18-19 במאי – הסחת ד(ל)עת

דווקא בתקופה המבאסת בה אנחנו נמצאים – אנחנו שמחים ומתרגשים להציג בפניכם יצרן טחינה חדש (בשבילנו), מקומי ומעולה – כאמל השלמון מטחינת אל-יסמין באבו גוש. כאמל הוא שף שעבד במסעדות מכובדות ונתקל בעבודתו בקושי למצוא טחינה מצויינת. כשעזב את עולם המסעדנות החליט ללמוד את נושא טחינת השומשום ולהתמחות בתחום. אבני הריחיים בהם טוחנים את השומשום באל-יסמין סותתו במיוחד עבורם על ידי סתת אומן מסורתי, הם מייבאים טחינה איכותית מאתיופיה וטוחנים כמויות קטנות של טחינה מסוגים שונים:
טחינה לבנה – מגרעיני שומשום שקולפו ויובשו בקליה קצרה, טחינה מלאה – מגרעיני שומשום שלמים בקליפתם, טחינה קלויה – מגרעינים מקולפים הנקלים בחום נמוך במשך 9 שעות וטחינה שחורה – מגרעיני שומשום שחור.

מלבד הטחינה, יצרן מקומי מאבו גוש מייצר עבורם דיבאס – סילאן ענבים, העשוי מפרי מרוכז בלבד, ללא כל תוספות.

כבר תקופה שאנחנו מתכננים לשמח את לבכם בטחינות המשובחות של אל-יסמין, שזכו לשבחים רבים, ואנחנו שמחים שסוף סוף זה אכן מתממש – תוכלו להוסיף לארגז הירקות שלכם דרך מערכת ההזמנות שלנו.
בתאבון!

_________________________________________

אפתח בכך שמוזר לכתוב עלון על ירקות ועל השדה בתוך כל הכאוס, האלימות והאיבה בה אנחנו נתונים. ובכל זאת, אנחנו מתקשים לקיים את הצמיחה הקטנה שלנו. ולאפשר לכם השבוע קצת הסחת ד(ל)עת זמנית.

השבוע התחלנו לקטוף את ראשונות הדלעות שלנו. כשאנחנו בח'ביזה מדברים על דלעות, אנחנו מדברים גם על פלח הדלעת המוכרת, הכתומה מבפנים ובהירה מבחוץ, אבל גם על הדלועים הקטנים יותר – דלעת פרובנס – חומה כתומה מבחוץ, דלעת נאפולי, ארוכה ובננית בעלת קליפה ירוקה, דלעת הספגטי האליפטית (צהובה וחלקה), דלעת הערמונים הירוקה (הדומה לאיצטרובל), הדלעת היפנית המופלאה וכמובן הדלורית המוכרת הקרמית. השנה החלוצות הן דלעת הערמונים ודלעות הספגטי.

הדלעות הגדולות, הדלעות הקטנות (המכונות גם קישואי חורף – winter squash) והקישואים הקייציים (ובתוכם הזוקיני) שייכים מבחינה בוטאנית לאותו הסוג ואפילו לאותם המינים. החלוקה בין קישואים ודלעות, היא מלאכותית – וקשורה לשלב בו הם נקטפים ולצורה בה אנחנו משתמשים בהם. כולם נזרעים (בשדה פתוח, בעונתם הטבעית) מסוף החורף-תחילת האביב, וכולם גדלים מהאביב ועד סוף הקיץ.

אלא שאת הקישואים הקייציים אנחנו קוטפים מוקדם, לפני הבשלה מלאה, כשקליפתם דקה וגרעיניהם אינם מפותחים, לפעמים רק 40 יום ממועד זריעתם. מכיוון שאנחנו קוטפים מן הצמח את פירותיו לפני שהספיק לייצר זרעים פוריים, הוא ממשיך ומנסה, ומוציא עוד ועוד פירות (ובתוכם זרעים) כדי לעשות מה שמנסים כולם: להפיץ את הגנים שלו. כך אנחנו זוכים לתקופת קטיף ארוכה מצמח שמניב עוד ועוד ועוד. הקישואים הללו אינם נשמרים לאורך זמן, ולכן בעבר נאכלו רק בעונתם הטבעית – בסביבות הקיץ. כיום מגדלים קישואים בחממות גם בחורף ולכן עונתם די היטשטשה.

לעומתם, הדלעות (הגדולות והקטנות), נקטפות בבגרותן-בשלותן, כשקליפתן עבה וקשה וגרעיניהן גדולים וקשים. מכיוון שאנחנו ממתינים להן עד שיגיעו לסיום ההבשלה הן נקטפות כ-3-5 חודשים מיום הזריעה, הדלעת הטריפוליטאית הענקית דורשת מאיתנו להמתין בסבלנות לפעמים גם חצי שנה. במקומות בהם החורף ארוך וקשה וזורעים דלעות רק באמצע האביב, הן מבשילות הבשלה מלאה רק בסוף הקיץ. בשל הקליפה הקשה של הדלעות הללו הן נשמרות יפה לפעמים עד 6 חודשים (תלוי בזן המסוים), ולכן נאכלות גם בחורף, מעלה זו היתה משמעותית במיוחד בצפון אמריקה, מולדתן, באיזורים בהם קר מדי לגדל מזון בחורף. הדלעות היו נשמרות בקלות באסמי אחסון ומוסיפות מתיקות וטעם של קיץ גם לימות החורף הקרים (ומכאן שמן: winter squash).

השבוע נפתח את מצעד הדלעות בהיכרות עם דלעת הערמונים ודלעת הספגטי הנהדרות:דלעת הערמונים (Acorn) מקורה במקסיקו וארה"ב, שם בייתו האינדיאנים את הזנים המוקדמים. הזן הירוק הכהה מהסוג שאנחנו מגדלים (שצורתו כאיצטרובל) הוצג ב-1913 ע"י חברת הזרעים של איווה, אליה הוא הגיע מדנמרק או מצפון דקוטה (הדעות חלוקות). הוא התקבל בהתלהבות בשל טעמו המצוין אך גם בשל גודלו הקטן והקליפה הרכה (יחסית) שלו, שהם מקור להקלה למי שניסה להתמודד עד אז עם דלעות ענק קשוחות. בארה"ב, בה ארוחת הערב נאכלת לפעמים ביחידות, הוא התאים למנה ליחיד וכן לממולאים.

המחזור הראשון נשתל במרץ, כשעוד היה קריר למדי, ולכן כיסינו את השתילים הצעירים בפלסטיק שקוף, לחמם מעט את האדמה ואת סביבת הגידול שלהם. כשהצמחים גדלים והטמפרטורות עולות, הפלסטיק מוסר. בדרך כלל מהזריעה ועד ההבשלה עוברים כשלושה חודשים. אנחנו יודעים שהגיעה עת הקטיף כשעל הקליפה הירוקה כהה מופיע כתם צהוב. אחרי הקטיף היא נשמרת יפה למשך כחודשיים, אין צורך ולא כדאי לאחסן במקרר, היא תהיה מקסימה ויפה (יחד עם חברותיה שמגיעות בקרוב) בכלי נאה על שולחן המטבח או על הדלפק.בשרה של דלעת הערמונים רטוב פחות משל הדלעת הרגילה, ויש לה מתיקות עדינה וטעם מיוחד אגוזי משהו, שהוא (בשילוב מוח שיווקי מבריק של מישהו) שנתן לה את השם העברי הפיוטי "דלעת ערמונים". בגלל המתיקות הנעימה היא הולכת מעולה גם עם מלוח – שמן זית, מלח, פלפל ועשבי תיבול, וגם בכיוון המתוק – במשיחה עדינה של דבש או סילאן. בגלל החריצים המעטרים אותה קשה לקלף אותה, מה שטוב הוא – שכלל לא צריך. היא נאכלת מצויין בקליפתה. אם בכל זאת אתם רוצים אותה בלי קליפה – הסירו את הקליפה רק אחרי הבישול או האפיה, חבל על המאמץ לפני, ואחרי זה בקלי קלות.דלעת הספגטי, קישוא הספגטי, פרי הספגטי, אורנג'טי – כולם שמות של אחת מהדלעות היותר ייחודיות שאנחנו מגדלים. הייחודיות שלה היא שלאחר בישולה ניתן "לגרוד" את בשרה החוצה במזלג – ולחזות בקסם: הבשר המבושל נפרד לשרוכים, מעין איטריות דקות, כמו ספגטיני דקיק… מבחינת הטעם נמצאת דלעת הספגטי איפושהו בין קישוא לדלעת: אינה מתוקה כדלעת או דלורית, אך מתוקה יותר מקישוא. טעמה העדין מאפשר לאכול את "אטריות הספגטי" שנוצרו עם תיבול כשל ספגטי. עדיף לא רוטב בולונז כבד ושתלטני, אלא רוטב עגבניות עדין, שמן זית ועשבי תיבול, פסטו, קישואים וכו'…

לכל מתכוני דלעת הספגטי יכולה להיות התחלה דומה: קודם כל יש לבשל / לאדות / לאפות אותו כדי שיתרכך (עד שמזלג חודר אליו בקלות), ולהמתין כרבע שעה שיתקרר מעט לפני שניתן יהיה לטפל בו בקלות (הוא חם מאוד כשהוא יוצא מן התנור או הסיר, ואם נאפה או בושל בשלמותו הוא ממש לוהט מבפנים, שימו לב). הנה מספר דרכים להכנה בסיסית, לקראת המתכונים בהמשך:

  • אפיה בשלמותו: מנקבים במזלג את הקליפה ואופים את הפרי כשעה בתנור בחום בינוני.
  • אפיה בחצאים: חוצים לאורך (לשתי אליפסות), מנקים מן הגרעינים, מניחים בתבנית כשהפנים כלפי מטה. אופים כשעה בתנור בחום בינוני.
  • אידוי: מנקבים במזלג את הקליפה, שמים מעט מים בסיר עם שושנת אידוי. ומאדים כחצי שעה.
  • בישול: מרתיחים מים בסיר, כדי כיסוי, כשהמים רותחים – מכניסים את הדלעת בשלמותה ומבשלים כ-30 דקות.
  • אפיה במיקרוגל: חוצים לאורך (לשתי אליפסות), מנקים מן הגרעינים ומניחים בכלי מתאים בתוספת ¼ כוס מים כשהפנים כלפי מטה. מכסים ואופים כ-7-12 דקות.

כשהדלעת רכה – מניחים לה להצטנן מעט. אם הפרי הוכן בשלמותו – חוצים אותו לאורכו ומנקים אותו מן הגרעינים. בעזרת מזלג מפרידים בעדינות את בשר הפרי לאטריות דקות, מעבירים לקערה.

בדרך כלל מפיקים מקישוא כמות גדולה של "ספגטיני"- הרבה יותר ממה שאפשר לנחש שיש בתוך הקישוא הסגור.
לפעמים, מתברר, החלקים גדולים מהשלם…

ל"ספגטי" שהתקבל ניתן להוסיף רוטבי ספגטי שונים: רוטב עגבניות, פסטו, שמן זית ועשבי תיבול, ניתן גם רק לפזר גבינת פרמזן מגוררת, או פשוט לתבל במלח ופלפל, ולזלול! עם כניסתו של הזן המיוחד הזה גם למטבחי שפים נוספו, כצפוי, גם מתכונים מסובכים ומתוחכמים יותר – תוכלו לבחור ביניהם באגף המתכונים שלנו או להתנסות כיד הדמיון הטובה עליכם – פשטידות, לביבות, תיבולים מתוקים / חמוצים / חריפים / אסייתיים / ים תיכוניים וכו'…

הדלעת הסגורה תישמר יותר מחודש במקום קריר. אם חתכתם אותה, עטפו אותה בניילון נצמד ושמרו במקרר עד יומיים-שלושה. "ספגטי" שכבר הוכן יישמר בקופסא אטומה לפרק זמן דומה. ניתן גם להקפיא "ספגטי" מבושל – להכניסו למקפיא בתוך שקיות הקפאה או קופסא אטומה, וכשרוצים להשתמש – להפשיר חלקית ולאדות במשך 5 דקות עד שהוא חם, אך עדיין לא סמרטוטי.

מאחלים לכולנו ימים שקטים וטובים יותר, מכולנו בח'ביזה

________________________________________

מה השבוע בארגז?

יום שלישי: קישוא וזוקיני, חסה ירוקה/לבבות חסה, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, בצל יבש/שום, מלפפון, עגבניה, תפו"א, סלק, גזר, מנגולד/קייל, דלעת ערמונים/דלעת ספגטי/דלעת נאפולי.

בארגז הגדול גם: כרוב/מלון/פלפל, פקוס/לפת, תרד ניוזילנדי.

בארגז הפירות: תפוח עץ ירוק, אבוקדו, בננה/לימון, שסק.

יום רביעי: חסה, כוסברה/פטרוזיליה/שמיר, דלעת ערמונים/דלעת ספגטי, כרוב/בצל יבש, תפו"א, מנגולד/תרד ניוזילנדי, מלפפון, עגבניה, קישוא וזוקיני, סלק. בארגזים קטנים: מלון/גזר.

בארגז הגדול גם: מלון וגם גזר, פקוס/פלפל, נתח דלעת/בצל ירוק/שום.

בארגז הפירות: בננה /לימון, תפוח עץ ירוק, אבוקדו/נקטרינה, שסק.

10-12 במאי 2021 – הגיע עם דרכון ירוק מניו זילנד

שינוי יום המשלוח בחג השבועות

בשבוע הבא, לרגל חג השבועות שיחול ביום שני, משלוחי יום שני עברו ליום שלישי 18.5.

חג שמח!

_____________________________

עונת האוכמניות בשיאה! המחירים ירדו טיפה: 19 שקלים לאריזה של 125 גרם | 71 שקלים לאריזה של 500 גרם.

עונת האוכמניות קצרה (כחודשיים, ובסופה תתחיל עונת הפטל, אינשאללה), אז מהרו להזמין – ניתן להוסיף לסל דרך מערכת ההזמנות שלנו
____________________________________

התרד האביבי והקייצי שאנחנו אוכלים בישראל, למעשה אינו תרד ואפילו לא קרוב משפחה ואינו מקומי, ולמרות שהוא מהגר, הוא אחד הירוקים הבודדים שמצליחים לשרוד את הקיץ הישראלי החם. יש לו גם שמות רבים אחרים, המרמזים גם הם על מוצאו: 'תרד ים' (Sea Spinach), 'הכרוב של קוק' (Cook's Cabbage – הכוונה לקפטן קוק), 'עלי דינגו' (Warrigal Greens – הוא כלב הבר האוסטרלי), ו'תרד מפרץ בוטאני' (Botany Bay Spinach – מפרץ ידוע בסידני, אוסטרליה). בשפה המאורית (השפה הניו זילנדית הילידית) הוא מכונה: 'Kokihi', ובדרום אפריקה קוראים לו 'עשב דיונה' (Duneweed). בעברית שמו התקני הוא: 'רבועה שרועה':

כל השמות האלה מספרים עליו: הוא צמח משתרע, הגדל בעיקר לאורך חופי הים, מוצאו מאוסטרליה וניו זילנד, שם הוא היה במשך דורות בשימוש נרחב על ידי הילידים המקומיים, וקפטן קוק הוא זה שהביא אותו לעולם האירופאי. אבל לפני שנעשה פה סלט תרד… בואו נתחיל מההתחלה:

שמו המדעי הוא טטרגוניה, וביתר דיוק: Tetragonia tetragonioides, שם המרמז על צורתם המשוננת הרבועה של פירותיו: (Tetra – ארבע, gonia – זוית), והצורה הזו נשמרה גם בתרגום שמו לעברית. הוא שייך למשפחת החיעדיים (Aizoaceae), המתאפיינת בצמחים בשרניים המחבבים צמיחה לאורך חופים – בחולות ודיונות, ומסתדרים יפה גם באיזורים מדבריים. באוסטרליה וניו זילנד הוא גדל כבר אינספור שנים, והאבוריג'ינים והמאורים המקומיים ליקטו אותו והשתמשו בו למאכל. כשהגיעו האירופאים ליבשת, הם לימדו אותם אילו צמחים טובים לאכילה, וסייעו להם לשרוד בעזרת ידע מקומי זה, הצמחים והחיות המקומיים זכו לכינוי: Bush Tucker, בעצם מה שאנחנו קוראים "בלאדי", ביניהם גם הטטרגוניה ידידתנו.

קפטן קוק, שהגיע לחוף המזרחי של אוסטרליה ב-1770, חשש מאוד (ובצדק) שמלחיו, הניזונים רק מאוכל משומר, יחלו בצפדינה, מחלה הנגרמת מחוסר בויטמין C, ולכן בכל פעם שהגיע לחוף, חיפש עלים ירוקים טובים לאכילה כדי לשפר את הדיאטה שלהם. באוסטרליה מצא הבוטנאי שלו, סר ג'וזף באנקס, את הטטרגוניה, ולאחר שנהנו ממנה ומהמעלות התזונתיות שלה, הם גם הביאו אותה איתם הביתה לאנגליה.

האנגלים, שחיבבו מאוד עלים ירוקים, שמחו לאמץ לחיקם את הצמח האקזוטי, ובתחילת המאה התשע עשרה הוא גודל באופן נרחב בגינות הירק האנגליות. אחר כך היתה תקופה בה נזנח הצמח, לטובת צמחי מכלוא וצמחים "מתקדמים" אחרים, אך בשנים האחרונות, ברוח טרנד הבלדי העולמי, הוא זוכה לעדנה, ושפים אוסטרלים, על סינריהם הלבנים, יוצאים ללקט אותו בטבע, או רוכשים אותו ממגדלי גורמה. גם באסיה, חובבת העלים הירוקים, אימצו אותו בשמחה, והוא מגודל במזרח אסיה ומשמש כתחליף לעלים אסייתים במתכוני ירקות מוקפצים.

כך הוא צומח על החוף – שרוע ומתפשט:

למרות שהוא כלל לא קרוב לתרד, מהצד הגנטי, הוא זכה לשבץ אותו בשמו בשל השימוש בו כתחליף לתרד. היתרון הגדול שלו הוא, שבניגוד לתרד הזקוק לקרירות, ותנאי חום קיצוניים גורמים לו לא לנבוט, ואף מביאים אותו לפרוח בטרם עת, התרד הניו-זילנדי עמיד בחום. מצד שני, הוא רגיש לקור, וקרה תחסל אותו לחלוטין. התכונות המשלימות של השניים גרמו לתרד הניו-זילנדי לשמש תחליף מוצלח לתרד בעונת הקיץ, כשאי אפשר לגדל תרד רגיל.

אצלנו בישראל הצליחו לסבך את סיפור התחליפים אפילו עוד יותר, ויש לו נגיעה אישית לח'ביזה שלנו: בתקופת המצור בירושלים ניסו לעודד את התושבים לשתול ירקות על הגגות ולהשתמש במי השופכין להשקיה. אז צמח גם הרעיון לנצל את ה'ח'ביזה' היא החלמית. תלמידי בית הספר אורגנו ויצאו למבצעים של איסוף עלי החלמית . העלים הקטופים הועברו לתנובה, שארזה אותם ושיווקה אותם כ'תרד ניו זילנדי'… טיול מסביב לעולם: ח'ביזה ירושלמית המשווקת כטטרגוניה ניו-זילנדית שאמורה להיות תחליף לתרד (שמוצאו איראני)…

אם אתם חפצים לגדל אותו, ולצעוד בדרכם של רבבות גננים ברחבי העולם, שאימצו אותו לחיק אדמתם, כדאי לדעת כמה דברים: קודם כל, הוא גדל בקלות ובהתלהבות ואינו מפונק כלל, הוא בחירה טובה. מרוב שמחת הצמיחה שלו, בחלקים שונים בניו זילנד ובארצות הברית הוא הפך ממש לעשב בר שחקלאים מנסים לבער משדותיהם, אבל בדרך כלל הוא ידידותי מאוד. כמו שאופייני לצמחי בלדי רבים, הוא צמח חזק ואין לו הרבה מזיקים או מחלות, גם זה עושה אותו תחליף מוצלח לתרד הרגיש. הזרעים שלו נובטים לאט מאוד, בשל קליפת זרע לא קלה לחדירה (זכרו שהוא רגיל לגדול באיזורים לחים בהמיספירה הדרומית, ושם הבעיה של הזרעים היתה איך לא להירקב מהר מדי לפני הנביטה…). הדרך הטובה לסייע לו לנבוט היא להשרות את הזרעים במים קרים למשך 24 שעות לפני הזריעה, או במים חמים למשך 3 שעות.

הנה הוא פורח:

טעמו המלוח קמעה מזכיר מאוד תרד, ולכן הוא תחליף מתאים, אך הוא לא דומה לו כלל במראה. נכון, הוא ירוק, ואוכלים את עליו, אך כאן מסתיים הדמיון. העלים של החבר מניו-זילנד קטנים הרבה יותר, בשרניים יותר, ובדרך-כלל משוננים בקצה, כצורת מעויין / יהלום. הוא יכול להתאים לכל מתכון תרד, וגם להחליף לעתים מנגולד במתכונים מסויימים. המרקם הבשרני שלו מזכיר את מרקם המנגולד העבה יותר מאשר את המרקם של התרד, הדקיק יותר. הבשרניות של עליו גורמת לו לאבד פחות נפח בבישול, ולכן אם משתמשים בו כתחליף לתרד או מנגולד, אתם זקוקים למחצית מנפח העלים המצויין במתכון. (שימו לב – חלק מהמתכונים באגף המתכונים שלנו הם מתכונים אוסטרליים המותאמים במיוחד לטטרגוניה, הכמויות שם מדויקות לתרד הניו-זילנדי ואין צורך להתאימן).

 

כשאתם מבשלים אותו, הפרידו את העלים מן הגבעולים, אלו האחרונים קשים יותר ויקשו על בישול אחיד. לא מומלץ לצרוך את התרד הניו-זילנדי כשהוא נא (לא מבושל). העלים שלו מכילים אנטיאוקסידנטים קרטנואידים, חומרים מזינים חשובים, אך בצורה הטרייה הם מופיעים כאוקסלטים, בצורה הקשה לגוף לעיכול, במיוחד אם אתם רגישים לה (למשל במצבים של אבנים במרה או בעיות כליות). חליטה קצרה במים (כמה דקות) ושטיפת העלים במים לאחר החליטה מסירה את רוב האוקסלטים מהעלים והופכת אותם קלים לעיכול. בתאבון!

שיעבור על כולנו שבוע נעים ורגוע, ורק בריאות,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה

__________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישוא, חסה ירוקה, פטרוזיליה/כוסברה, בצל ירוק/שום, מלפפון, עגבניה, תפו"א, סלק, גזר, מנגולד/קייל, כרוב/תרד ניוזילנדי.

ובסל הגדול גם: סלרי עלים, דלעת/פקוס/פלפל, בצל יבש.

בארגז הפירות: בננה/לימון, תפוח ירוק או אדום, אגס/נקטרינה, אבוקדו/שסק.

יום רביעי: חסה, כוסברה/פטרוזיליה, בצל, גזר, תפו"א, כרוב/פלפל, מנגולד/קייל, מלפפון, עגבניה, קישוא+זוקיני, סלק.

ובסל הגדול גם: פקוס/נתח דלעת, סלרי עלים/בצל ירוק/שום, תרד ניוזילנדי.

בארגז הפירות: בננה, תפוח עץ, נקטרינה, שסק.

3-5 במאי 2021 – צמיחה

בשבוע הבא, לקראת חג השבועות החוגג את ראשית קציר החיטים, קרול ועדו ממאפיית "איש של לחם" יאפו לחם מיוחד וחגיגי – על בסיס חיטה 70% עם אגוזים ופירות יבשים. הלחם יהיה זמין להוספה במערכת ההזמנות לקראת הזמנות השבוע הבא.

בתאבון וחג שמח

___________________________________________

בימים עצובים כמו אלה, כשמשפחות רבות אבלות ובלב יש תחושות קשות של צער וכעס ובלבול, של יום שמח ומרגש שהפך לאסון וכאב, אני משתדלת לעשות סיבוב איטי-איטי בשדה, בין הערוגות, ולספוג לתוכי את הצמיחה המתרחשת והירוק שאינו פוסק מלגדול. בעונה הזאת יש תחושה גדולה של התחדשות – הקומפוסט פוזר, הערוגות מתוחחות, וכמעט כל ירקות הקיץ כבר זרועים ושתולים בחלקות השונות.

זריעות הקיץ החלו בתחילת מרץ עם זריעת הדלעות הגדולות והפקוס. אז היה עדיין קר וכיסינו אותם בפלסטיק בשבועות הראשונים עד שהם הציצו והתחילו לצמוח. עכשיו, מקץ חודשיים, הצמחים כבר מתפרסים ומשתרעים ותופסים יותר מקום ונוכחות. הפקוסים כבר פורחים ומתחילים להבשיל ובעוד כשבוע-שבועיים נשמח להתחיל לקטוף אותם ולשלוח לכם בארגזים. התירסים הראשונים נזרעו בסוף מרץ וגבעוליהם הזקופים מתחילים לגבוה בשורות ארוכות, מתנועעים ברוח ומפזרים הבטחה למתיקות שתבוא בהמשך. השעועית הצהובה, אורחת אביבית בלבד, גם היא נזרעה כבר לפני כחודש, ואיתה גם דודניתה, הלוביה התאילנדית. ללוביה יקח זמן רב יותר לצמוח ולהניב, אבל כשהיא תתחיל להניב,זאת ריצת מרתון, שתמשיך איתנו עד לסתו. השעועית הצהובה היא יותר ספרינטרית – היא זריזה יותר, וגם עונת הקטיף שלה קצרה יותר. גם שעועית ירוקה זרענו, אבל השנה היתה בעיה בזרעים שלה והיבול לא הצליח לצמוח. נשמח בצהובה במקומה.

שעועית

משפחת הדלועים היא אחת המשפחות הדומיננטיות של הקיץ, ולפקוסים ולדלעות הראשונים, הצטרפו במהלך החודשיים האחרונים גם קישואים, מלונים ואבטיחים, דלעות ערמונים ודלוריות. וכמובן, מלפפונים שמלווים אותנו כל השנה. לכל אחד מבני המשפחה יש אפיונים משלו – יש מי שצומח ממרכז אחד כמו מזרקה של גבעולים שנשפכת לכל הצדדים, ויש מי ששולח זרועות גבעוליות ומתפרס על השטח עד ליצירת שטיח ירקרק, יש מי שפורח בפרחים ענקיים ועמוקים ויש מי שפרחיו קטנים ועדינים, יש מי שנקטף צעיר ורך ויש מי שימתין בנחת עד להבשלה מלאה והתקשות הגרעינים ורק אז יקטף.

הדלועים מסתדרים גם עם מזג אויר קריר של אביב, אבל יש מי שזקוק לשמש חמה ממש – עם התחממות מזג האויר הצטרפה לדלועים משפחת הסולניים – שהשמש היא סמלה המשפחתי – חצילים ופלפלים ועגבניות צ'רי הצטרפו לעגבניות שגדלות אצלנו כל השנה. הם אוהבים את השמש וזקוקים לה ולחומה, ובימים קיציים כמו השבוע הם נהנים ממש. את בני המשפחה הזאת אנחנו שותלים ולא זורעים. גם הם כבר ממרץ עושים את צעדיהם הראשונים בשדה, אך הם נינוחיים ואיטיים מהדלועים הזריזים – קודם הם מתבססים בקרקע וצומחים לגובה, יקח להם חודשים עד שיתחילו לפרוח ולהניב את פירותיהם העסיסיים.

בשבוע שעבר זרענו גם במיה, ובמקביל לזריעה בשדה, זרענו אותה גם במגשי שתילה שהנחנו בצל העצים ואנחנו דואגים להשקייתם. הבמיה נזרעת מזרעים שאנחנו שומרים מהעונה הקודמת. בסוף השנה שעברה אספנו תמילי במיה שלא נקטפו, התייבשו והגיעו לבגרות וקשיות על הצמחים, ושמרנו את הזרעים בתוך התרמילים במקום יבש וקריר עד לאביב הזה. כשרצינו לזרוע, הוצאנו את הזרעים מן התרמילים וטמנו אותם בערוגות. מכיוון שאנחנו לא מגדלי זרעים מקצועיים ולא ערכנו מבחני נביטה לזרעים וכו', אנחנו מצמיחים שתילים גם במגשי שתילה, כך, אם יהיו פספוסים בזריעות שבשדה, נוכל להשלים מן השתילים שצמחו במגשים בצל העצים.

השדה האביבי – באופק מימין בתי הצמיחה החדשים

התבוננות בגידולים בשדה משככת במשהו את הכאב והצער. משהו בהמשכיות של הצמיחה מרגיע קצת את האבל על הגדיעה של חיים, וגם אם אחר כך אני חוזרת לחדשות ולמציאות הכאובה, הזיכרון של הלבלוב הירוק נשאר איתי. מקוה שהצלחתי להעביר גם לכם מעט מזה.

מקוים שיבואו ימים טובים יותר,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה

__________________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישוא, חסה ירוקה, פטרוזיליה/כוסברה, סלרי עלים, מלפפון, עגבניה, תפו"א, סלק, גזר, מנגולד/תרד ניוזילנדי, בצל ירוק/שום/כרוב.

בסל הגדול גם: קייל/לבבות חסה, נתח דלעת/פלפל צבעוני, בצל.

בארגז הפירות: בננה/לימון, תפוח עץ ירוק או אדום, אבוקדו/נקטרינה, שסק.

יום רביעי: חסה, כוסברה/פטרוזיליה, שום/בצל ירוק/בצל יבש, גזר, תפו"א, סלרי עלים/לבבות חסה, מנגולד/קייל, מלפפון, עגבניה, קישוא, סלק.

בסל הגדול גם: פלפל/נתח דלעת, כרוב, תרד ניוזילנדי.

בארגז הפירות: בננה, תפוח עץ ירוק או אדום, אבוקדו/נקטרינה, שסק.

26-28 באפריל 2021 – קישוטים לקישוא

חיכינו להן בסבלנות מהשנה שעברה – והנה הן שבות אלינו! האוכמניות המעולות של גדי ותמיר.
בארבע השנים האחרונות, בחלקה קטנה בישוב תקוע שבספר המדבר, מגדלים גדי ותמיר שיחי אוכמניות ופטל אדום הצובעים את הנוף בגווני כחול וסגול. גדי אפיק, אגרונום המתמחה בגידול אוכמניות, ותמיר דויטש, חקלאי אורגני מעובדינו בעבר, חברו יחד לאתגר הלא פשוט הזה של גידול אוכמניות ופטל בארץ.

האוכמניות זקוקות לתנאים מיוחדים כדי לגדול. הן זקוקות לקרקע חומצית כדי לגדול בצורה מיטבית, ולכן גדלות על מצע מנותק בתוך מכלים גדולים. מנות של קור עושות להן רק טוב, וכשיש קרה בחוץ, לגדי ותמיר דווקא חם בלב. כדי לשמור על רמת חומציות מדוייקת, האוכמניות שלהם מקבלות דישון (לא אורגני), אך גדלות ללא ריסוסים בכלל.

ערכן התזונתי והבריאותי גבוה: הן עשירות בנוגדי חימצון, ויטמין C ו-K, ומינרלים שונים, מונעות תהליכים דלקתיים בכלי הדם, מפחיתות כולסטרול ומומלצות לחולי הסוכרת כמנת פרי מכיוון שהן יכולות להוריד רמות סוכר בדם. ועוד לא דיברנו על הטעם…

מחיר האוכמניות – 20 שקלים לאריזה של 125 גרם | 74 שקלים לאריזה של 500 גרם.
עונת האוכמניות קצרה (כחודשיים, ובסופה תתחיל עונת הפטל, אינשאללה), אז מהרו להזמין – ניתן להוסיף לסל דרך מערכת ההזמנות שלנו

_________________________________

הקיץ כבר מתקרב בצעדים גדולים, וכבר מספר שבועות מבקר בסל אחד הירקות הראשונים שחידש לנו האביב – הקישוא. כבר פגשתם אותו בארגזים ובוודאי עוד תפגשו למשך התקופה הקרובה. הוא מגיע במגוון צורות וצבעים: קישואים גליליים בהירים, זוקיני ירוק כהה, זוקיני צהוב וזוקיני מפוספס. בתור נחשון משמח שכזה אנחנו שמחים להקדיש לו במיוחד עלון אביב זה.

הקישואים שייכים למשפחה מפוארת – משפחת הדלועים. זו משפחה ענפה למדי ומגוונת מאוד שחבריה מגודלים הן למאכל והן למגוון שימושים נוספים. עץ המשפחה הדלועית מתפצל לחמישה ענפים מרכזיים: ענף אחד אליו שייכים המלפפון, הפקוס והמלון, ענף שני של האבטיח, ענף שלישי של דלעות וקישואים, ענף רביעי – דלעות נוי, שאינן טעימות אך משמשות לקישוט וגם ככלי אוכל וכלי נגינה, וחמישי ואחרון – ענף דלעות לופה, שבשרן משמש להכנת ספוג טבעי.

כאמור, הדלעות והקישואים הם דודנים קרובים מאותו ענף משפחתי אבל אנחנו מתייחסים אליהם בצורה שונה, וזה משפיע על אופיים: הדלעות נקטפות בבגרותן, לאחר תקופת גידול ארוכה של כ3-5 חודשיים, כשקליפתן קשה והגרעינים בתוכן קשיחים ומלאים (בדרך כלל אנחנו מגלענים אותם החוצה לפני בישול הדלעת). הקישואים, לעומתן, נקטפים בצעירותם, לאחר כחודש-חודשיים של צמיחה, הקליפה שלהם עדיין רכה, נפצעת ומשתפשפת בקלות, גרעיניהם דקים ובלתי מורגשים, ונאכלים כחלק בלתי נפרד מהירק.

הקישואים והדלעות הם ילידי מרכז אמריקה. קולומבוס הוא שהכיר אותם לאירופאים, שגידלו אותם תחילה רק בגנים בוטאניים, והתרשמו מהפריחה היפה שלהם. בני ישראל שהתגעגעו לקישואים ממצרים ("זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים") לא ערגו, כנראה, לקישואים אלא לפקוס, דודנם, שגדל באפריקה ובמזרח התיכון באותה תקופה. את שמו העברי קיבל הקישוא משמו הערבי, כוסא (שמקורו באכדית), ובאופן רשמי קוראים לו "דלעת הקישוא". ומשם זה נגזר הכינוי לחלקת הגידול של צמחים ממשפחת הדלועים: מקשה (של אבטיחים, דלעות, מלונים, קישואים).

גם בקרב משפחתו הגרעינית של הקישוא יש אחים רבים ושונים זה מזה. הקישוא המזרח תיכוני הוא שמנמן וצבעו ירוק בהיר, אחיו הזוקיני, שפירושו דלעת קטנה (מהמילה zucca, דלעת באיטלקית), הוא דק יותר וארוך. אנחנו מגדלים זוקיני ירוק כהה, צהוב ומפוספס. ישנם גם קישואים עגולים, המשמשים למילוי, וקישואים חביבים במיוחד בצורת פרח…

ההכנות לעונת הקישואים מתחילות אצלנו בסוף החורף. אנחנו זורעים ושותלים את הקישואים בסוף ינואר-תחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן עליהם אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים/השתילים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. בדרך כלל אנחנו שמים באדמה בסבבים הראשונים גם שתילים וגם זרעים. הזרעים זקוקים לטמפרטורות גבוהות יחסית כדי לנבוט, לשתילים יש עדיפות כי הם בוגרים ויכולים לצמוח גם בטמפרטורות נמוכות יותר. היו שנים בהן סבלו נביטות הקישוא הראשונות שלנו מהיעלמות מסתורית עקב אכילות רבות של הנבטים הרכים, (כנראה על ידי צרצרים, או שוכני קרקע אחרים) ולכן בחרנו גם בשתילים בתקופה הזו, כדי לנסות ולהתחכם להם.

כשהחורף מפנה את מקומו לאביב, מתחת לפלסטיק כבר חם מדי, ואז אנחנו מכסים את צמחי הקישוא בבד אגריל – העשוי מבד לא ארוג, (עלבד). אלו יריעות דקיקות אך מבודדות. הן אינן אטומות ומאפשרות לקרני השמש להכנס, ומצד שני הן חזקות יחסית. בחורף אנחנו משתמשים בו כדי להגן על הירוקים העדינים מהברד, ובאביב אנחנו פורשים אותו על בני משפחת הדלועים בתקופת הצמיחה הראשונית שלהם, כמגן מפני חרקים.

לא מדובר בחרקים צמחוניים שחפצים לנשנש עלי קישוא, אלא בסתם זבובים, יתושים ושאר מעופפים שרוצים רק לנחות ולהניח יד ורגל על הקישוא, אלא שהם לא ממש מקפידים לרחוץ ידיים לפני כן, וכך הם מעבירים וירוסים ומחלות שפוגעים בצמחי הקישוא הקטנים. הוירוסים ומחלות העלים הם האיומים החמורים על צמחים ממשפחת הדלועים, ובעיקר רגישים להם הקישואים, הפקוס, המלונים והדלעות הקטנות לסוגיהן. אנחנו מכסים אותם בתחילת דרכם בבד, ממש כמו שבבית אנחנו שמים רשת על החלונות למנוע מהמעופפים להכנס לסלון. כשמתחילה הפריחה אנחנו מסירים את הבד מהצמחים, ואז מתחיל ניגון ההפריה, בו אנחנו דווקא זקוקים לעזרתם של חרקים מעופפים…

אז איך בעצם מגיע צמח הקישוא הירוק והמרשים להנבת פרי ולהבשלה? בדרך יש פרחים צהובים, גדולים ויפים מאוד, המושכים את עיני הבריות ובעיקר את עיני החרקים, החובבים את הצבע הצהוב. על צמח הקישוא ישנם פרחים משני סוגים: פרחים זכריים ופרחים נקביים (כל האמור כאן לגבי קישואים תופס גם לגבי דלעות, מלפפונים, מלונים, אבטיחים, פקוסים ושאר בני המשפחה). שני סוגי הפרחים האלה דומים מרחוק, אבל כשמתקרבים ההבדל ברור:

 

החרקים הנפעמים מהצבע העז מיפי הפרחים נכנסים אל הפרח הזכרי, משתעשעים, משחקים, אוספים קצת צוף ועל הדרך גם אבקה, שנראית כך:

pollen-on-male-squash

אחר כך הם עוברים למגרש המשחקים השכן, הפרח הנקבי, ומפזרים שם בכל מקום את האבקה הזכרית. הפרח הנקבי המופרה נסגר ומתכווץ, ובסוף התהליך נראה כך:

pollinated-zucchini

תוכלו להבחין שבקצהו כבר הולך ותופח, הולך וצומח לו קישוא טרי ורענן. רק כמה ימים דרושים לו, והוא מוכן לקטיף זהיר ורגיש, כדי שלא לשרוט אותו ולא לפגוע בקליפתו המבריקה והעדינה. הקישואים גדלים מהר מהר ולכן אנחנו קוטפים אותם ממש מדי יום. קישואים שנשכחים בטעות על השיח, נגלה אחרי כמה ימים בגודל מפלצתי למדי…

הקישוא דל מאוד בקלוריות, ומנגד עשיר בסיבים תזונתיים. הוא מכיל מגנזיום, אשלגן וחומצה פולית, ויטמין C, ויטמין A ונוגדי חימצון אחרים. יש לו טעם ניטרלי ורענן, יש שיגידו שהוא תפל וסתמי, אבל אל תדאגו לו, אין צורך לעשות לו יחסי ציבור. אולי דווקא בשל טעמו הנייטרלי, אין כמעט ארץ שלא אימצה בחום את הקישואים אל מטבחה: בצרפת מכינים מהם רטאטוי וקישים, באיטליה הם חלק מקפונטה, פריטטה, אנטיפסטי ופסטה פרימוורה, ויש לאיטלקים גם חיבה מיוחדת לפרחי קישוא מוקפצים. רומניה ובולגריה מבשלים אותם בגיבץ', בטורקיה מלבבים מהם לביבות, במזרח התיכון ממלאים אותם באורז ובשר טחון, במרק קובה עיראקי הם מרכיב חשוב. במזרח הרחוק הזוקיני והקישוא מוקפצים בווק, בארצות הברית אופים מהם לחם או רוקחים מהם ריבת קישואים מעולה.

אבל קישואים אפשר לאכול גם ללא בישול, טיגון או אפיה כלל – אפשר לסחוט מהם מיץ קישואים, המשמש לניקוי רעלים מהגוף, ואפשר לאכול אותם לגמרי טריים בסלט, כמו מלפפונים. בתקופות בהם חסרו מלפפונים אצלנו בח'ביזה היינו חותכים קישואים כתחליף בסלט הירקות של ארוחת הצהרים וזוללים בהנאה.

ובנימה אופטימית וטעימה זו, שיהיה שבוע טוב ורגוע,
מכולנו כאן בח'ביזה

______________________________

מה השבוע בסל?

אנחנו מזכירים לכם שבעונה הזאת אנחנו שולחים לכם שום באופן קבוע – כדי שתשמרו אותו אצלכם להמשך. השום אצלנו הוא עונתי, ובעוד כמה שבועות יסתיים היבול שקטפנו. השנה החלטנו לא להשאיר אותו אצלנו לייבוש אלא לשלוח אותו אליכם כדי שסוף הייבוש יעשה כבר אצלכם – לא צריך לתלות אותו או לשזור אותו או לתת לו טיפול מיוחד – סתם להניח בסלסלה מאווררת (אפשר בתוך ארון או באויר הפתוח). אחרי שהעלים יבשים לגמרי פשוט תלשו אותם מראשי השום ואחסנו אותם במקום קריר לשימוש בהמשך. בתאבון!

יום שני: קישוא, חסה, פטרוזיליה שורש/פטרוזיליה, קייל/כרוב/כרובית, מלפפון, עגבניה, תפו"א, שומר/קלרבי/סלק, כוסברה, מנגולד, בצל.

בסל הגדול גם: גזר, פלפל/נתח דלעת, שום/סלרי עלים/בצל ירוק.

בארגז הפירות: קלמנטינה, בננה, תפוז, שסק/נקטרינה.

יום רביעי: חסה, פטרוזיליה שורש/פטרוזיליה, כוסברה/בצל ירוק, גזר/קלרבי, תפו"א, בצל, מנגולד/תרד ניוזילנדי, מלפפון, עגבניה, קישוא, סלק/כרוב/שומר. מתנה לכולם: קייל.

בסל הגדול גם: פלפל/נתח דלעת, סלרי עלים, שום.

בארגז הפירות: קלמנטינה, בננה, תפוז, נקטרינה.

19-21 באפריל 2021 – מעברים בין קיץ לסתו בין חורף לאביב

אֵיךְ הָעוֹנוֹת מִתְחַלְּפוֹת / יונה טפר

אֵיךְ הָעוֹנוֹת מִתְחַלְּפוֹת?
בְּשֶׁקֶט. זֶה כְּלָל לֹא מֻרְגָּש.
עַד שֶׁפִּתְאֹם רוֹאִים, שֶׁקַּיִץ בַּסְּתָו פָּגַשׁ.
עָלִים מַצְהִיבִים וְנוֹפְלִים, וְאוֹמְרִים לִי לִנְעֹל סַנְדָּלִים.
וּבָעֶרֶב מַשָׁב שֶׁל קֹר מֵבִיא הֶעָנָן הָאָפֹר.
וּמֵהַקַּיִץ עַד הַסְּתָו, עָלָה בָּהָר גִּבְעוֹל חָצָב.
גַּם הָרִמּוֹן בְּרֹאש הָעֵץ גָּדַל… הִבְשִׁיל… וְהִתְפּוֹצֵץ.

אֵיךְ הָעוֹנוֹת מִתְחַלְּפוֹת?
כִּמְעַט הַדָּבָר לֹא מֻרְגָּשׁ.
עַד שֶׁלְפֶתַע רוֹאִים שֶׁיֵּש בַּבֹּקֶר חָדָשׁ.
מִתְחַשֵּׁק לְהוֹרִיד חֻלְצָה, וְלַחֲלֹץ מַגָּפַיִם.
הַתְּכֵלֵת כֻּלָה רְחוּצָה, וְאֵין עֲנָנָה בַּשָּׁמַיִם.
וּבֵין הַחֹרֶף לָאָבִיב, יָבְשׁוּ הַשְּׁלוּלִיּוֹת סָבִיב.
וְהָרֹאשָׁן הָפַךְ צְפַרְדֵּע, אֵיךְ זֶה קָרָה, מִי יוֹדֵעַ?

אָז מָתַי מְתְחַלְּפוֹת הָעוֹנוֹת,
וְאֵיךְ הֵן תָּמִיד מַגִּיעוֹת בַּזְּמַן?
אַף יֶלֶד בַּגַּן לֹא יֵדַע לַעֲנוֹת,
אוּלַי כְּשֶׁאֶגְדַּל אֲגַלֶּה אֶת סוֹדָן.

 

התקופה הזו בין פסח לשבועות, תקופת ספירת העומר, היא תקופה מעניינת של מעבר: אנחנו סופרים את הימים והשבועות שחולפים בין מועד אחד למשנהו, בעבר היו הימים האלה מסמנים את הזמן שחולף מקציר יבול השעורים הראשון של השנה בפסח, גרעינים ששימשו בעיקר להאכלת בעלי החיים וגם כמאכל בסיסי של עניי העם, ועד קציר החיטה בחג השבועות, שהיוותה את מקור המזון העיקרי, המעודן והמועדף. זו היתה דרך למנות את הימים האלה, העמוסים בקציר השעורים, בעבודה מרובה, ובחששות ותקוות – להצלחת יבול החיטה. האביב ההפכפך גרם לחרדה גדולה שמא יבוא מזג אויר קיצוני, מחלת צמחים או מזיק ויפגע ביבול רגע לפני שהקציר מתחיל. ספירת הימים העניקה לחקלאים הסופרים תחושה מוחשית ומספרית שהנה, אוטוטו, מגיע הקציר וגידולי השנה נקצרו בשלום. ותוך כך התחלפה לה עונת האביב בעונת הקיץ.

גם אצלנו בח'ביזה זו תקופת של ספירות: מניה שהולכת ומתמעטת של ירקות החורף בארגזים: עוד שתי ערוגות ברוקולי, עוד אחת, עוד שלושה שבועות של גזר, עוד שניים, עוד אחד… עוד 200 כרוביות, עוד 50, עוד 10…, קילוגרמים אחרונים של אפונה, צרורות שום שהולכים ומתמעטים ככל שאנחנו מחלקים אותם לארגזים…

מן העבר השני מתחילים להם אט אט ירקות הקיץ ובהם הספירה הפוכה, ובדרך כלל מתגברת במהירות: עשרה קילו קישואים, שמונים קילו, והנה – 400 קילו, די יבול לכל הארגזים. לקישואים יתווספו בעוד כמה שבועות עוד כמה ידידים אביביים: השעועית הירוקה, תפוחי האדמה האביביים, המלונים, הפקוס…

כמעט בכל שנה עונות המעבר הן עונות שיש בהן דלדול של ירקות מוכנים לקטיף בשדה. השדה אמנם גדוש בירקות שתולים, גם ירקות חורף עוד נותרו בו, וכמובן שירקות קיץ רבים, כמעט כולם, כבר זרועים ושתולים, נובטים, צומחים, פורחים – כל אחד בשלב שלו. אבל… בארגז זה עדיין לא מתבטא – נחוצה סבלנות למשך כמה שבועות נוספים עד שיבשילו החצילים, המלונים, האבטיח, הדלעות מכל הסוגים והצבעים, וכמובן – המלך… התירס! כולם עושים מאמץ רציני להגיע לקו הסיום בתקופה הקרובה, הם זקוקים לאהדה שלכם, תנו להם את מחיאות הכפיים ושריקות העידוד מהיציע.

 

האביב מביא איתו התחממות וצמיחה מהירה. לירקות הקיץ זה מתאים ונפלא, כי הקישואים מוכנים כל כך מהר, המלונים כבר שמנמנים וגדולים, והתירס צומח בזריזות מפתיעה. ירקות החורף מקבלים את החום הזה קצת בתדהמה: גם הם ממהרים לצמוח, אבל לפעמים התחושה היא שהם נדחפים על ידי כוח גדול מהם, שלאו דווקא מתחשב בקצב האיטי והמהורהר לו הם רגילים.

אתם רואים זאת בסלקים הענקיים שמופיעים אצלכם לפעמים בארגזים בשבועיים האחרונים. אלו סלקים צעירים ועסיסיים, והם מתוקים להפליא, אבל הגודל העצום שלהם מדהים גם אותנו כשאנחנו מושכים אותם מן האדמה בערוגה. הכרובית, והכרוב גם הם עומדים די נדהמים מול החום שמאיץ בהם להגיע לבגרות. אצלם זה הפוך מהסלק, ובתקופה הזו בדרך כלל הם מבשילים לפני שהספיקו לגדול, והם רגישים ביותר לכל עיכוב והשתהות בקטיף. זו גם הסיבה שאתם מקבלים כרוביות וכרובים קטנים מאחיהם שגדלו בחורף. הכרוביות הטריות מעוטרות נמשים חומים והן פחות לבנות ומרהיבות מאלו של לפני חודש, הכרוב קצת סובל ומצהיב בקצוות החיצוניים כבר כשהוא עדיין בין עליו בערוגה, כמו בסלק הענק, כולם טובים וטעימים, טריים ובריאים, אלא שהם כרוביים של כמעט קיץ, וכך הם נראים.

אנחנו יודעים שזו תקופה משעממת וחדגונית בארגז, פחות מלהיב ומרגש מרעננות החורף או מתיקות הקיץ. אנחנו מאמינים שגם זה חלק מהמשמעות של קהילה שתומכת בחווה ומעניקה לה יציבות כלכלית לאורך השנה, מה שמאפשר לנו לגדל מגוון גידולים ולהעסיק צוות שנמצא איתנו לאורך כל השנה ולא עובדים עונתיים לתקופה מסויימת. המשמעות של ה"חלק" שיש לכם בח'ביזה היא שכשיש שפע, אנחנו חולקים בשפע ונהנים ממנו, ובתקופות המעבר כולנו פוגשים שוב ושוב את אותם ירקות… עד שיבוא השינוי. מקוים שארגזי השבוע ישמחו אתכם, ושרוחכם לא תיפול בעקבות הסלק ששוב יחכה לכם בארגז… בקרוב הוא יעלם ונתחיל להתגעגע אליו, אז חייכו אליו עוד חיוך אחד…

ההתחדשות באמת ממש מעבר לפינה…

נאחל לירקות שלנו צמיחה בקצב הנכון להם, תוך תיאום ואיזון עם מזג האויר, החרקים, קרני השמש ושאר המרכיבים של הקונצרט האביבי. צמיחה שתביא איתה בריאות ויכולת התמודדות עם אתגרי הקיץ הקרב. אנחנו נשמח מאוד לבואם, כשיבואו. שיהיה שבוע טוב, של דברים בעיתם, ושל סבלנות לתת להם את הזמן לפעול בקצב שלהם.

אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח'ביזה

_______________________________

מה השבוע בסל?

יום שני: קישוא, חסה ירוקה, שום, גזר, מלפפון, עגבניה, תפו"א/כרוב/כרובית, שומר/קלרבי/סלק, קייל, מנגולד, בצל.

ובסל הגדול גם: לבבות חסה, פטרוזיליה שורש, כוסברה/פטרוזיליה.

בארגז הפירות: בננה, אבוקדו, תפוז, קלמנטינה, תפוח עץ אדום/אגס.

יום רביעי: חסה, פטרוזיליה שורש/שומר/קלרבי, כוסברה/פטרוזיליה, גזר, תפו"א, בצל, מנגולד/לבבות חסה, מלפפון, עגבניה, קישוא, קייל.

ובסל הגדול גם: פלפל/דלעת, סלק, שום.

בארגז הפירות: בננה, אבוקדו, תפוז, קלמנטינה/שסק.