13-14 בספטמבר 2021 – מה שבע? מה כמה?

שינויים במועדי משלוח הארגזים בתקופת החגים:

השבוע:
לקוחות יום ב' יקבלו ארגזים כרגיל ביום שני 13 בספטמבר, ללקוחות יום ד' נשלח ירקות ביום שלישי 14 בספטמבר

בשבוע בו מתחיל חג הסוכות:
לקוחות יום ב' יקבלו ארגזים ביום ראשון 19 בספטמבר, ללקוחות יום ד'- לא נוכל לשלוח לכם ירקות בשבוע זה (מלבד חלק קטן שכן – קיבלתם הודעה על כך)

בשבוע בו מסתיים חג הסוכות וחל שמחת תורה
לקוחות יום ב' לא נוכל לשלוח לכם ירקות בשבוע זה. לקוחות יום ד'- יקבלו ארגזים ביום רביעי 29 בספטמבר

שלחנו אימייל וגם סמס ספציפית לכל אחד מכם עם מועדי הארגזים שלכם, אם לא קיבלתם את ההודעות או משהו לא מובן, דברו איתנו.

בחול המועד סוכות אנחנו לא שולחים ירקות, אבל ממש מקוים לחדש את המסורת ארוכת השנים שנקטעה בשנות הקורונה, ולארח אתכם אצלנו ליום פתוח, ביום שישי, ג' חול המועד, י"ח תשרי, 24 בספטמבר, בין השעות 10:00-13:00.

מקוים שלא יהיו הפתעות שיקלקלו את השמחה. נשלח הסבר ותזכורת לקראת חג הסוכות.

שנה טובה וברוכה! שנת בריאות ורוגע!

____________________________________________

שנת השבע, שנת השמיטה:

שנה חדשה החלה. ברוכה הבאה תשפ"ב, שמלבד היותה שנה חדשה היא גם שנת השבע, שנת שמיטה. כמדי שבע שנים, בפרוס עלינו סיום שביעיה נוספת, אנחנו כותבים מעט על השמיטה ועל נוהגנו בה.

נתחיל בהתחלה. במקרא מוזכרת השמיטה בשני מקומות, מהם יצאו בהמשך כל ההלכות השונות. הראשון כבר בהר סיני:
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר. שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה: לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כ"ה א'-ז').

בפעם השניה מוזכרת השמיטה בדברי משה בספר דברים, ערב הכניסה לארץ:
"מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה: שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה ברעהו. לא יגש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה לה': את הנכרי תגש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים י"ט א'-ג').

שני המקורות שונים מאוד: הראשון הוא חקלאי-אקולוגי, יש בו דגש על מנוחת הארץ, על שביתת האדמה עצמה ועל איסור לביצוע פעולות חקלאיות שונות. השני, לעומתו, הוא חברתי-כלכלי, ומדובר בו על שמיטת חובות ואיסור נגישתם (גבייתם בכוח).

נראה בתחילה שמדובר בשני עניינים שונים בתכלית, שהוצמדו זה לזה באופן מגושם ולא מוצדק, אך במחשבה שניה, שני ההיבטים האלו של השמיטה למעשה משלימים זה את זה. השמיטה בעצם מבקשת מאיתנו לשחרר את האחיזה שלנו בבעלות, בהישגים וברכוש, ומזמינה אותנו להיזכר שאנחנו רק חלק מהקיום כולו, איננו המרכז, איננו החשובים ביותר ואנחנו לא מנהלים את העסק. היא מציעה לנו לפתח צניעות וענווה. הפועל היוצא של עמדה זו הוא אי-הפעלת כוח כלפי האדמה, אפילו יהיה זה כוח יוצר חיובי, וכן אי-הפעלת כוח איש כלפי "רעהו".

מסכת "שביעית" במשנה, המוקדשת כולה לחוקים שונים הנוגעים לשנת השמיטה, פותחת בדיון על ההתנהלות החקלאית בשנת שמיטה: "עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית?". בהמשך המסכת יש גם עיסוק ברובד הכלכלי-חברתי: "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה… התקין הלל לפרוזבול". (פרק י משנה ג)

מהו אותו הפרוזבול אותו תיקן הלל הזקן? הפרוזבול הוא, למעשה, שטר הלוואה, שעוקף, בהסכמת כל הצדדים ובאישור בית-דין, את הציווי בספר דברים לשמוט חובות. על פי הציווי במקרא, כל חוב שלא נפרע עד השנה השביעית מתבטל, אבל, כפי שמסבירה המשנה, נוצרה בעיה מסובכת: בשל הידיעה שחוב שלא יפרע עד השביעית יתבטל, נמנעו אנשים מלהלוות לנזקקים ובמיוחד בשנה-שנתיים שקדמו לשמיטה, שמא לא תוחזר להם ההלוואה (בעצם כמו בנק, שמלווה רק למי שבטוח שיוכל להחזיר ובעצם מונע הלוואה דווקא ממי שמאוד זקוק…). הלל הזקן הבין שהתורה לא באה להקשות על החלש או על אדם פשוט המבקש להתפרנס, אלא להקל עליהם, ולכן, כדי לעודד הלוואות, הוא תיקן את שטר ההלוואה עוקף הביטול, שנקרא פרוזבול.

וכעת אנחנו קופצים לימי העליה הראשונה, לפני כמאה ושלושים שנה, ולפתרון שבמידה רבה הוא "מעקף שמיטה" הלכתי דומה לפרוזבול – "היתר המכירה". החיים לא היו פשוטים עבור חקלאי מושבות העליה הראשונה. החקלאים החדשים לא היו מנוסים, האדמות שעלה בידם לרכוש לא היו משובחות מאוד, האקלים היה חדש, הזנים לא מוכרים וכו'. למרות שרוב רובם של אנשי המושבות היו אנשים שומרי תורה ומצוות, החובה הדתית לשמור את מצוות השביעית של שנת תרמ"ט (1889) נראתה כעומדת בסתירה מבהילה לצורך הפשוט לאכול. הרי אם הם ישבתו במשך שנה שלמה, מהיכן יוציאו את לחמם? בנוסף לכך הם חששו שאי-עיבוד הקרקע על ידי אנשי המושבות, יביא לעיבודן ולתפיסתן בפועל על ידי חקלאים לא-יהודים מתחרים.

הסיבות הללו הובילו למציאת פתרון בהתקנת "היתר מכירה" בתמיכת רבנים מחו"ל. רבני "הישוב הישן" הירושלמים האשכנזים התנגדו בתוקף להסדר הזה, וכך נולד "פולמוס השמיטה". סביב מה הוויכוח? "היתר המכירה" מאפשר מכירה זמנית (לשנה) של חלקת הקרקע ללא-יהודי, וכך מתיר לעבד את הקרקע בשביעית, ממש כמו שבכל שנה לקראת פסח מוכרים זמנית את החמץ של כל המדינה ללא-יהודי. מכירת האדמה ללא יהודי מפקיעה את הצורך לקיים את מצוות השמיטה בקרקע, הרי רק בעל-אדמה יהודי חייב בשמיטה. לפירות שגדלו בקרקע בבעלות לא יהודית גם אין "קדושת שביעית".

המצדדים בהיתר מכירה מתבוננים על המצב ומסבירים: השמיטה היא למעשה חלק ממצווה גדולה יותר, זו של היובל. השמיטה, כאמור, חלה כל שבע שנים. בתום מחזור של שבע שמיטות, בשנה החמישים, חל היובל. בשנת היובל כל הסכמי מכירות הקרקעות שהתבצעו בארבעים ותשע השנים הקודמות מתבטלים, בסוג של "ריסטארט", וכל הקרקעות שבות לבעליהם (על פי חלוקת האדמות השבטית המקורית). מצוות היובל כלל אינה מתקיימת כיום, היא מתממשת רק כשיש בישראל מלכות, סנהדרין ושאר תנאים שלטוניים ומדיניים שאינם רלוונטיים היום. וכך נאמר בתלמוד הירושלמי: "וזה דבר השמיטה שמוט" – רבי אומ': שני שמיטין הלל, שמיטה ויובל – בשעה שהיובל נוהג, שמיטה נוהגת דבר תורה; פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן" (שביעית, פרק י, דף ל"ט, עמוד ג'). רבי יהודה הנשיא קשר בין השמיטה ליובל כך שבעקבות הפסקת קיום היובל מטעמים היסטוריים (הגלות ונספחיה), גם השמיטה הפכה למצווה שנוהגת רק מדברי חכמים.

הרב קוק, שהיה רבם הראשי של תל-אביב והמושבות, ותמך ב"היתר המכירה" גם הביא לשם כך את תקדים הארנונה ורבי ינאי: "רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא" – תלמוד בבלי, סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'. בשל הכבדת נטל המס (הארנונה) על אוכלוסיית הארץ מצד השלטון הרומי, בכלכלה שהתהססה על חקלאות, היתה לאי-עיבוד האדמה השלכה כבדה ביותר ורבי ינאי שולח את החקלאים להפר את השמיטה ולזרוע בשביעית. הרב קוק ציטט סיפור זה וטען, שהסיבה לכך שרבי ינאי קרא לזריעת האדמה היתה שהקרקעות היו בבעלות לא יהודים מקורבים לשלטון (להם נדרשו החקלאים יהודים לשלם ארנונה).

כיום "היתר המכירה" הוא הפתרון לרוב גידולי הירקות בארץ, וגם אנחנו נפעל בשנה הקרובה תחתיו.

ולסיום – רציתי להפנות אתכם לאפשרות נוספת ומעניינת של הקניית משמעות לשנת השבע, שמקדמת תנועה בשם "שמיטה ישראלית". הנה מפיהם:

"לוח השנה העברי כולל מחזור בן שש שנות מעשה ולאחריהן שנה של ""שבת הארץ""- שנה בה האדמה עצמה ""עושה שבת"", וכולנו (כולל כולם!) מוזמנים :). בשנה זו הרכוש אינו חזות הכול, הזמן אינו דוחק, הטבע הוא הרבה יותר ממשאבים לניצול ואנחנו נקראים להיות גרסה טובה ואמפתית יותר של עצמנו. שמיטה ישראלית הינה יוזמה שנועדה להכיר לנו את הרעיונות והערכים העומדים מאחורי שנת השמיטה ולאפשר לנו לקבל את ההזמנה של השנה המיוחדת הזו – לנשום, ללמוד, להתחבר לקהילה ולסביבה הקרובה ולהיות חלק משנה של ריפוי ותיקון.."

תציצו באתר שלהם, יש בו הרבה רעיונות ומחשבות בענין הזה, לשנה הקרובה, ובכלל…

מאחלים לכם שנה שיהיה בה מן השקט וההרפיה שבשמיטה, עצירה ונשימה תוך התבוננות בפלאות שסביב לנו.
חגים שמחים!

אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה

 

___________________________________

מה השבוע בסל הראשון של תשפ"ב?

 יום שני: פלפל, לוביה תאילנדית ארוכה/לוביה עיראקית קצרה/במיה, כוסברה/פטרוזיליה, חציל/תפו"א, מלפפון, עגבניה, בצל יבש, חסה, נתח דלעת/דלורית, בטטה, תירס/פופקורן.

ובסל הגדול גם: כרישה, סויה/עגבניות צ'רי, תרד ניוזילנדי /מנגולד

בארגז הפירות: רימון/בננה, מנגו, ענבים. בארגזים קטנים: אגס. בארגזים גדולים: נקטרינה.

יום שלישי: לוביה תאילנדית ארוכה/לוביה עיראקית קצרה/במיה, /תרד ניוזילנדי/מנגולד/בזיל, דלעת/דלורית, בצל יבש, חצילים/תפו"א, חסה, פלפל, מלפפון, עגבניה, תירס/פופקורן, בטטה.

ובסל הגדול גם: עגבניות צ'רי, כוסברה/פטרוזיליה, כרישה.

בארגז הפירות: בננה, מנגו, ענבים. בארגזים קטנים: אגס. בארגזים גדולים: נקטרינה.

עלי ח'ביזה #497, 6-7 באוקטובר, י"ב-י"ג תשרי תשע"ה, חג סוכות שמח!

שינוי מועדי משלוח בסוכות:

השבוע – משלוח יום רביעי עובר ליום שלישי ה-7 באוקטובר. (משלוח יום שני כרגיל).
בחול המועד סוכות אנחנו לא שולחים ארגזים ולכן לא יגיעו אליכם ארגזים בשבוע הבא, בשני ורביעי 13 ו15 באוקטובר.

בניגוד לשנים עברו – שימו לב שהשנה אנחנו "מתעלמים" מהשבוע של סוכות, ולכן לכל מי שנמצא בסידור של ארגז דו שבועי יהיה דילוג של שלושה שבועות במשלוח.

יום פתוח: כמסורת ח'ביזה בסוכות ובפסח אנחנו מזמינים אתכם "לעלות אלינו לרגל" ולחגוג אתנו ביום פתוח בשדה. השנה תתקיים החגיגה ביום שני, 13.10, י"ט' בתשרי, ה' חול המועד, בין השעות 12:00-17:00. גם להקת הייזל היל תהיה איתנו כרגיל מהשעה 12:00!

ביום הפתוח יש לנו הזדמנות להפגש, לעשות יחד סיור בשדה, לנשנש ירקות ושאר מטעמים. לילדים יש סיורים מותאמים לרגליים קטנות וראשים סקרניים, פעילות יצירה ומרחב גדול לרוץ ולהשתחרר (גם לגדולים…). השנה ניצור מגלילי נייר טואלט – אתם מוזמנים לאסוף גלילים ריקים ולהביא אותם אתכם ליום הפתוח.

במקום יהיה דוכן מירקות השדה שלנו ומפירות "מלוא הטנא" בו תוכלו לעשות השלמות קניות למשך החג. כמו כן נוציא למכירה מוצרים נוספים משל השותפים המגוונים שלנו. חלק מהיצרנים המעולים והשכנים שלנו – מנו, האופה המופלאה שלנו, פועה ועודד, הגבנים המקסימים ממשק 42, ומליסה, יוצרת "מפרי ידיה" פירות יבשים טבעיים באמת ולדר ממכר – יהיו איתנו השנה ביום הפתוח. אתם מוזמנים לפגוש ולהכיר, לשאול, לטעום – ולשמוח יחד.

הוראות הגעה מעודכנות יהיו באתר שלנו תחת הלשונית "אודות — איפה אנחנו". נא בדקו אותן לפני שאתם יוצאים אלינו.

חג מלא שמחה אמיתית, נשמח לראות את כולכם!

________________________________

שנת השבע, חלק שני

בשבוע שעבר התחלתי בהבאת הדברים שכתב יוחאי לפני שבע שנים לגבי השמיטה, השבוע ממשיכים ומסבירים על הפתרון בו אנחנו נפעל השנה.

שלב ג- מגיעים למחלוקת הלכתית מאוחרת סביב פתרון שבמידה רבה הוא "מעקף שמיטה" הלכתי דומה לפרוזבול – "היתר המכירה". אנחנו קופצים לימי העליה הראשונה: חזרתם של יהודים לארץ, ובפרט לעיסוק בחקלאות, לפני כמאה ושלושים שנה, הביאה להתעוררות מחודשת של שאלת השמיטה.

החיים לא היו פשוטים עבור חקלאי מושבות העליה הראשונה. החקלאים החדשים לא היו מנוסים, האדמות שעלה בידם לרכוש לא היו משובחות מאוד, האקלים היה חדש, הזנים לא מוכרים וכו'. למרות שרוב רובם של אנשי המושבות היו אנשים שומרי תורה ומצוות,החובה הדתית לשמור את מצוות השביעית של שנת תרמ"ט (1889) נראתה כעומדת בסתירה מבהילה לצורך הפשוט לאכול. הרי אם הם ישבתו במשך שנה שלמה, מהיכן יוציאו את לחמם? בנוסף לכך הם חששו שאי-עיבוד הקרקע על ידי אנשי המושבות, יביא לעיבודן ולתפיסתן בפועל על ידי חקלאים לא-יהודים מתחרים.

הסיבות הללו הובילו למציאת פתרון בהתקנת "היתר מכירה" בתמיכת רבנים מחו"ל. רבני "הישוב הישן" הירושלמים האשכנזים התנגדו בתוקף להסדר הזה, שמפקיע בפועל את מצוות השמיטה, וכך נולד "פולמוס השמיטה". סביב מה הוויכוח? "היתר המכירה" מאפשר מכירה זמנית של חלקת הקרקע ללא-יהודי, וכך מתיר לעבד את הקרקע בשביעית, ממש כמו שבכל שנה לקראת פסח מוכרים זמנית את החמץ של כל המדינה ללא-יהודי. מכירת האדמה ללא יהודי מפקיעה את הצורך לקיים את מצוות השמיטה בקרקע, הרי רק בעל-אדמה יהודי חייב בשמיטה. לפירות שגדלו בקרקע בבעלות לא יהודית גם אין "קדושת שביעית".

חשוב להבין כי השמיטה היא למעשה חלק ממצווה גדולה יותר, זו של היובל. השמיטה, כאמור, חלה כל שבע שנים. בתום מחזור של שבע שמיטות, בשנה החמישים, חל היובל. בשנת היובל כל הסכמי מכירות הקרקעות שהתבצעו בארבעים ותשע השנים הקודמות מתבטלים, בסוג של "ריסטארט", וכל הקרקעות שבות לבעליהם (על פי חלוקת האדמות השבטית המקורית), העם מתכנס לטכס ששמו "הקהל" ועוד. אלא שמצוות היובל כלל אינה מתקיימת כיום. היא מתממשת רק בהקשר שיש בישראל מלכות, סנהדרין ושאר תנאים שלטוניים ומדיניים שאינם רלוונטיים היום. וכך נאמר בתלמוד הירושלמי: "וזה דבר השמיטה שמוט" – רבי אומ': שני שמיטין הלל, שמיטה ויובל – בשעה שהיובל נוהג, שמיטה נוהגת דבר תורה; פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן" [בכך הכוונה מדברי חכמים ולא מדבר התורה] (מסכת שביעית, פרק י, דף ל"ט, עמוד ג'). רבי יהודה הנשיא קשר בין השמיטה ליובל באופן כזה שבעקבות הפסקת קיום היובל מטעמים היסטוריים (הגלות ונספחיה), גם השמיטה הפכה למצווה שנוהגת רק "מדבריהם" – של חכמים.

הרב קוק, שהיה רבם הראשי של תל-אביב והמושבות, ותמך ב"היתר המכירה" גם הביא לשם כך את "תקדים הארנונה ורבי ינאי": בתלמוד הבבלי מופיעה אפיזודה בה בא לידי ביטוי קונפליקט בין הרצון לשמור שביעית ובין קושי מעשי לעשות זאת. הרקע לכך הוא הכבדת נטל המס (הארנונה) על אוכלוסיית הארץ מצד השלטון הרומי. לאי-עיבוד האדמה בתקופה ההיא היתה השלכה כבדה ביותר, כיוון שהכלכלה התבססה על חקלאות. רבי ינאי שולח את החקלאים להפר את השמיטה ולזרוע בשביעית. ("רבי ינאי פוקו וזרעו בשביעית משום ארנונא" – תלמוד בבלי, סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'). הרב קוק ציטט סיפור זה וטען, שהסיבה לכך שרבי ינאי קרא לזריעת האדמה היתה העובדה שהקרקעות היו למעשה בבעלות של לא יהודים מקורבים לשלטון (להם נדרשו החקלאים יהודים לשלם ארנונה).

כיום "היתר המכירה" הוא הפתרון לרוב גידולי הירקות בארץ, וגם אנחנו נפעל בשנה הקרובה תחתיו. למגדלי ירקות אין, בעצם, פתרון אחר להמשיך בגידול, מלבד הסתמכות על "היתר המכירה". לצרכנים, כמובן, יש… לאחרונה פורסם כי משרד הבטחון החליט להימנע בשנה הקרובה מרכישת פירות וירקות שגודלו תחת "היתר מכירה", ותחת זאת לייבא תוצרת מהרשות הפלשתינית ומירדן. משרד הבטחון התפתל, הסתייג והכחיש. אני לא יודעת מה נכון בסופו של דבר, אולי גם החדשות האלה ישקעו להן ולא נדע לאן התגלגלו הדברים, אבל שווה להזכיר למקבלי ההחלטות את הדברים הסוערים והיפים שכתב הרב קוק באיגרת לגאון ר' חיים ברלין, מרבני ירושלים, בשנת תר"ע, (1910). באיגרת מתייחס הרב לכך שהמחמירים הפוסלים את היתר המכירה מעדיפים לרכוש יבול של לא יהודי בשביעית:

"עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה שלא ליתן הכשר ליבול הגוים, כדי לא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחייתם ע"י פדיון הענבים… נמצאו חותרי מחתרת אשר יעצו בסתר לקנות דוקא מהגוים, ולהרים קרן צרינו, השוחקים על משבתנו! איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים.. אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרישעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שנ"ה).

מי שמעוניין לקרוא על היתר המכירה כיום, לעיין ברשימת המגדלים הכלולים בהיתר, ולקבל הוראות לקונים משדות תחת היתר מכירה, יכול לעשות כן באתר של וועדת השמיטה.

ולסיום – רציתי להפנות אתכם לאפשרות נוספת ומעניינת של הקניית משמעות לשנת השבע, שמקדמת תנועה בשם "שמיטה ישראלית". הנה מפיהם:

"מצוות השמיטה שהנחילה תורת ישראל לעם היהודי חייבה כל חקלאי בארץ-ישראל לנטוש את שדהו אחת לשבע שנים, להפקיר את פֵּרותיו, לתת לאדמה ולבעלי החיים מנוחה ולאפשר לכל אדם להיכנס לשדה וליטול חלק מברכת האדמה. בשנה זו גם התבטלו החובות הכספיים, והאנשים קיבלו הזדמנות ל”התחלה חדשה” במישור הכלכלי והחברתי… בשנה הזו הרכוש אינו חזות הכול, הזמן אינו דוחק והטבע הינו הרבה יותר ממשאבים לניצול. שנת השמיטה מציגה לפנינו חלופה רווית אהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל, המבקשת לחדש את איכות החיים בכלל המערכות, במאמץ ציבורי מיוחד במינו. שנה של מעורבות חברתית, של התחדשות רוחנית ומוסרית ושל התבוננות סביבתית מעמיקה. שנה של אחווה, תרבות, רוח, משפחה וקהילה. שער בזמן הנפער אחת לשבע שנים וקורא לחידוש הברית בין האדם, החברה והאדמה. שנה המשאירה את רישומה על שש השנים שלאחריה."

תציצו באתר שלהם, יש בו הרבה רעיונות ומחשבות בענין הזה, לשנה הקרובה, ובכלל…

מאחלים לכם שנה שיהיה בה מן השקט וההרפיה שבשמיטה, עצירה ונשימה תוך התבוננות בפלאות שסביב לנו.
חג שמח!

אלון, בת-עמי, מאיה, דרור, וכל צוות ח'ביזה

__________________________________________

מה השבוע בסל לחג?

יום שני: תרד, בטטה, חסה, עגבניות, נתח דלעת, פטרוזיליה, מלפפונים, פלפל ירוק ואדום, רוקט/פאקצ'וי, תירס, בארגזים קטנים בלבד: כרישה.

ובסל הגדול תוספת של: בצל ירוק/עירית, צנונית, חצילים, ארטישוק ירושלמי/לוביה תאילנדית/לוביה.

יום רביעי: כוסברה/פטרוזיליה, מלפפונים, נתח דלעת, עגבניות, חסה, תירס/חצילים/פלפל אדום וירוק, צנונית, בצל ירוק/עירית, רוקט/פקצ'וי, בטטה, בארגזים קטנים בלבד: תפו"א.

ובסל הגדול תוספת של: כרישה, תרד ניוזילנדי, ארטישוק ירושלמי, במיה/לוביה תאילנדית/לוביה.

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, פירות, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור, מיץ רימונים ומוצרי חלב עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן

עלי ח'ביזה #496, 29 בספטמבר-1 באוקטובר 2014, עלון ראשון לשנת תשע"ד, ה'-ז' תשרי תשע"ה

חודש ספטמבר מסתיים, השבוע נחייב את כרטיסי האשראי שלכם על קניות החודש, ונשתדל לעדכן את התשלום עד סוף השבוע.

אתם יכולים לראות את הפירוט אם תיכנסו לחשבון שלכם באתר ההזמנות. בדקו בלשונית: "דו"ח הזמנות ותשלומים", שם מוצגת הסטוריית החשבון שלכם. נודה לכם מאוד אם תוודאו בתחילת השבוע הבא שבתחתית החשבון מופיע סה"כ לתשלום: 0. אם הוא לא מאופס,  כנראה שלא הצלחנו לחייב את כרטיסכם ונשמח מאוד שתיצרו קשר בכדי להסדיר זאת. אנחנו תמיד בעומס עבודה וסומכים עליכם. תודה מראש.

אנחנו מזכירים לכם שהחיוב הוא בשני חלקים: אחד על ירקות, פירות ותמרים שקניתם במהלך החודש (התוצרת הפטורה ממע"מ: "תוצרת אורגנית"), השני על דמי המשלוח וכן על מוצרים נוספים (הכוללים מע"מ: "דמי משלוח ומוצרים נוספים").

______________________________

הודעות לקראת השנה החדשה – שינוי מועדי משלוח בסוכות:

– השבוע המשלוחים מתקיימים כרגיל
– בשבוע הבא:
משלוח יום רביעי עובר ליום שלישי ה-7 באוקטובר. (משלוח יום שני כרגיל).
לאנשי יום רביעי – מערכת ההזמנות תיסגר ביום ראשון 5/10 בשעה 12:00
– בחול המועד סוכות אנחנו לא שולחים ארגזים ולכן לא יגיעו אליכם ארגזים בשני ורביעי 13 ו15 באוקטובר.

מי שמעוניין להגדיל את הארגז לקראת החג, צרו איתנו קשר בהקדם, כדי שנוכל להתארגן.

יום פתוח: כמסורת ח'ביזה פעמיים בשנה אנחנו מזמינים אתכם "לעלות אלינו לרגל" ולחגוג אתנו ביום פתוח בשדה. השנה תתקיים החגיגה ביום שני, 13.10, י"ט' בתשרי, ה' חול המועד, בין השעות 12:00-17:00. גם להקת הייזל היל תהיה איתנו כרגיל מהשעה 12:00!

ביום הפתוח יש לנו הזדמנות להפגש, לעשות יחד סיור בשדה, לנשנש ירקות ושאר מטעמים. לילדים יש סיורים מותאמים לרגליים קטנות וראשים סקרניים, פעילות יצירה ומרחב גדול לרוץ ולהשתחרר (גם לגדולים…). השנה ניצור מגלילי נייר טואלט – אתם מוזמנים להתחיל לאסוף גלילים ריקים ולהביא אותם אתכם ליום הפתוח.

הוראות הגעה מעודכנות יהיו באתר שלנו תחת הלשונית "אודות — איפה אנחנו". נא בדקו אותן לפני שאתם יוצאים אלינו.

חג שמח ושנה טובה ומבורכת מכולנו, נשמח לראות את כולכם!

____________________________________________

שנת השבע, שנת השמיטה:

שנה חדשה החלה. ברוכה הבאה תשע"ה, שמלבד היותה שנה חדשה היא גם שנת השבע, שנת שמיטה. לפני שבע שנים כתב לכם יוחאי בפירוט על שנת השמיטה, על מקורותיה וגלגוליה מהתנ"ך ועד היום, וחשבתי שבפורס עלינו סיום שביעיה נוספת, מתאים להביא שוב את הדברים. הנה הם לפניכם:

נתחיל בהתחלה. במקרא מוזכרת השמיטה בשני מקומות, מהם יצאו בהמשך כל ההלכות השונות.
הראשון כבר בהר סיני:
"וידבר ה' אל משה בהר סיני לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: כי תבאו אל הארץ אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת לה'. שש שנים תזרע שדך ושש שנים תזמר כרמך ואספת את תבואתה, ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ, שבת לה'. שדך לא תזרע וכרמך לא תזמר. את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצר. שנת שבתון יהיה לארץ. והיתה שבת הארץ לכם לאכלה: לך ולעבדך ולאמתך ולשכירך ולתושבך הגרים עמך: ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכל" (ויקרא כ"ה א'-ז').
המקום השני הוא בתוך דברי משה בספר דברים, לקראת הכניסה לארץ:
"מקץ שבע שנים תעשה שמטה. וזה דבר השמטה: שמוט כל בעל משה ידו, אשר ישה ברעהו. לא יגש את רעהו ואת אחיו, כי קרא שמטה לה': את הנכרי תגש, ואשר יהיה לך את אחיך תשמט ידך" (דברים י"ט א'-ג').

כבר במבט ראשון, ניכר ששני המקורות שונים מאוד באופיים. המקור הראשון הוא חקלאי-אקולוגי, יש בו דגש על מנוחת הארץ, על שביתת האדמה עצמה ועל איסור לביצוע פעולות חקלאיות שונות. המקור השני, לעומתו, הוא חברתי-כלכלי יותר ובו ציווי על שמיטת חובות ואיסור נגישתם (גבייתם בכוח).

מההבדל העמוק הזה נראה בתחילה שמדובר בשני עניינים שונים בתכלית, שהוצמדו זה לזה באופן מגושם ולא מוצדק, אך בראיה הרמונית והוליסטית יותר, שני ההיבטים האלו של השמיטה למעשה משלימים זה את זה. ההפנמה של השמיטה כצו האל שלו ארץ ומלואה, גוררת צניעות וענווה מצד המאמין. הפועל היוצא של הפנמה זו הוא אי-הפעלת כוח כלפי האדמה, אפילו יהיה זה כוח יוצר חיובי, וכן אי-הפעלת כוח איש כלפי "רעהו".

שלב שני- מסכת "שביעית" במשנה, מסכת שמוקדשת כולה לחוקים שונים הנוגעים לשנת השמיטה, נפתחת כך: "עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי, ובית הלל אומרים: עד העצרת. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו" (פרק א משנה א).
במשנה הזו מופיעה מחלוקת קדומה בין שתי אסכולות בבית המדרש, בית-שמאי ובית-הלל, סביב השאלה עד איזה שלב מותר לחרוש בשנה שקודמת לשמיטה ב"שדה אילן"? (אדמת מטע שמנוצלת לגידול חד-שנתי נוסף). איסור החריש הזה חל כבר מסוף השנה השישית כי החריש הוא לשם גידולי השנה הבאה.

בית-שמאי מאשרים את החריש כל עוד הוא משפיע על פרי המטע בלבד (ולא על האדמה): "כל זמן שהוא יפה לפרי" – זוהי קביעה סובייקטיבית, עמומה למדי, וקשה לדייק בה. בית-הלל, לעומתם, קובעים זמן קבוע וברור: עד העצרת, חג השבועות. כפי שניתן לראות ב"הערת העריכה" של המשנה, הקביעות הללו קרובות מעשית זו לזו כי חרישה של אחרי חג השבועות אכן אינה "יפה לפרי" אלא לאדמת המטע ונועדה, כנראה, לגידולי השנה הבאה, האסורה.

[בהערת סוגריים נאמר כי כנגד מחלוקת זו ומגמת ההרחבה של איסורי המלאכה גם לתקופה שלפני השביעית נאמר במקום אחר כי "רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה" (תוספתא, שביעית א). העבודה מותרת בשנה השישית, או לחילופין אסורה רק בשביעית ולא יותר מכך.]

המשנה הפותחת עוסקת באיסור חקלאי מובהק של חרישה בשביעית, ולעומתה, בהמשך המסכת יש גם עיסוק ברובד הכלכלי-חברתי: "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'" (דברים ט"ו) התקין הלל לפרוזבול". (פרק י משנה ג)

מהו אותו הפרוזבול אותו תיקן הלל הזקן? הפרוזבול הוא, למעשה, שטר הלוואה, שעוקף, בהסכמת כל הצדדים ובאישור בית-דין, את הציווי בספר דברים לשמוט חובות. על פי הציווי במקרא, כל חוב שלא נפרע עד השנה השביעית מתבטל, אבל, כפי שמסבירה המשנה, נוצרה בעיה מסובכת: בשל הידיעה שחוב שלא יפרע עד השביעית יתבטל, נמנעו אנשים לגמרי מלהלוות לנזקקים, שמא לא תוחזר להם ההלוואה (קצת כמו הבנקים, שנותנים רק למי שיש לו ומונעים ממי שמאוד זקוק…). הלל הזקן הבין שהתורה לא באה להקשות על החלש או על אדם פשוט המבקש להתפרנס, אלא להקל עליהם, ולכן, כדי לעודד הלוואות, ברוח דברי הפסוקים עצמם, שמזהירים מאי-הלוואה לנזקקים, הוא תיקן את שטר ההלוואה עוקף הביטול, שנקרא פרוזבול.

כמו שניתן אם כן לראות, בהצצה הקצרצרה הזו בשתי המשניות הללו – חז"ל התלבטו בענייני השמיטה השונים מתוך ניסיון לפרש באופן הטוב ביותר את "כוונת המשורר". גם בנוגע לשמיטה, הם פעלו באמונה, בתעוזה ובתבונה, מתוך רצון לקיים במציאות את דבר האל, על מימדיו השונים, באופן המלא והשלם ביותר שניתן.

זה יוצא ארוך, אז עד כאן להפעם, ונסיים את הדיון בשבוע הבא… המשך יבוא…

שיהיה לכולנו שבוע ראשון טוב של שנה חדשה,
אלון, בת-עמי, דרור, מאיה וכל צוות ח'ביזה

___________________________________

מה השבוע בסל הראשון של תשע"ה?

יום שני: תרד ניוזילנדי, חסה, עגבניות, דלעת, כרישה, פטרוזיליה/טימין, מלפפונים, במיה/לוביה תאילנדית/לוביה, תפו"א, בארגזים קטנים: חצילים או פלפל, בארגזים קטנים בלבד: בטטה.

ובסל הגדול תוספת של: תירס, גזר, בצל יבש, חצילים וגם פלפל.

יום רביעי: כוסברה/פטרוזיליה, תפו"א, מלפפון, נתח דלעת, עגבניות, חסה, בצל יבש, תרד ניוזילנדי, כרישה, בטטה, בארגזים קטנים: פלפל ירוק/אדום/במיה/לוביה תאילנדית /לוביה.

ובסל הגדול תוספת של: רוקט, חצילים, פלפל אדום/ירוק וגם במיה/לוביה תאילנדית /לוביה

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, פירות, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור, מיץ רימונים ומוצרי חלב עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן

עלון 164, 13-15 באוגוסט 2007, כ”ט באב – א' באלול תשס”ז.

"סתיו יהודי בארץ אבותיו"

שלום לכולם.

השבוע, למרות שהקיץ רחוק מלהסתיים ושירקות הקיץ עדיין מככבים במלוא עוזם בשדה, בעיקר בחלקה החדשה – ניתן לומר שכבר התחלנו להרגיש בחוביזה רמזי סתיו. לא רק בגלל ההתקררות הניכרת בערבים והגעת חודש אלול, באה לנו התחושה הזו אלא גם בגלל כמה הכנות לקראת החורף שמציבות בפנינו כעובדה את קירבת קץ הקיץ.
ההכנה הראשונה היתה זירוז ענייני היתר המכירה לקראת שנת השמיטה, שעליהם עוד יוסבר להלן.
ההכנה השניה היתה זריעה של כמה מגשי-שתילים של עלי חורף – מנגולד ירוק ואדום, טאט-סוי, פטרוזיליה מסולסלת, תרד וקייל. בשנה הראשונה של החווה היינו מכינים שתילים של לא מעט ירקות במקום לרכוש שתילים במשתלות מומחות. השנה אנחנו מנסים לחזור לזה לפחות בנוגע לעלים הללו שאת רובם אנחנו זורעים ישירות באדמה. אם נצליח ליצור שתילים איכותיים נחסוך בכך זרעים רבים וגם זמן גידול יקר, כי כשנשתול אותם בספטמבר כבר יזכו השתילים שלנו ממקדמת-גידול של כמעט חודש ויהיה להם קל יותר להיקלט באדמה. בימים הקרובים נשקה את מגשי השתילים ונתפלל לנביטתם המוצלחת והתקינה של השתילים, ואתם מוזמנים להצטרף אלינו.
וההכנה השלישית – ואולי המשמעותית ביותר מבחינת תחושת העוד מעט חורף שבה, היתה חריש של כארבעה דונם מהחלקה הישנה כפעולה מקדימה לקראת שתילות ספטמבר. ביום ראשון בבוקר הגיע אל השדה שלנו גבי – חקלאי ממשמר איילון, שהיה בעבר שכן של בת-עמי ועזר לנו פעמים רבות. הוא בא רכוב על גבי טרקטורו ומלא עזוז וחדוות נסיעה כדי לעזור לנו שוב ולחרוש לנו את האזור המדובר. עוד קודם בואו של גבי הכנו לו אנחנו את השטח. ניקינו אותו משאירות גידולים – גבעולי דלועים, שיחי סויה, קישואים, מלפפונים ועוד ועוד. ופרט לזה גם הוצאו מהשטח צינורות מים כך שגבי והטרקטור שלו יוכלו לנסוע ולחרוש באין מפריע.
החריש הזה שעשינו הוא פעלה הכרחית מדי-פעם הן במובן הרחב – כדי לשפר את מצבה של האדמה, והן במובן המיידי כדי להעניק לגידולי ספטמבר נקודת פתיחה מיטבית. בזכות הכשרתה של החלקה החדשה עבר אליה מרכז הכובד של הגידולים בשדה והחלק הישן התפנה לנו כדי שנוכל לתת לו לנוח קצת. בקרקע בחלק הזה עבדה עבורנו בלי הרף. עם הזמן – בגלל שהתיחוח שנעשה בה מגיע רק לעומק של כעשרים ס"מ – היא הפכה הדוקה ובלתי מאווררת בעומקה, עובדה שגרמה לבעיות בניקוז המים ולהרעת תנאים שפגעה בגידולים.
החריש שנעשה בעזרת סכינים שפותחות את האדמה עד חצי מטר תיקן את העובדה הזו בזה שהוא שיחרר את האדמה ה"לחוצה" – גם בשבילים שנוצרו בין ערוגה לערוגה. על הדרך גם נעקרו מהשורש עשבים כמו הכוסב העקשן שהתביית לו בשדה ושלח שורשים עמוקים מדי. פרט לזה החריש הזה גם יגרום, כך אנחנו מקווים, להפחתה משמעותית באוכלוסיה של מזיקים שונים: נחשים, עכברים ובעיקר – ערצבים, שבנו להם מחילות בחשכת האדמה הלחה ופגעו אנושות בלא מעט גידולים. החריש אמור להרוס את בית הגידול שלהם ולמעשה, להבריח אותם. קישתא.
בחודש הקרוב, אם כן, יעמדו ארבעת הדונמים החרושים במנוחה. לא נספיק, אמנם, לגדל בהם גידול מטייב, אבל המנוחה הזו ביחד עם הרטבה רצינית שתשפר את איכות התיחוח תבנה לגידולי ספטמבר קרקע מיטיבית. אם ירצה השם ובלי נדר נצלם את השלבים השונים של הגידול בהחלקה
הישנה-חדשה הזו ונפרסם את התמונות – המרהיבות, כך יש לקוות – באתר.

שמיטה כשרה
בשבועיים הקודמים נגענו בקצה קצהו של הבסיס הראשוני של מצוות שמיטה. המטרה בכך היתה קודם כל להראות שכבר בפסוקים עצמם, השמיטה כאידיאל תורני מורכבת מלפחות שתי מגמות מרכזיות – חקלאית וכלכלית-חברתית. שנית, רציתי להדגים איך בהמשך, בפירושי חז"ל, נוספת על המורכבות הזו גם מודעות לקושי במימוש האידיאל הזה ומציאת פתרונות מעשיים בהתאם.
השבוע ניגע במחלוקת הלכתית מאוחרת סביב פתרון שבמידה רבה הוא "מעקף שמיטה" הלכתי, פתרון שגם אנחנו בשדה בחרנו בו – "היתר המכירה". נסביר מהו היתר המכירה, ומה היה הרקע ההיסטורי שהוביל להצעתו. בין השאר ניגע בכמה הנחות ייסוד הלכתיות ובפרטים הסטוריים שמהווים את התשתית לפתרון הזה. ניכנס בזה טיפטיפה לעומק העניין, ואני מקווה שאצליח לעשות את זה מעניין.

הכל התחיל, כמו שנהוג להגיד, בעליה הראשונה. חזרתם של יהודים לארץ ובפרט לעיסוק החקלאות, לפני כמעט מאה ושלושים שנה, הביאה להתעוררות מחודשת של שאלת השמיטה. ככלל, החיים לא היו פשוטים עבור חקלאי מושבות העליה הראשונה. כמו היום גם אז הארץ לא היתה אז ידידותית מדי ליהודי שמתעקש על עבודת אדמה. החקלאים החדשים לא היו מנוסים, האדמות שעלה בידם לרכוש לא היו משובחות מדי וכו'. ולמרות שרוב רובם של אנשי המושבות היו אנשים שומרי תורה ומצוות יראי חטא ויראי שמים, החובה הדתית לשמור את מצוות השביעית של שנת תרמ"ט (1889) נראתה כעומדת בסתירה מבהילה לצורך הפשוט לאכול. הרי אם הם ישבתו במשך שנה שלמה – מאיפה יוציאו את לחמם. פרט לזה התעורר חשש שאי-עיבוד האדמה על ידי אנשי המושבות יביא לעיבודן ולתפיסתן בפועל על ידי חקלאים לא-יהודים מתחרים.
הסיבות הללו הובילו למציאת הפתרון בהתקנת "היתר המכירה" בתמיכת רבנים מחו"ל. רבני "הישוב הישן" הירושלמים האשכנזים התנגדו בתוקף להסדר הזה שמפקיע בפועל את מצוות השמיטה וכך נולד "פולמוס השמיטה".
וסביב מה הוויכוח? "היתר המכירה" מאפשר לעבד את הקרקע בשביעית בשל מכירה זמנית שלה לגוי, ממש כמו שבכל שנה לקראת פסח מוכרים זמנית את החמץ של כל המדינה לערבי תושב אבו-גוש.
ההיתר הזה מתבסס על כך שבימינו למצוות השמיטה ישנו מעמד הלכתי חלש של מצווה מתוקף הוראת חכמים ("מדרבנן") ולא מתוקף ציווי תורני מלא ("מדאורייתא") חשוב להבין כי מצוות השמיטה היא למעשה חלק ממצווה גדולה יותר, זו של היובל. השמיטה או ה"שביעית" מתקיימת כל שבע שנים ובתום מחזור של שבע שמיטות, בשנה החמישים, נחוג היובל. בשנת היובל כל הקרקעות שבות לבעליהם (על פי חלוקת האדמות השבטית), העם מתכנסים לטכס שנקרא "הקהל" ועוד. אלא שמצוות היובל כלל אינה מתקיימת כיום. ההקשר של מימושה הוא כשיש מלך לישראל, סנהדרין ושאר תנאים שלטוניים ומדיניים שאינם רלוונטיים. וכך נאמר בתלמוד הירושלמי: "וזה דבר השמיטה שמוט" – רבי אומ': שני שמיטין הללו שמיטה ויובל – בשעה שהיובל נוהג, שמיטה נוהגת דבר תורה; פסקו היובילות שמיטה נוהגת מדבריהן" (מסכת שביעית, פרק י, דף ל"ט, עמוד ג'). רבי יהודה הנשיא, המכונה סתם 'רבי', קשר בין השמיטה ליובל באופן כזה שבעקבות הפסקת קיום היובל מטעמים היסטוריים (הגלות ונספחיה) גם השמיטה הפכה למצווה שנוהגת רק "מדבריהם" – של חכמים.
ובכן, בהתבסס על פחיתות יחסית במעמדה ההלכתי של מצוות השמיטה, מכירת אדמה מסויימת לגוי מפקיעה את הצורך לקיים אותה, כמו את שאר ה"מצוות התלויות בארץ" (כמו תרומות ומעשרות) ביחס לאדמה הזו. הרי רק בעל-אדמה יהודי חייב בהן מדברי חכמים. ופרט לזה גם אין "קדושת שביעית" לפירות שגדלו בקרקע של גוי. כך, על ידי המכירה של האדמה יכול יהודי לבצע כמעט את כל מלאכות עיבוד האדמה האסורות בשמיטה כמו בכל שנה.
הרב קוק שהיה רבם הראשי של תל-אביב והמושבות ותמך מאוחר יותר ב"היתר המכירה" גם הביא לשם כך את "תקדים הארנונה ורבי ינאי": בתלמוד הבבלי מופיעה אפיזודה שבה בא לידי ביטוי קונפליקט בין הרצון לשמור שביעית ובין קושי מעשי לעשות זאת. הרקע לכך הוא הכבדת נטל המס (שנקרא ארנונה) על אוכלוסיית הארץ מצד השלטון הרומי. לאי-עיבוד האדמה בתקופה ההיא היתה מן הסתם השלכה כבדה ביותר כיוון שהכלכלה אז התבססה על חקלאות, ולמרות זאת היו מי שהתעקשו על שמירת המצווה ובשל כך זכו לכינוי "גבורי כֹח עושי דברו" (בעקבות פסוק בתהלים). אך בכל הנוגע לעם הפשוט אנו מוצאים את רבי ינאי דווקא שולח אותם להפר את איסור העיבוד ולזרוע בשביעית. (תלמוד בבלי, סנהדרין, דף כ"ו, עמוד א'). הרב קוק ציטט סיפור זה וטען שהסיבה לכך שרבי ינאי קרא לזריעת האדמה היתה העובדה שהקרקעות היו למעשה בבעלות של גויים מקורבים לשלטון (להם נדרשו החקלאים יהודים לשלם ארנונה).
כנגד עמדה זו, כאמור, עמדו רבני "הישוב הישן" על בסיס הדיעה המנוגדת הסוברת שבכל זאת קיימת קדושת שביעית בפירות שגדלו בקרקע של גוי. פרט לזה הובא גם נימוק נוסף והוא האיסור של "לא תחנם" – קרי, האיסור על מכירת אדמה לגוי בארץ ישראל (איסור מעט גזעני, ועם זאת מוכר גם במציאות של מדינת ישראל). "החזון איש" – ממתנגדיו החריפים של הרב קוק, אף טען שגם אם "היתר המכירה" עובד מבחינה הלכתית פשוטה ואכן מפקיע את האדמה מחובת השמיטה, הרי שעדיין קיים ועמוד האיסור הזה של "לא תחנם" (שהוא בעל מעמד של מדאורייתא). מול זה השיבו התומכים בהיתר שאיסור "לא תחנם" לא תקף במכירה לזמן קצוב, וכשהמכירה באה לשם חיזוק היישוב והחקלאות בארץ ישראל.

ולסיום – נצטט מהדברים הסוערים והיפים (בעיני) שכתב הרב קוק באיגרת לגאון ר' חיים ברלין, מרבני ירושלים, בשנת תר"ע, (1910). באיגרת מתייחס הרב לכך שהמחמירים הפוסלים את היתר המכירה מעדיפים לרכוש יבול של גוי בשביעית:
"עטי תרעד בידי למעשה הנבלה אשר נעשתה כעת לאחינו יושבי המושבות. כי אחרי אשר הוחזק הדבר עד כה שלא ליתן הכשר ליבול הגוים, כדי לא לדחוק את רגלי ישראל המדוכאים ומיוגעים בעוניים, ועיניהם תלויות למחייתם ע"י פדיון הענבים… נמצאו חותרי מחתרת אשר יעצו בסתר לקנות דוקא מהגוים, ולהרים קרן צרינו, השוחקים על משבתנו! איך שאנחנו בעצמנו רודפים את אחינו בני בריתנו. אי שמים.. אין לשער גודל החרפה וחילול השם ועוצם הרישעה שיש בזה. דמי לבבי כסיר ירתחו, וכאבי עד לשמים מגיע, מהמצב האיום הזה. מהנפילה של תורה ויראת שמים אמיתית שיש בענין זה. ירא נא כבוד גאונו לתקן את המעוות כפי היכולת" ("אגרות הראי"ה", ח"א עמ' שנ"ה).

למעוניינים:
תקציר מומלץ של הרב קלמן כהנא בנוגע להיתר המכירה:
http://shmita.daat.ac.il/mehirat/kahana.htm
איגרת הרב קוק בנושא היתר מכירה: http://www.daat.ac.il/shmita/tshuvot/daati-kuk.htm

 יום שני

עגבניות שלנו + השלמה, מלפפונים שלנו + השלמה, תפו"א – השלמה, תירס מתוק , פלפל , נענע , ענבים , בצל ירוק , שעועית תאילנדית , קישואים

ובסל הגדול תוספת של

מלון , חצילים , בזיליקום

יום רביעי

עגבניות שלנו + השלמה, מלפפונים שלנו + השלמה, תפו"א – השלמה, תירס מתוק , פלפל , נענע , ענבים , בצל ירוק , במיה אדומה , קישואים

ובסל הגדול תוספת של

דלורית, חצילים , פטרוזיליה 

שבוע טוב,

אלון, בת עמי, יוחאי וכל צוות חוביזה.

עלון 163, 6-8 באוגוסט 2007, כ"ב-כ"ד באב תשס”ז.

דרך אגב, עגבניה

שבוע טוב לכל לקוחותינו – לוקחי סלינו ואוכלי ירקותינו.

בסלים שתקבלו השבוע תמצאו כמה עגבניות גדולות יחסית, כתומות יחסית ובחלקן הגדול – חרוצות. העגבניות האלה הן בנות לזן בעל השם האקזוטי "540", ובתואר חרוצות, כמו שכבר תיווכחו בעצמכם, אני לא מתכוון למידת הפעלתנות של ידידותינו ממשפחת הסולניים, אלא להיותן מעוטרות בחלקן העליון בחריצים לא יפים במיוחד. לרגל המאורע הזה, שתואם היטב את המוטו "בחוביזה אנחנו לא מצמיחים יופי אלא בריאות" חשבנו לשתף אתכם במבט רחב על ממשק העגבניות בשדה שלנו. עלי להזהיר שזה עומד להיות "מקצועי" יחסית. עם קוראינו החובבים והפחות מתעניינים הסליחה.
ובכן, באופן כללי, הרצון שלנו הוא להבטיח גידול רציף של עגבניות, כך שבמשך כל הקיץ נוכל לספק לכם, לקוחות יקרים, את הירק הכל-כך הכרחי הזה (שבחורף אנחנו נאלצים לרכוש אותו ממגדלים אחרים שיש להם חממות). מצד שני, אנחנו לא רוצים שיווצר מצב שבו בזמן קצר נוצף ביבול רב מדי ונאלץ להעמיס את הסלים בשניים-שלושה קילו עגבניות, כמו שקרה בשנה שעברה. לכן אנחנו מנסים לגוון ולשתול מספר זנים שונים שבסופו של דבר יאפשרו לנו פריסה כזו של יבול.
עוד קודם שנדבר על עגבניות ה-"540" בפירוט, קצת כבוד; זכות הראשונים שמורה לאחיותיהן הבכורות בנות הזנים "תמר" ו-"5656" (המכונות בינינו לבין עצמנו שש-בש), שנשתלו בשדה שלנו כבר באפריל. שני הזנים האלו כבר מוכרים לכם. ה"תמר" הן העגבניות האליפטיות הקשיחות בעלות הטעם המתקתק (מומלצות לבישול), וה-"5656" הן העגבניות העגלגלות המשובחות שקיבלתם עד עכשיו. בעוד עגבניות "540" הן מזן הדליה שמכונה "לא- מסיים" על שום היותו זן שמפיק יבול סדיר במשך עונה ארוכה, שני הזנים החלוציים שלנו גדלים בשיח לא מודלה והם "מסיימים", קרי – זנים שאחרי נגלה אחת מרכזית הנמשכת מספר שבועות מסיימים את ייעודם עלי אדמות, בשנה שעברה הופתענו, אמנם, לגלות התחדשות של שיחי ה"תמר" וה-"5656" וגם זכינו לסבב שני של פרי, אבל היבול ההוא שהיה מקרי משהו, מוכרחים להודות, היה גם לא איכותי באופן יחסי, ואנחנו לא יכולים להסתמך עליו.
בכל מקרה, הזנים האלו נשתלו, כאמור, באפריל ובעקרון הם מסוגלים להחזיק מעמד עד אוקטובר. הניסיון שלנו מלמד ששתילה מוקדמת של השיחים מעניקה להם כמה חודשי חסד של גדילה מוצלחת לפני שהם נתקפים במיני וירוסים שונים שעושים בהם שמות. אבל הרצון הזה להרוויח תקופה רגועה ונטולת פגיעת מחלות לא הצליח לנו השנה והשיחים מתו די מהר יחסית. אכרית החלודה הכתה באופן חמור "והחלידה" אותם עד יובש, ועוד לפני שהיא עשתה את שלה הראו עגבניות רבות את תסמיני הפגיעה של "זהבון האמיר" – הזהבה של העלים הצעירים ומעין רשת צהבהבה על קליפת העגבניה שלמעשה מונעת את הבשלתה המלאה. התסמינים הללו התגלו בשלב מוקדם מאוד של הגידול ולכן אנחנו חושדים שהשתילים של זני השיח הגיעו אלינו כשהם כבר נגועים בוירוס, אבל אין לנו דרך לוודא זאת.
בכל מקרה, במאי שתלנו ערוגות נוספות, של ה-"540". שיחי הזן הזה שכמו שכבר כתבתי, הם של הדליה, ולמי שלא זוכר – זה אומר שעם קצת עזרה של בזנטים וחוטים הם מסוגלים לגדול כמעט כמו צמח מטפס. חלק מהם מגיעים כבר עכשיו לגובה של כמטר וחצי ועוד היד נטויה, כי הם כאמור "לא-מסיימים" ואמורים לגדול עוד. עניין נוסף לגבי ה-"540" הוא שהזן הזה אמור להיות עמיד יותר בפני המחלות שקודמיו ה"תמר" וה"5656" רגישים להם.
בהמשך, ביוני שתלנו שוב עגבניות תמר, שהן עמידות יחסית לפגיעת "כנימת עש הטבק" שהיא הנשאית העיקרית של "זהבון האמיר", שהוא צרה צרורה בתקופה זו, שכן, להקות של הכנימה באות בעונה הזו עם הרוח לחופשה אצלנו בישר משדות לא-אורגניים שבהם ישנו ריסוס כימי שמחסל אותן. ביולי לעומת זאת, עשינו ניסוי קטן ולראשונה לא שתלנו שתילים אלא זרענו נגלה חדשה של "540" וגם של זן הדליה נוסף- "8529" – שעמיד יחסית לכנימה.

עגבניות ה-"540" שאנחנו מגדלים השנה מחליפות בעצם זן הדליה אחר שגידלנו בשנה שעברה – ה-"906" והתגלה כרגיש מדי. הן אמורות, כאמור, להיות עמידות, אבל – וכאן אני חוזר לעניין בו פתחנו – לכל גידול וזן יש בעיות משלו. ה-"540" שלנו התגלו כעגבניות חרוצות מדי. זה אמנם לא מעיב על טעמן הנהדר אבל עלול לקצר את זמן המדף שלהן. מהתייעצות קצרה שאלון ערך עם מגדל עגבניות מומחה עלה ששני עניינים עשויים לגרום לכך שהעגבניות גדולות מדי ולכן, בעצם, נפתחות ונסדקות. הסיבה הראשונה לדברי אותו מומחה היא השקיית-פחת, והשניה מרחק גדול מדי בין השתילים (שישים ס"מ במקום ארבעים), שגורם לכך שלשיחים יהיו "יותר מדי" משאבים להפנות לפירות שלהם עד שהם גדלים ומתפוצצים.
בנוגע למרחק בין השתילים, אין לערוגות הקיימות תקנה, אבל ניסינו להשקות יותר ללא הועיל. העגבניות המשיכו לגדול יתר על המידה ולהתפקע מבוב עגבניתיות עסיסית. משיקולים שונים אנחנו אכן מלכתחילה השקינו את ערוגות ה-"540" בפחות מים מהמומלץ (5 קוב לדונם), אבל אחרי כשלון הניסיון להשקות יותר, אנחנו מנסים כרגע דווקא לעצור את ההשקיה ולראות מהן התוצאות. אל לדאוג – לשיחי העגבניות שורשים עמוקים והם מסוגלים להגיע למים הנשמרים עמוק באדמה, אבל אולי אם לעגבניות יהיו פחות מים הן לא יתנפחו ויתפקעו באופן מתסכל כל כך. פרט לזה, לעצירת ההשקיה תועלת נוספת – היא הופכת את הצמח לחריף יותר וטעים פחות עבור כנימת עש הטבק.
ובאמת, ככלל, העגבניות הן מעדן לא רק לבני אדם, ובגידול האורגני לא מצליחים למנוע לגמרי פגיעות של מזיקים שונים כמו זהבון האמיר, קימחונית, אכרית-החלודה (שעושה שמות גם בעגבניות השרי שלנו) ועוד. ישנם כמה ריסוסים טבעיים שאנחנו מקפידים עליהם בכל שבוע כדי לנסות למתן את אוכלוסיות המזיקים ולשמור על פגיעה מבוקרת. "נימגארד" – כנגד קמחונית, "פרוביט" – כנגד זחלים שונים ו"נימקס", המיוצר משמן של צמח עץ התא ופוגע בכנימת עש הטבק. אנחנו גם פורסים רשתות צל על העגבניות ואלו שומרות על הפרי במקום העלים שנושרים כתוצאה מפגיעת המזיקים..
ולקראת סיום, נחזור שוב ל-"540". העגבניות החרוצות שחלקכם יקבלו עברו מיון והן אלו שיצאו ראויות לחלוקה, ואילו אלו החרוצות עוד יותר שלא נמצאו בעינינו ראויות לחלוקה, ממתינות במחסן שלנו (עד כה יש לנו בזן הזה פחת של מעל חמישים אחוז – גבוה מאוד אפילו בשביל עגבניות, שבהן יש לנו כרגיל פחת רב). אנחנו מתכוונים לנסות ולייבש אותן בשמש ולשלוח לכם אותן במצב צבירה ייבש וראוי יותר לאכילה. אם נצליח בזה נסביר לכם בעתיד איך עשינו את זה.

ונעבור לפינה החדשה –
שמיטה כשרה:
בשבוע שעבר הבאנו את פסוקי המקרא המדברים על מצוות השמיטה כדי להדגיש את שני מימדיה – החקלאי והחברתי-כלכלי. השבוע ניגע על קצה המזלג בשני מימדים אלו כפי שהם מצטיירים בדברי חז"ל במסכת "שביעית" של המשנה, שמוקדשת כולה לחוקים שונים הנוגעים למצווה – פעולות חקלאיות אסורות בשנה השביעית, קדושת פירות השנה השביעית,, שמיטת החובות ועוד.
וכך נפתחת המסכת: "עד אימתי חורשין בשדה האילן ערב שביעית? בית שמאי אומרים: כל זמן שהוא יפה לפרי, ובית הלל אומרים: עד העצרת. וקרובין דברי אלו להיות כדברי אלו" (פרק א משנה א).
במשנה הזו מופיעה מחלוקת קדומה של בית-שמאי ובית-הלל סביב השאלה עד איזה שלב מותר לחרוש בשנה שקודמת לשמיטה ב"שדה אילן"? (שהיא אדמה של מטע שמנוצלת לגידול חד-שנתי נוסף). איסור החרישה הזה הוא למעשה הרחבה של איסור החרישה בשביעית גם לתקופה של סוף השנה השישית בגלל שהחרישה הזו היא למעשה לצורך גידולי השנה הבאה. ניתן לראות כי בית-שמאי אכן מחזיקים בקריטריון שמאשר את החריש כל עוד הוא משפיע על מצב הפרי של המטע בלבד (ולא על האדמה). הקריטריון שלהם – "כל זמן שהוא יפה לפרי" – הוא רופף יחסית וקשה לדייק בו, ובית-הלל לעומתם קובעים זמן אחיד וקבוע שניתן לעמוד בו בקלות – עד העצרת, קרי, חג בשבועות. כפי שניתן לראות ב"הערת העריכה" של המשנה שאינה שייכת לעצם המחלוקת – הקריטריונים האלו קרובים מעשית זה לזה כי חרישה של אחרי השבועות אכן אינה "יפה לפרי" אלא לאדמת המטע ונועדה, כנראה, לגידולי השנה הבאה, האסורה.
מעניין הדבר כי כנגד מחלוקת זו ומגמת ההרחבה של איסורי המלאכה גם לתקופה שלפני השביעית נאמר במקום אחר כי "רבן גמליאל ובית דינו התקינו שיהו מותרין בעבודת הארץ עד ראש השנה" (תוספתא, שביעית א). העבודה מותרת בשנה השישית, או לחילופין אשורה רק בשביעית ולא יותר מכך.
המשנה הזו הפותחת את מסכת שביעית עוסקת אם כן באיסור חקלאי מובהק של חרישה בשביעית (ובהרחבה שלו, כאמור, לסוף השנה השישית). לעומת זאת, בפרק י' של המסכת ישנו עיסוק ברובד הכלכלי-חברתי, וכך נכתב במשנה ג' שם: "פרוזבול אינו משמט. זה אחד מן הדברים שהתקין הלל הזקן. כשראה שנמנעו העם מלהלוות זה את זה ועוברין על מה שכתוב בתורה "השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל וגו'" (דברים ט"ו) התקין הלל לפרוזבול".
מהו אותו הפרוזבול אותו תיקן הלל הזקן? הפרוזבול הוא, למעשה, שטר הלוואה שעוקף בהסכמת כל הצדדים ובאישור בית-דין את הציווי בספר דברים לשמוט חובות. על פי הציווי במקרא כל חוב שלא נפרע עד השנה השביעית מתבטל, אבל כפי שמסבירה המשנה הלל הזקן ראה שישנה בעיה בחוק הזה, כי בגלל הידיעה שחוב שלא יפרע עד השביעית יתבטל, נמנעו אנשים לגמרי מלהלוות לנזקקים (קצת כמו הבנקים היום שנותנים רק למי שלא ממש צריך). הלל הזקן הבין בעצם שהתורה לא באה להקשות על החלש או על כל אדם פשוט המבקש להתפרנס, אלא להקל עליהם, ולכן, כדי לעודד הלוואת ברוח דברי הפסוקים עצמם שמזהירים מאי-הלוואה לנזקקים הוא תיקן את שטר ההלוואה עוקף הביטול, שנקרא פרוזבול.
כמו שניתן אם כן לראות בהצצה הקצרצרה הזו על שתי המשניות הללו – חז"ל התלבטו בענייני השמיטה השונים מתוך ניסיון לפרש באופן הטוב יותר את "כוונת המשורר" האלוקי. גם בנוגע לשמיטה פועלם המבורך נעשה באמונה ובתבונה מתוך הרצון לקיים במציאות את דבר האל על מימדיו השונים, באופן המלא והשלם ביותר שניתן.

עד כאן לשבוע זה, ובשבוע הבא: מחלוקת מודרנית יותר סביב הפתרון שבחרנו אנחנו בשדה – "היתר המכירה".
השבוע בסל:

יום שני

עגבניות , מלפפונים + פקוסים, חסה , בזיליקום , פטרוזיליה, דלורית , קישואים , עגבניות צ’רי , במיה , תפו”א – השלמה, בצל ירוק וענבים מזן מוסקט.
ובסל הגדול –
במיה/אדממה/שעועית, ותוספת של פלפל, מלון וכרישה.

יום רביעי

עגבניות , מלפפונים , חסה , נענע , שעועית תאילנדית , קישואים , עגבניות צ’רי , פלפל , תפו”א – השלמה, בצל ירוק וענבים מזן מוסקט.
ובסל הגדול –
, ותוספת של חצילים, דלעת וכרישה.
שיהיה לנו שבוע טוב

אלון, בת עמי, יוחאי וכל צוות חוביזה