החברים לכלים חקלאיים. ה’כלים’ הראשונים היו זוג סוסים שנשאו את החבורה ביוני 1928 מרחובות אל גבעת הטרשים. אותן בהמות חרשו את אדמת הטרשים במחרשת עץ ואחר כך הובילו מים מהבאר שבקבוצת שילר לגבעה. לאחר מספר חודשים הצטרפו בהמות נוספות אל ה’צי החקלאי’ וכלי חריש קילטור ושאיבת מים נוספו למצבת הכלים. לאחר דיונים שארכו ימים ושבועות הוחלט למכור 2 סוסים ולקנות טרקטור כאשר הטיעון המרכזי היה שבלילה כשהם נחים ממשיכים הסוסים לאכול ולצרוך..
יום חגיגי מיוחד היה יום הצטרפות ה’קלטרק’ – טרקטור חדיש של שנות ה-30, ומאז ועד שנות ה-2000 הצטרפו מאות כלים, בהתחלה על שרשראות ונפט, אחר כך עם מנוע דיזל ובנזין, יחידות הידראוליות וכלים מודרנים עם קבינות ממוזגות ובקרת מחשב, שדחקו את הכלים ה’ותיקים’ אל סככת הגרוטאות. מועדון ‘שרשרת’, שהוקם עם קרוס החקלאות בארץ, החזיר את ה’פרפר’ והקלטרק’ לשטח, אמנם רק בטקס הביכורים, אבל לפחות קיבלו ה’זקנים’ (הכלים וגם המפעילים) הזדמנות נוספת להעלות עשן ואבק..
עם פתיחת המוזיאון זכו כלים רבים לעדנה, לצבע ובעיקר שוב ל..מגע אנושי.”
כמה מקומות המשפצים טקרטורים ומציגים את האוספים שלהם להנאת (ולפעמים גם למשחק) הציבור הם: מוזיאון הטרקטורים בעין ורד, הטרקטורים ב”חצר הישנה” בקיבוץ עין שמר, ג’ון-דיר-לנד בכפר תבור, ו“מועדון השרשרת” בקיבוץ גבעת ברנר.
אמנם אין ברכה מיוחדת שמברכים מי שקונה טרקטור חדש (אם כי במקרה הזה “שהחיינו” יהיה מתאים), אבל אני חושבת שהברכה הנהוגה לנעליים חדשות יכולה להתאים גם כאן – תבלו! – בשני המובנים – גם במובן השימוש והבליה וגם במובן הבילוי – כי כמו שראיתם הטרקטור הוא פעמים רבות ידידו הטוב של החקלאי.
ולפני סיום – בשמחה רבה אנחנו שולחים ברכות: לאלי, שליחנו הנאמן למודיעין, ירושלים וגוש עציון, להולדת בתו, כנה. לאלון, שזכה בשני אחיינים (אחיין ואחיינית) חדשים במהלך השבועות האחרונים, ואחרונה חביבה למלני, מזוג המתרגמות שלנו לאנגלית שחוגגה בשבוע שעבר את יום הולדתה השישים – לבני כל הגילאים אנחנו שולחים הרבה אהבה ואיחולים לימי חורף משפחתיים ונעימים.
שיבואו על כולנו עוד ימים חורפיים ורטובים כמו בסוף השבוע שעבר,
שבוע טוב,
אלון, מליסה, בת-עמי וצוות ח’ביזה
______________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: רוקט, חרדל ירוק, חסה, צנוניות, ברוקולי, גזר, עגבניות, מלפפונים, שומר או קולרבי, כרישה , שמיר או פטרוזיליה, אפונה מתוקה או אפונת גינה או פול
ובסל הגדול תוספת של: כרובית, כרוב לבן או אדום, סלרי עלים
לכבודו וגם לכבוד רעיו הקשישים חשבתי לספר השבוע קצת על טרקטורים וחקלאים ומה שביניהם.
הטרקטור הוא בעצם סוס או שור ממוכנים, כלומר, הוא אוכל סולר ולא עשב, ולכן גם אינו מדשן בגלליו את הקרקע, אלא דווקא מזהם את האויר (ביו-דיזל מנסה לפתור את הבעיה הזו), אבל באופן כללי תפקידו, כמו גם תפקידן של חיות העבודה, הוא למשוך אחריו כלי עבודה למשימות שונות. ומכאן גם שמו, שנגזר מהמילה הלטינית trahō – “גורר” או “מושך”.
אבל עוד לפני הטרקטור החלו נסיונות למכן את העיבוד החקלאי, כנראה במאה ה18, כמו למשל זה: בקצה השדה הוצב מנוע קיטור גדול שהניע גלגל, אליו חובר חבל/כבל שבקצהו להב מחרשה. את סכין המחרשה (הבודדת) היו נועצים בצד המרוחק של השדה והמנוע, בעזרת הגלגל, היה מושך את הכבל, הסכין היה פולח את הקרקע והתלם היה נחרש. בשכלולים שונים של המנגנון השתמשו בתוף שסובב את הכבל, בשני סכינים ובשני מנועים משני צידי השדה.
החל בשנות ה-50 של המאה ה-19 החלו להופיע הטרקטורים הראשונים שהיו מונעים על ידי מנוע קיטור. הם נקראו לוקומוביל (קטר דרכים), והחליפו את השוורים שמשכו את המחרשות בשדה ואת סוסי העבודה שמשכו ציוד כבד בדרכים. אלו היו מכונות איטיות, כבדות ורועשות אולם בעלות כושר גרירה רב. בשל משקלם הכבד, וכדי שלא ישקעו בקרקע בוצית או רכה, צוידו הטרקטורים בגלגלים גדולים עשויים ברזל, או בזחלים או בשילוב שלהם. לטרקטורים אלו היה מוט חיבור אליו חיברו את הכלים החקלאיים. לחלק ניכר מהטרקטורים של אותה תקופה היה גלגל תמסורת (מערכת המעבירה את התנועה מהמקום בו היא נוצרת למקום בו היא דרושה) אליו חיברו חגורות לשם העברת הכוח לציוד נייח. בהדרגה התפתחו הטרקטורים והפכו גדולים יותר, חזקים יותר ובעלי עבירות גבוהה יותר.
לארצינו החקלאית המתפתחת החלו להגיע טרקטורים בשנות העשרים והשלושים של המאה העשרים. לפעמים הם מומנו מתרומות הקרן הקיימת, קרן היסוד או הסוכנות היהודית. בדרך כלל היו הטרקטורים שייכים לאגודה השיתופית והחקלאים הזמינו ממנה את הטרקטור לביצוע עבודות להן נצרכו. במשך החורף היו מטפלים בטרקטורים ובכלים המופעלים על ידיהם, כדי שבקיץ אפשר יהיה לעבוד ימים שלמים, ולפעמים גם בלילות, במינימום תקלות.
לטרקטורים חקלאיים יש כמה מאפיינים מיוחדים:
– יכולת בלימה נפרדת לכל אחד מהגלגלים האחוריים (כך הם הופכים למעין ציר סביבו סובב הטרקטור כולו – והוא יכול להסתובב סיבובים בקוטר קטן יחסית) וגם לחלופין נעילת דיפרנציאל ההנעה וחיוב כל הגלגלים לנוע יחד על מנת להיחלץ ממצבי שקיעה.
– יחידת הינע חיצונית שמעבירה כוח ממנוע הטרקטור אל ציוד חיצוני נגרר כמו קומביין או מרסס.
– יכולת לקבע את מהירות סיבובי המנוע כדי לאפשר עיבוד במהירות אחידה.
– זרועות אחוריות הידראוליות כדי להניף ציוד חיצוני כמו מחרשה ומשדדה.
לפעמים ממלאים את הצמיגים האחוריים במים כדי להגביר את משקל חלקו האחורי של הטרקטור בעת עבודה עם כלים פולחי קרקע.
מערכת היחסים שבין חקלאי לטרקטורו אינה דבר של מה בכך. זהו מרקם יחסים עדין ואוהב הבנוי על נאמנות ואחריות עד הסוף. כמו שבעבר היה הקשר עם סוס העבודה או הפרה הנחלבת שהיוו מקור החיות של הבית. הטרקטור היה הכלי שעליו היית חייב לסמוך כדי להבטיח את מלאכתך, ולכן החקלאי טיפל בו במסירות ובהקפדה. זו היתה הנפש (המכנית אמנם) שאיתה חלק החקלאי את השעות הארוכות ארוכות שלו בשדה. נערים הגו בנסיעה עליו בנערות שאהבו, וכשהיו בוגרים מצאו אצלו לפעמים מקלט מעומסי החיים בנסיעה הלוך ושוב מונוטונית ומרגיעה, וכשהיו לאבות העלו עליו במעין טקס חניכה את הילד או הילדה הצעירים והמתרגשים מאוד לנסיעה “על הכנף”. בחורף הם בילו יחד ימים ארוכים ב”סלון הבריאות והיופי” של הטרקטורים – במוסך – מתכוננים לקראת העונה הבאה.
עם המגמה המתרחשת גם בחקלאות של זניחת השדות הקטנים ומעבר לחברות קבלן גדולות המפעילות כלים ענקיים, שהשיקולים בהן הם כלכליים גרידא ו(אולי) אין מקום לרגש ולמה שמעבר, אולי תלך הרומנטיקה הזו ותיעלם, אבל בינתיים עבור חקלאים בהווה וחקלאים בדימוס הטרקטור הוא אכן מכונת ברזל, אבל גם הרבה יותר מכך, ויעידו על כך הקבוצות השונות בעולם ובארץ של “גמלאי חקלאות” שאוספים ומשפצים טרקטורים ישנים, “משיבים להם את הצבע לפנים” ולפעמים גם משפצים את המנוע ומתניעים אותם מחדש.
אחת הקבוצות האלה היא “מועדון השרשרת” של קיבוץ גבעת ברנר, והנה סיפור שמקפל בתוכו את האהבה וההיקשרות לכלים הישנים: “כבר מיומה הראשון של גבעת ברנר נזקקו החברים לכלים חקלאיים. ה’כלים’ הראשונים היו זוג סוסים שנשאו את החבורה ביוני 1928 מרחובות אל גבעת הטרשים. אותן בהמות חרשו את אדמת הטרשים במחרשת עץ ואחר כך הובילו מים מהבאר שבקבוצת שילר לגבעה. לאחר מספר חודשים הצטרפו בהמות נוספות אל ה’צי החקלאי’ וכלי חריש קילטור ושאיבת מים נוספו למצבת הכלים. לאחר דיונים שארכו ימים ושבועות הוחלט למכור 2 סוסים ולקנות טרקטור כאשר הטיעון המרכזי היה שבלילה כשהם נחים ממשיכים הסוסים לאכול ולצרוך..
יום חגיגי מיוחד היה יום הצטרפות ה’קלטרק’ – טרקטור חדיש של שנות ה-30, ומאז ועד שנות ה-2000 הצטרפו מאות כלים, בהתחלה על שרשראות ונפט, אחר כך עם מנוע דיזל ובנזין, יחידות הידראוליות וכלים מודרנים עם קבינות ממוזגות ובקרת מחשב, שדחקו את הכלים ה’ותיקים’ אל סככת הגרוטאות. מועדון ‘שרשרת’, שהוקם עם קרוס החקלאות בארץ, החזיר את ה’פרפר’ והקלטרק’ לשטח, אמנם רק בטקס הביכורים, אבל לפחות קיבלו ה’זקנים’ (הכלים וגם המפעילים) הזדמנות נוספת להעלות עשן ואבק..
עם פתיחת המוזיאון זכו כלים רבים לעדנה, לצבע ובעיקר שוב ל..מגע אנושי.”
כמה מקומות המשפצים טקרטורים ומציגים את האוספים שלהם להנאת (ולפעמים גם למשחק) הציבור הם: מוזיאון הטרקטורים בעין ורד, הטרקטורים ב”חצר הישנה” בקיבוץ עין שמר, ג’ון-דיר-לנד בכפר תבור, ו“מועדון השרשרת” בקיבוץ גבעת ברנר.
אמנם אין ברכה מיוחדת שמברכים מי שקונה טרקטור חדש (אם כי במקרה הזה “שהחיינו” יהיה מתאים), אבל אני חושבת שהברכה הנהוגה לנעליים חדשות יכולה להתאים גם כאן – תבלו! – בשני המובנים – גם במובן השימוש והבליה וגם במובן הבילוי – כי כמו שראיתם הטרקטור הוא פעמים רבות ידידו הטוב של החקלאי.
ולפני סיום – בשמחה רבה אנחנו שולחים ברכות: לאלי, שליחנו הנאמן למודיעין, ירושלים וגוש עציון, להולדת בתו, כנה. לאלון, שזכה בשני אחיינים (אחיין ואחיינית) חדשים במהלך השבועות האחרונים, ואחרונה חביבה למלני, מזוג המתרגמות שלנו לאנגלית שחוגגה בשבוע שעבר את יום הולדתה השישים – לבני כל הגילאים אנחנו שולחים הרבה אהבה ואיחולים לימי חורף משפחתיים ונעימים.
שיבואו על כולנו עוד ימים חורפיים ורטובים כמו בסוף השבוע שעבר,
שבוע טוב,
אלון, מליסה, בת-עמי וצוות ח’ביזה
______________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: רוקט, חרדל ירוק, חסה, צנוניות, ברוקולי, גזר, עגבניות, מלפפונים, שומר או קולרבי, כרישה , שמיר או פטרוזיליה, אפונה מתוקה או אפונת גינה או פול
ובסל הגדול תוספת של: כרובית, כרוב לבן או אדום, סלרי עלים
יום רביעי: אפונה מתוקה-לקטנים, פטרוזיליה, מלפפונים, דייקון או שומר, עגבניות, גזר, רוקט או חרדל ירוק, ברוקולי או כרובית לקטנים, חסה, סלק, קולרבי או כרוב לבן\סגול. ובסל הגדול תוספת של: סלרי עלים, כרובית, כרישה, ברוקולי, מנגולד.
יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: גרנולה ועוגיות, קמח, לחם נבוט, נבטים, גבינות עיזים, פירות, דבש, קרקרים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. בטופס המצורף תוכלו למצוא רשימה מפורטת של המוצרים ומחיריהם. אפשר למלא את ההזמנה בטופס ולשלוח אלינו.
_____________________________________ אני מחלימה משפעת חורפית קלה, אז המתכונים יאלצו לחכות שבוע נוסף…