עלון 273, 7-9 בדצמבר 2009, כ’-כ”ב בכסלו תש”ע

על זבל ירוק, פעם ועכשיו, גברים ונשים… ביום חמישי בשבוע שעבר הרמנו עינינו למרום ותהינו, האם אכן יבואו טיפות הגשם המדוברות?? אמנם תוך כדי השבוע הלך לו הגשם המיוחל והתנדף מתחזיות מזג האויר, והשמיים הלכו והתבהרו לכדי תכלת נקיה ושמשית, אבל אנחנו רצינו מאוד לזרוע כבר את החילבה שלנו. נא לא להיבהל. לא יופיעו לכם זרי חילבה בארגזים באביב הקרוב. החילבה הזאת נועדה לפנק ולטפח את האדמה שלנו, ואתם תהנו ממנה באופן עקיף למדי דרך הירקות שיגדלו בתלמים השמחים והשבעים באביב ובקיץ הבא. חקלאות נתפסת לפעמים כמכוונת לצמחים, כמלאכה שמטרתה להצמיח צמחים ולקטוף יבולים, אבל בעצם מטרה נוספת ולא פחותה בחשיבותה היא לגדל אדמה. הקרקע הזו, הנותנת מעצמה חומרים שונים כדי שהצמחים יגדלו ויפרחו ויניבו פרי, צריכה גם היא טיפול של החזרת כוחות כדי לשמור על בריאותה וחוסנה, שמשפיעים כמובן על בריאות ואיכות הגידולים ובהמשך על בריאות הצורכים אותם ובריאות הסביבה כולה. כדי לגדל את האדמה שלנו אנחנו מוציאים אותה לחופשה למשך עונה אחת, נותנים לה ליהנות ממזון ומשקה משובחים (פירוט מיד), בלי שנרצה ממנה תפוקה בסוף הדרך. במהלך העונה הקרובה ינוחו החלקות הקטנות שלנו (שאצלנו מכונות בשמות בעליהן: לילי, סויסה, ודגן) ואנחנו נהנה ממרבד החילבה הירוק שיעטו בקרוב. כי למרות שיצורי הקרקע הם לאו דוקא תימנים, הם מחבבים מאוד חילבה… וזה מה שיקבלו כמזון בריאות בתקופת הנופש, ובין לבין ירוו את צמאונן במי גשמים שמיימיים. אז למה חילבה? החילבה אמנם ידועה כגידול עתיק בארץ ישראל, היא גדלה בר בארץ ונזכרת במקורות כבר מתקופת המשנה (כתלתן מאכל), אז השתמשו כנראה בכל חלקיה למאכל (כך טוען ניסים קריספיל על פי משנה מסכת מעשר שני). היא ידועה כצמח מרפא יעיל למדי לטיפול בסוכרת, בשיעול, בכאבי בטן ודלקות מעיים, להורדת לחץ דם גבוה, עידוד הפרשת חלב אם, חיזוק בריאות השיער וגם הגברת הפוריות והחשק המיני. ניסים קריספיל ממליץ להתחיל את היום באכילת זרעי חילבה כדי להבטיח הרגשה נפלאה בכל שעות היום. אבל כל התכונות המצויינות האלה אינם הסיבה שאנחנו זורעים חילבה בשדה שלנו. הסיבה היא סמויה מן העין, זעירה בגודל הניכר רק למיקרוסקופ ומצויה מתחת לאדמה – ושמה חיידקי ריזוביום. לחיידקים הקטנטנים האלה יש יכולת מדהימה ומיוחדת לקחת חנקן מן האטמוספירה ולקשור / לקבע אותו ליסודות נוספים וכך להפוך אותו לצורה בה יכולים הצמחים להשתמש, ואת כל זאת הם עושים תוך כדי סימביוזה עם שורשי צמחי הקטניות, אליהם הם נצמדים בבועיות קטנות שנוצרות על השורשונים ומהם הם מקבלים חומרים אורגניים. כך נהנות הקטניות מאספקת חנקן משופרת והחיידקים נהנים ממקלט ומחומרים המיוצרים בפוטוסינתיזה על ידי הצמח. ככה זה נראה מקרוב:   מידע מפורט יותר על התהליך המדהים הזה תוכלו לקרוא במאמרים האלה מירוק כחול לבן, אוניברסיטת תל-אביב וכתב העת “מדע”, מתוך אתר סנונית. אבל למה בכלל כל הנאום הזה על חנקן? מהסיבה הפשוטה שאנחנו זקוקים לחנקן ותלויים בו: החלבונים בתאי כל היצורים החיים בנויים משרשרות של חומצות אמינו בהן החנקן הוא מרכיב חיוני. חומצות הגרעין DNA ו-RNA מכילות אף הן חנקן. אלא שהחנקן המצוי בנדיבות כגז באטמוספירה הינו חומר יציב ביותר, אשר כמעט ואינו מגיב עם חומרים אחרים, ולכן אינו זמין לצמחים ולבעלי-החיים לצורך גדילה. בקרקע הוא מוגבל ומועט. כשהתחילו בני האדם לעבד ולעבוד את האדמה הם שיבשו את מאזן החנקן בטבע. סביר להניח שבצורה אינטואיטיבית הם חשו שהחקלאות גוזלת מן הקרקע משאבים וחומרים מסויימים, ומשלב מסוים הבינו כי יש להשיב לה חומרים אלו כדי לטייב אותה ולהחזיר לה את פוריותה. הם למדו ששדה בו גידלו צמח קטניות (תלתן, אפונה, שעועית, עדשים, חילבה, חומוס ועוד), נעשה פורה יותר בעונה הבאה והניב יבולים עשירים יותר של דגנים – כמו חיטה ושעורה. הם גם גילו את הסגולות של הפרשות בעלי-החיים, וכך נולד הדישון או הזיבול. כיום אנחנו יודעים ששתי פעולות אלו, העשירו את הקרקע (בדרכים שונות) בתרכובות חנקן אורגני, שהתפרקו וסיפקו תרכובות חנקן זמינות לצומח. ואכן, החקלאות המסורתית לא דילדלה את הקרקע כמו החקלאות האינטנסיבית של ימינו: לא שנים רצופות של גידול אחד שסוחט מן הקרקע את כל הטוב שיש לה להציע, כי אם גידול במחזור זרעים: דגניים צורכי תרכובות חנקן לסירוגין, עם קטניות המעשירות את הקרקע בתרכובות חנקן. לעתים אף גידלו קטניות, רק לשם הדישון. במקום לקצור את היבול, הוא הוטמן, באמצעות חרישה, בתוך הקרקע. קוראים לזה “זבל ירוק”, וזה בדיוק מה שעומדת להיות החילבה שלנו. לכל קטנית יש מין חיידקי ריזוביום המיוחד לה, וללא חיידקים אלו לא תהיה קשירת חנקן מוצלחת. לעתים עושים חקלאים “ביקטור” לזרעי הקטנית, כלומר, מדביקים אותם בחיידקי ריזוביום מתאימים ממש לפני הזריעה, כדי להבטיח הימצאות החיידקים הסימביוטים המתאימים בקרבת השורשים. בחרנו דוקא בחילבה משום שבסקר שנערך בארץ נמצא כי בכל הקרקעות בארץ מצויים חיידקי הריזוביום חובבי החילבה, ולכן זו “הליכה על בטוח” לזרוע אותה. את החילבה אנחנו זורעים “כמו פעם” בתפזורת (קוראים לזה גם “מפולת יד”), כלומר: לוקחים מעט זרעים בחופן ומפזרים אותם על האדמה, וכך צעד אחר צעד בהתקדמות איטית. למרות שזה מראה פסטורלי ורומנטי, זה לא באמת פשוט. כמה עמלנו ללמד את העובדים הותיקים והמצויינים באמת שלנו לנסות ולפזר בדיוק את הכמות הנדרשת, ולא יותר, להקפיד ולפזר א הזרעים בצורה שווה על האדמה ולא להפיל את החופן כולו בנקודה מסויימת, ללכת בקצב הנכון, לא מהר מדי שלא לפספס שטח, ולא לאט מדי, כדי לא “להציף” את האדמה בזרעים – ועדיין בכל פעם גילינו בסוף הזריעה שיותר מדי זרעים נזרו על השדה בצפיפות לא שווה… לכן תבינו מדוע בליבו של אלון פרפר חשש מסוים כשידע ששוב עומדת בפנינו המשימה הכנראה די מורכבת הזאת. ביום חמישי עמלתי על עישוב ערוגת גזר יחד עם מרים, שרה, סועד והיבה, ארבע נשים בדואיות מלוד שמצטרפות אלינו לעבודה כשכמות העשבים רבה ואין מושיע, ובין לבין ביררתי עם אלון מה עם זריעת החילבה. תהינו מתי יגיע הגשם, התלבטנו האם לזרוע היום או לדחות קצת, בדקנו מה מצב הציפורים בשטח (שכן אלו מגיעות ומחסלות לנו את הזרעים אם לא מגיע גשם מוצלח לפניהן). אלון היסס מאוד, גם בשל הגשם המשתהה, אבל לא פחות בגלל נסיון העבר העגום בזריעה בתפזורת. לבסוף החלטנו לשאול את הנשים מה דעתן, והתגובה הבטוחה שלהן גרמה לנו להרגיש שאולי עלינו פה על משהו. הן ידעו בדיוק במה מדובר והבינו לגמרי, ושרה, המבוגרת שבהן, גם זכרה שכך היו אבא וסבא שלה זורעים את החיטה בשדותיהם. החלטנו להפקיד את המלאכה בידי הנשים. אחרי הדרכה קצרה וכמה דגשים שלי קבלה כל אחת מאיתנו חלק מהשדה וחמשתנו התחלנו במלאכה האיטית והממכרת. וגם לי, שלא אבי ולא סבי זרעו חיטה במפולת יד, היתה תחושה של שיבה הביתה, למקור. וגיליתי שוב כמה הזריעה בצורה הזו היא לא פשוטה ולא קלה, במיוחד למישהי שרגילה להתנהל בקצב העכשווי (ואולי אפילו יותר למישהו, ולא בכדי דווקא הנשים הצליחו הפעם יותר). הזריעה במפול יד דורשת להקפיד על כמה דברים כמו הליכה איטית, נטילת מעט מעט זרעים בכל חופן, זריית הזרעים מתוך כף יד פשוטה ולא קפוצה ובהנפה רחבה של הזרוע. הייתי צריכה לשים לב לזה ולהזכיר לעצמי את הכללים שוב ושוב – כי באופן אינסטנקטיבי רציתי לחפון כמות גדולה, ללכת בזריזות, לקפוץ את היד ולפזר בתנועה קצרה ומהירה – אולי כי כך אנחנו רגילים היום – שמה שיותר הרבה, יותר מהר, יותר קצר, הוא טוב יותר או מצליח יותר, ועכשיו זה היה להיפך בדיוק. שרה לימדה אותי שאביה וסבה היו זורעים ומברכים, זורעים ומבקשים, זורעים ומקוים – שיעלה היבול ויצליח, שיבוא הגשם וישקה ויצמיח. זריעה, תפילה ותקווה שזורות זו בזו, ולכולן דרושה כנראה הליכה איטית, יד פתוחה לקיחה צנועה ונתינה רחבה. בתקווה שיבוא הגשם וינביט את החילבה בשדנו, ירווה את החיידקים קושרי החנקן ויפרה את הרגבים, שבוע טוב שיביא איתו הרבה שמחה, תקווה וצמיחה והתחלות טובות מאוד, אלון, בת-עמי וצוות ח’ביזה _________________________________ ומה השבוע בסל? יום שני: קולרבי/לפת, גזר, מנגולד, דייקון, שמיר/כוסברה, כגבניות, דלעת, מלפפונים, בטטה, חרדל ירוק, חסה אדומה/ירוקה. ובסל הגדול תוספת של: בצל ירוק, אפונה, מיני ברוקולי ארגז פירות: יום רביעי: :בצל ירוק, גזר, תרד, לפת, שמיר/כוסברה, עגבניות, דלעת, מלפפונים, בטטה, חרדל ירוק, חסה ובסל הגדול תוספת של: דייקון , כרוב לבן , רוקט ארגז פירות: תפוזים , קלמנטינות ,אשכוליות פומליות , אנונה , קובו ,רימון לכבוד הגזר שהתחיל לבקר בארגזים כבר בשבוע שעבר – השבוע מתכוני גזר: רצועות גזר מתובלות של ורד לב פירה גזר של חיים כהן הרבה מתכוני גזר של קיבוצי חבל מעון מאתר “כאן נעים”