השבוע ובשבוע הבא מחלבת עיזה פזיזה יוצאת לחופשת קיץ קצרה.
הם ישובו בכוחות מחודשים בשבוע שמתחיל ב22 באוגוסט.
חופשה נעימה!
_____________________________________________________
עַגְבָנִיָּה, עַגְבָנִיָּה!
אֶתְמוֹל רַק בָּאנוּ בָּאֳנִיָּה,
וּכְבָר נִשְׁקַפְתְּ מֵחֲמִיצָה וּמִסָּלָט וּמִקְּצִיצָה –
גִּילָה, רִנָּה, חֶדְוָה, דִּיצָה,
וּמִסָּלָט וּמִקְּצִיצָה.
עַגְבָנִיָּה, עַגְבָנִיָּה!
אַרְצֵנוּ עֲנִיָּה.
זַמְּרִי נִשְׁמַת כָּל חַי, שִׁירַת עַגְבָנִיָּה!
רַק, רַק, רַק, רַק עַגְבָנִיָּה
מִמּוֹשָׁב בְּנֵי-בְּרַק וְעַד דְּגָנִיָּה.
(ויש המשך…) השבוע לכבוד העגבניה המכובדת, הנה שיר הלל של ממש, מצחיק ומתוק, מ1926(!) שכתב יהודה קרני והלחין יואל אנג’ל וזכה למספר נכבד של ביצועים (וגם למייקאובר ב”גשש החיוור”…). תהנו!
העגבניה באמת מלווה אותנו כירק בסיסי ומובן מאליו כמעט בכל בית ישראלי – בסלט, במטבוחה, ברוטב לפסטה או בשקשוקה. וגם בח’ביזה אנחנו מגדלים אותה מהשנה הראשונה – בתחילה בשטח הפתוח, תחת כיפת השמיים. השנים הראשונות היו עוד סבירות איכשהו, אבל משנה לשנה התרבו הפגעים, ואנחנו יכולים להיזכר לאחור בכאב בשנים בהן גידלנו ערוגות רבות של שיחי עגבניות, כדי להפיק מהן את הכמות הנדרשת לארגזים, באחוזי תנובה נמוכים ביותר. העגבניות בשדה הפתוח סבלו ממחלות עלים וצרות שונות ובעיקר מצהבון האמיר – וירוס קטלני שמביאה איתה כנימת עש הטבק, ומחסל צמחי עגבניה באופן סדרתי. גידול בשטח הפתוח היה אפשרי, כמובן, רק בקיץ, כך שבאופן קבוע, בחלק מהשנה היינו קונים עגבניות ממגדלי חממות אורגנים ומוסיפים אותם לארגז כתוספת חיצונית.
ואז, לפני כשמונה שנים, שיפצנו חממה נטושה ליד השדה, ולאחר חודשים מאומצים של עבודה, עמד בית הרשת מוכן ונכון לאתגר, ואנחנו, בלב הולם, שתלנו בו שתילי עגבניות ראשונים.
גידול בתוך בית צמיחה הוא שונה מאוד מגידול בשדה הפתוח. בחוץ אנחנו חשופים, אמנם, לפגעים, אבל גם סומכים על האיזונים הטבעיים שנוצרים במרחב. ברגע שהכנסנו את הצמחים לתוך מבנה מחופה רשת ומנותק מהסביבה, אנחנו אחראים להביא את האיזון, לשמר אותו, להחזיר אותו כשהוא משתבש. עלינו גם לספק שירותי האבקה, אויבים טבעיים, הזנה ודישון ספציפיים ומדוייקים יותר וכו’. האתגר היה משמעותי וחדש, וגם כיום, לאחר מספר שנים, עדיין אנחנו לומדים עוד ועוד על גידול בצורה הזאת. מצד שני, רשת המש הצפופה, המכסה את בתי הצמיחה, אכן מספקת הגנה חשובה והכרחית לעגבניות ולמלפפונים (ולעוד גידולים שמצטרפים אליהם מדי פעם). לאחר שהתנסינו וראינו כי טוב, הוספנו עוד 8 מנהרות צמיחה (מבנים יותר נמוכים וצרים), ובשנה שעברה עוד 4 נוספות, ובימים אלה אנחנו מוסיפים עוד.
העגבניה היא צמח חזק שדורש משאבים מהקרקע, ולכן היא זקוקה לאדמה פוריה, ואז היא מתפרצת ומצמיחה שיח ירוק ושמח. כדי להניב גם עגבניות שמחות ומוצקות, היא זקוקה לדי אשלגן בקרקע. חוסר באשלגן יגרום לעגבניה רכה וקמחית מדי. מכיוון שאשלגן אינו הצד החזק של האדמה שלנו, אנחנו מפזרים תוסף אשלגן לפני הגידול וממיסים אשלגן במערכת ההשקיה תוך כדי צמיחת השיחים. רוב שיחי העגבניה הגדלים בחממות הם מן הסוג ה”מטפס”. אני שמה זאת במרכאות משום שהם אינם מטפסים בעצמם, כמו גפנים, מלפפונים או אפונה, אך הם שיחים ארוכים ארוכים וגבוהים שזקוקים להדליה – לתמיכה בגובהם כדי שלא ישתרעו על הקרקע. לשם כך אנחנו מדלים אותם בשיטה המכונה “הדליה הולנדית”: קושרים להם “חבל טיפוס” מגג בית הצמיחה שסביבו מתלפף הצמח והוא מחזיק אותם זקופים וצומחים מעלה מעלה.
השיחים מטופלים כתינוקות מפונקים: בחורף פורשים להם ניילון על גג ודפנות בתי הצמיחה כדי להגן עליהם מן הקור, ובקיץ הפלסטיק מוחלף ברשת מש, שמונעת התחממות יתר אף שומרת עליהם מוגנים מחרקים מזיקים (ככל האפשר). מעל ראשיהן נפרשת רשת צל כדי להוריד את הטמפרטורה ולמנוע מכת שמש… ומכיוון שסגרנו אותן כנסיכות בתוך הארמון, צריך להביא את המחזרים אליהן… או במקרה שלנו, המחזרות – כוורות של דבורי בומבוס שמוכנסות אחר כבוד לבתי הצמיחה ומאביקות בעליזות את הצמחים, כדי שיופרו וילעיטו אותנו מן האדום האדום הזה.
ובכל זאת, גם לארמון מצליחים להסתנן פרחחים מזיקים. עש הטוטה אבסולוטה, כשמו כן הוא – אבסולוטי וחצוף, ומצליח למרות הכל להכנס למנהרות הצמיחה. פגיעתו ניכרת בעלים (הוא חופר/זולל מנהרות בתוך העלה ומשאיר רק את האפידרמיס כוילון שקוף, מה שכמובן מחליש מאוד את הצמח, שהעלים שלו הם קולטני הפוטוסינטזה שלו, הפה שדרכו הוא לוגם אנרגית שמש. בנוסף, עשי התותה עוקצים את הפרי, ואנחנו מגלים בפירות האדומים נקודת כניסה שחורה פצפונת שהיא הפתח למנהרה אפלה בתוך העגבניה.
הפתרון שלנו הוא קודם כל לנסות ולשמור ככל האפשר על ניקיון בית הצמיחה והסביבה. לפני מחזור חדש באביב אנחנו משתדלים לגדל צמחים ממשפחת הכרוביים שיש להם השפעה מחטאת מחד ומייצבת ומאזנת מאידך. כשאנחנו מתחילים לראות נגיעות אנחנו משתדלים לאסוף את העלים הנגועים ולהרחיקם מבית הצמיחה. בעבר ניסינו לתפוס את הזכרים בעזרת מלכודות פרומון: צלחות ובהן פרומון ומים. הזכרים נמשכים לפרומון ונלכדים במים. המלכודות נועדו להפחתה מסויימת בכמות הזכרים ובעיקר לניתור כמות העשים במנהרה. הצעד הבא היה להדביר את העש בעזרת ריסוס חומרי הדברה ביולוגית: חומרים המבוסס על רעלנים המופקים מחיידקים שונים (Bacillus thuringiensis Var. Kurstaki או Saccharopolyspora spinosa) שפועלים על מערכת העצבים של הזחלים. אבל ההדברה הזאת מוגבלת ביעילותה, ובמקרים רבים נאלצנו להודות שהטוטה כבר התאקלמה בבית הצמיחה, והחלטנו להחזיר את האיזון על ידי חיבור מחדש לשטח הפתוח – פתחנו את בית הצמיחה משני צדדיו, והאויבים הטבעיים מבחוץ יכלו להכנס ולעשות את עבודתם. אז, כמובן, נתקלנו בצרות נוספות מן החוץ (כמו כנימת עש הטבק ובעיות אחרות), וניסינו ללהטט בין השיקולים השונים ומצב העגבניות כדי להפיק עגבניות נקיות ואיכותיות.
בשנה שעברה השתתפנו בניסוי של חברת “רימי” בשימוש בפרומון בצורה שונה: במקום ללכוד את הזכרים, לבלבל עליהם את דעתם, משהו בסגנון Make Love, Not War, או באופן מדוייק יותר: Try To Make Love, etc. משום שהפעם הרעיון היה לפזר באויר כל כך הרבה פרומון, שהזכרים פשוט יעופפו הלוך ושוב, הלומי ריח, ויחפשו שוב ושוב את הנקבות, אבל מרוב ריחות לא יפגשו את הנקבות… ורובם יותשו ולא יזדווגו בסופו של דבר. הפטנט כאן הוא כלי פלסטיק קטן, דמוי מבחנה בערך, שמכיל את הפרומון ומשחרר אותו בצורה איטית ומתמשכת למשך מספר חודשים (!). בשנה שעבר ראינו תוצאות טובות ממש (חמסה חמסה). אנחנו עדיין חווים גלי התפרצות של התותה לעיתים, אבל לאחר זמן קצר הם שוככים, וגם בשנה שעברה, וגם השנה, עד כה – התותה לא השתלטה לנו על ערוגות העגבניות! הידד!
אלא… שמה שגילינו הוא שכעת, כשהעגבניות מצליחות להגיע לצמיחה מתמשכת יותר, כי התותה אינה מכריעה אותן – שבנו ופגשנו בפרחחיות מפעם – כנימות עש הטבק והכנימה הקמחית. כנראה שבשנים בהן התמודדנו עם התותה, העגבניה בכלל לא הגיעו לגיל בו מצטרפות גם שתי המזיקות האלה לתמונה, ועכשיו, כשהתותה פינתה את מקומה, והעגבניות צומחות עד לגיל מבוגר יותר, הכנימות הגיעו… בעזרת חדק שיש להן, הכנימות מוצצות את מוהל העגבניה המכיל סוכרים, וכדי להיפטר מעודפי הסוכר, מפרישות על הצמח נוזל דביק ומתוק, המכונה טל דבש. על המתיקות הדביקה הזאת מתיישבות פטריות טפילות, שניזונות מהסוכר ומכסות בנבגים שחורים את העלים או הפירות, זה נראה ממש כאילו העגבניה כוסתה בפיח, וזה אכן שמה של הבעיה: “פייחת”…
אנחנו מטפלים בכנימות ובפייחת בפירטרום – תמצית המופקת מפרח החרצית, ויעילה כנגד חרקים שונים. כדי שתקבלו עגבניה נקיה מפיח, אנחנו מנגבים אותה תוך כדי הקטיף, ועדיין, אולי מדי פעם תראו נבגים שחורים או תחושו בשמנוניות על העגבניה – השחור הוא הפייחת המדוברת, והשמנוניות היא שאריות של השמן אותו משלבים עם הפירטרום כדי שיצמד לפרי ויעבוד היטב. גם הפייחת וגם הפירטרום לא רעילים ליונקים ולבני אדם, פשוט רחצו את העגבניה במעט מי סבון כדי להסיר את השמנוניות או הדביקות, ותהנו מהעסיסיות של העגבניה – נשמת כל חי!
הרבה עובר עליה, על הנחמדת החביבה האדמונית מהרגע בו היא נשתלת באדמה הפוריה הממתינה לה, ועד שהיא מגיעה לעגלגלות אדומה ומוכנה לקטיף: מגנים עליה מכל משמר, מטפחים אותה, קושרים אותה לגובה, מדשנים אותה, משקים אותה, מאכילים אותה בשמש מרום. היא מחוזרת על ידי דבורים מקסימות, מותקפת על ידי עשים חסרי מצפון, שבתורם מתבלבלים מרוב ריחות ובתוך כל המהומה, הכנימות מנסות למצוץ את מוהלה, החרצית מגוייסת להגנה עליה, היא ממשיכה לעשות את דרכה אל השמש ואל ההבשלה המתוקה הממתינה לכם בסלים.
מגיעות לה מחיאות כפיים סוערות, לא?
שיהיה שבוע רגוע ונעים, הרבה שמש, שתיה רבה ומשפחתיות טובה,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח’ביזה
___________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: תירס/בטטה/תפו”א, לוביה תאילנדית, בזיל/תרד ניוזילנדי, עגבניות צ’רי/במיה, מלפפון, עגבניה, בצל ירוק/כרישה, חסה, דלורית/נתח דלעת טריפולי, חציל, סויה ירוקה (אדממה)/דלעת אמורו.
ובסל הגדול גם: בצל יבש, פלפל אדום, כוסברה/פטרוזיליה.
בארגז הפירות: אגס, מנגו, ענבים. בארגזים גדולים: תפוח עץ, בארגזים קטנים: בננה.
יום רביעי: לוביה תאילנדית/דלעת אמורו, תרד ניוזילנדי/בזיל, נתח דלעת טריפולי/דלורית, בצל ירוק/כרישה, פלפל/במיה, חסה, חצילים/תפו”א, מלפפון, עגבניה, תירס, עגבניות צ’רי/בטטה.
ובסל הגדול גם: כוסברה/פטרוזיליה, בצל יבש, סויה ירוקה (אדממה).
בארגז הפירות: אגס, מנגו, ענבים. בארגזים גדולים: תפוח עץ, בארגזים קטנים: בננה.