לפעמים הציפיה שלנו לגשם, והחרדה מכך שלא יגיע, ושוב יהיה לנו חורף רק ב”כאילו”, גורמים לי לרצות לפנות לעולם הכישופים. הלוואי שהיה לנו ספר לחשי קסם, והיינו יכולים לדפדף בו במצב שכזה, לרקוח כמה רגבים צמאים, שבלולים מיובשים, שערות לבנות (מדאגה), ירקות קיץ (שרוצים כבר להזדכות על הציוד וללכת לנום את שנת החורף שלהם) – לערבב הכל היטב, לומר כמה מילים סודיות – ואברא קדברא – יגיע חורף גשום, קר, מרווה ואמיתי.
אז למרות שגם השבוע המכ”ם נראה יבש למדי, והטמפרטורות בחוץ נעימות מדי לחודש נובמבר, אנחנו כמובן מקווים ומתפללים ומייחלים לחורף גשום וברוך. ירקות החורף גם הם מצטרפים אלינו לתקוה ולציפיה, וביניהם משפחה מכובדת מאוד – משפחת החרדליים/המצליבים. ענף אחד באילן היוחסין שלה כבר הזכרנו לא מזמן – משפחת הכרוביים – הברוקולי, הקולרבי, הכרובית והכרוב שכבר ביקרו אתכם, ובענף הסמוך באילן המיוחס – השורשים החזקים הטמונים דווקא מתחת לפני השטח, ואם יש ירקות שיכולים לעשות קסמים – אלו הם. אז לכבוד שובם של השורשים הצנוניים ממשפחת החרדל, אני מביאה בפניכם שוב עלון מכשף, שורשי ומחורדל במיוחד.
“אוהו אוהו, אוהו אוהא – צנון ולפת, רגלי קרפדה” הציטוט החיובי הזה לקוח מתוך ספר ילדים חביב על חמש מכשפות שהבנות שלי ממש ממש אוהבות (כתבה רונית חכם, והוא הולחן ושובץ גם בדיסק המקסים של ארקדי דוכין “החברים של ארקשה”). צנון ולפת, מתברר, משמשים גם להכנת שיקויים מכשפים וכלחש קסמים מצויין, ולא רק אצל מכשפות. גם אצלנו יכולים שיקויים שונים העשויים צנון ולפת (וצנונית ודייקון) להקל מאוד על הצטננות, ליחה, צרידות, שיעול, דלקות ושאר תחלואי חורף, העונה בה גדלים בקלות בני המשפחה הזו, משפחת המצליבים. הם אמנם בני דודים ולא אחים, הצנונים שייכים לסוג “צנון” (Raphanus sativus) והלפת שייכת לסוג “כרוב” (Brassica rapa), אבל היום נכניס את כולם לאותו הסנדביץ’ או לאותה קדירת הכישוף ונספר כמה מילים על כולם יחד, על המשותף להם. נתחיל בזה שכולם אכן שייכים למצליבים (שמה המדעי כיום הוא Brassicaceae, אך בעבר היה Cruciferae, מהמילה cross, צלב, וממנו נגזר השם העברי). המשפחה המכובדת הזו (אליה שייכים, כאמור גם הברוקולי, הכרובית, הכרוב והקולורבי, עלי הקייל, החרדל, הטאטסוי, המיזונה, הרוקט ועוד ועוד) קיבלה את שמה מצורת הפרחים של הצמח, שארבעת עלי הכותרת שלהם מסודרים בהצלבה, הנה כמה דוגמאות: משפחת המצליבים היא משפחת ירקות חורף מרשימה, ואנחנו אוכלים חלקים מגוונים של הצמחים בה: לעתים את התפרחות הצעירות (ברוקולי וכרובית), לעתים את הגבעול (המעובה – קולרבי), את העלים (חרדל, כרוב, טאטסוי, רוקט ועוד), וגם את השורשים, להם אנחנו מקדישים היום את העלון – הצנון, הצנונית, הדייקון והלפת. למען האמת, להתייחס אליהם כשורשים זו ראיה צרה למדי, הטוב בצנונים ובלפת נמצא לא רק חבוי מתחת לפני השטח, וניתן וכדאי לאכול גם חלקים אחרים. למשל, עלי הלפת משובחים ביותר וישנם זני לפת המגודלים במיוחד לשם העלים ולא השורש. עלי הצנון הגדול מחוספסים ומרירים, אבל בעלי הצנונית אפשר בהחלט להשתמש. בצרפת מוסיפים עלי צנונית למרק תפוחי אדמה ומתבלים בהם סלט של עלי תרד מאודים, הם מוסיפים חריפות עדינה. זנים אחרים של לפת וצנון פותחו כדי להפיק שמן מזרעיהם. השמנים האלה היו בשימוש נפוץ בעבר, והרמב”ם מזכיר אותם כשמנים שמותר להדליק בהם נרות שבת (משנה תורה, הלכות שבת פרק ה’ הלכה י”א). הם אוהבים אקלים חורפי וקריר, המאט את נשימת הצמח ומעלה את כמות מאגר הפחמימות, תהליך המשפר את טעמם. תנאים משתנים ולא יציבים יפיקו שורשים מעוצים וטעם חזק, הם יהפכו מרירים אם מזג האויר חם או יבש מדי (לכן אנחנו מקפידים להשקות אותם במצב כמו שיש לנו כעת). זו גם הסיבה שבארץ הם מבשרים את בואו של חורף של ממש. הצמחים מפתחים שורשים מעובים, ושושנת עלים מפוארים בראשם. ועכשיו מילה על כל אחד מהם בנפרד: הלפת היא גידול תרבותי עתיק, שגדל כנראה כבר מזמן בגינות בסין, יוון, רומא, מצרים וגם כאן. בכל המטבחים האלה היא היתה ירק בסיסי ונפוץ. בספר “מוצא המילים” כותב אברהם שטאל כי המילה “לפת” היתה כנראה השם הכולל לירקות בכלל ולא רק לירק שאנחנו מכירים היום. הירקות נאכלו יחד עם הלחם כדי לתבל אותו ולתת לו טעם טוב יותר, ומכאן הביטוי: “ללפת את הפת”. גם המילה “לפתן” באה מכך שהוא תבשיל של פירות וירקות טעימים. אסף הרופא שיבח דוקא את העלים והזרעים של הלפת: “יועילו העלים לכל מצוקות הנפש ולקדחת, וזרע שלו יועיל למכאוב ולכל מיני סם המות שימות בו האדם”. אולם גם המיץ המופק מהשורש עצמו ידוע ברפואה העממית לטיפול בצרידות, בשיעול, בליחה, ביובש בפה ובאף. ברפואה הטבעונית משתמשים במיץ הלפת לעידוד מצב רוח ולטיפול באבנים בכליות. כדי להפיק מיץ יש לסחוט את השורש. מחצי קילו שורשים מתקבלת כוס מיץ. סחיטת חצי קילו עלים תפיק חצי כוס מיץ. אנחנו מגדלים בשנים האחרונות את הזן המוכר, בעל כתם סגלגל למעלה, וכן זן מיוחד – לפת לבנה ועגולה, ומתוקה-מתוקה. גם מי שחשב שהוא לא אוהב לפת – מוזמן לנסות! גם הצנון עתיק למדי ונפוץ כלפת. הוא נחשב כמעורר את התיאבון, כמסייע לעיכול ובשל טעמו המרענן השתמשו בסלט צנון טרי כדי לחצוץ בין מנות שונות בארוחה, לנקות את הפה מן הטעם הקודם לקראת הטעם הבא. סגולות המרפא שלו דומות לאלו של בת דודתו הלפת כטיפול בבעיות של מערכת הנשימה והכליות. נוסף על כך הוא ידידותי לנשים הרות: שכן הוא ידוע כמגביר את תנועות העובר ברחם (ולא משמין כמו שוקולד…) וכמפיג גזים. וטבילת רגליים נפוחות באמבט מרתח צנון תביא איתה הקלה. לצנון זנים רבים ושונים זה מזה בגודל, בצורה ובצבע וכן בדרגת החריפות. אנחנו מגדלים בשדה צנון, צנונית וגם דייקון, שהוא צנון יפני, ארוך ולבן. הנה עוד כמה תמונות יפות של צנונים מסוגים שונים: הוראות אחסון: – לפת וצנון הם שורשים, המטרה שלהם בצמח היא לאגור חומרי מזון ומים מן הקרקע בה הם שתולים, כדי לספק אותם לצמח כשיזדקק להם. כשאנחנו קוטפים אותם, אנחנו מנתקים את הצמח מן האספקה השוטפת שלו, והשורשים מיד ממהרים להעביר את החומרים שאגרו לעלי הצמח כדי שימשיך לחיות ולצמוח. השורש עצמו יהפוך עם הזמן מדולדל. לכן, כשאתם מקבלים צנון או לפת, דייקון או צנוניות (וגם סלק או גזר כמובן) עם עלים, צריך לחתוך את העלים המחוברים אליהם כדי לשמר את השורש מלא בכל הטוב, טרי וקשה לאורך זמן. – כדאי גם לשמור אותם בתוך קופסא אטומה כדי לבודד אותם משאר המתרחש במקרר, מהחומרים המופרשים משאר הירקות והתבשילים. לפת וצנון מצויינים טריים בסלט או כריך, אבל אל תוותרו על שילובם בבישולים. כן, כן, אפשר לאפות, או להקפיץ במחבת גם צנון וצנונית, ודאי דייקון וכמובן לפת. אצלנו בבית עונת הדייקון מבשרת על פתיחת עונת מרקי המיסו. הזמינו את הצנונים לשולחן, הם יְלַפְתוּ את פִּתְכֶם, ירעננו את חודש נובמבר המייבש וישמחו את לבבכם. מחכים לגשם, שהלוואי יופיע לקראת סוף השבוע, אנא החזיקו אצבעות יחד איתנו! (אפילו הדייקון הזה כאן מימין מחזיק לגשם אצבעות יחד איתנו…) אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח’ביזה. _____________________________________________ מה השבוע בסל? יום שני: מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי/טאטסוי, סלק/קולרבי, בטטה, מלפפון, עגבניה, ברוקולי/כרוב, גזר, פטרוזיליה/שמיר, חסה/רוקט, שומר/דייקון/צנונית. בארגזים קטנים בלבד: בצל ירוק. בארגז הגדול גם: לוביה תאילנדית/ארטישוק ירושלמי/במיה, סלרי עלים, חצילים/פלפל אדום, כרובית. בארגז הפירות: אבוקדו, בננה, תפוז, פומלית, קלמנטינה. יום רביעי: בצל ירוק/סלרי עלים, כרובית/ברוקולי, עגבניה, בטטה, גזר, שומר/צנונית/דייקון, פטרוזיליה/שמיר, חסה/רוקט/מיזונה, מלפפון, סלק, מנגולד/טאטסוי/תרד ניוזילנדי/קייל. בארגז הגדול גם: לוביה תאילנדית/במיה/ארטישוק ירושלמי, קולרבי/כרוב/פלפל אדום, חצילים. בארגז הפירות: אבוקדו, בננה/תפוח עץ, תפוז, פומלית, קלמנטינה.