קופסת צבעים / טלי שורק
הייתה לי קופסת צבעים
זוהרים, נעימים ונאים.
הייתה לי קופסה של צבעים יפים
צבעים קרים, צבעים חמים.
לא היה אדום של דם הפצועים.
לא היה לי שחור, של אבלות יתומים.
לא היה לבן, לבן של פני המתים.
לא היה צהוב של חולות לוהטים.
היה כתום של שמחת חיים.
היה לי ירוק של לבלוב ופריחה.
היה תכול של שמיים בהירים.
היה ורוד לי של חלום ומנוחה.
ישבתי וציירתי שלום.
השיר המתוק הזה, הזכור לי בביצוע הגבעטרון מילדותי, מזכיר לי תמיד את תמונת אמצע הקיץ בשדה – שמיים בהירים מעל, ירוק מלבלב על הקרקע, ובין העלים הירוקים – מגוון דלעות כתומות, ובתוך האדמה – בטטות סמוקות בכתום. כשהכתומים נאספים לבית האריזה הם מביאים איתם שמחה ותיאבון. בשבועיים הקרובים נקדיש את העלון לשני כתומי קיץ – הדלעת, הגדלה בחלקו הראשון של הקיץ, נאספת מהשדה בשיאו, ונשארת איתנו עד לסתו, והבטטה, הגדלה בעיצומו של הקיץ, נאספת במהלך כל הקיץ ונשארת איתנו עד שממש קר…
הפיגמנטים הכתומים (ויטמין A, בטא קרוטן) בדלעת ובבטטה (וגם בכל חבורת הג’ינג’ים הרחבה), מגנים על הצמחים מנזקי חמצון ומסייעים בתהליך הפוטוסינתיזה. גם אצלנו בגוף יש לתכונה נוגדת החמצון ערך רב כמנטרלת פעילות רדיקלים חופשיים ומסייעת בשמירה על המערכת החיסונית (מתקנים מוטציות ושיבושים בין תאיים), בעידוד צמיחה בריאה ובהפחתת הסיכון למחלות לב וסרטן. הם מסייעים בייצור קולגן בגוף, החומר האחראי על גמישות ובריאות העור. הסיבים התזונתיים בהם מסייעים באיזון כולסטרול ומסייעים לעיכול ולניקוי רעלים מהגוף. הם בהחלט ראויים להיות ירקות של שמחת חיים. השבוע נספר על הדלעת, אותה סיימנו לאסוף מהחלקות בשדה ממש בסוף השבוע שעבר, ובשבוע הבא נקדיש את העלון לבטטות.
שיח הדלעת יכול בקלות להיראות כלקוח מהג’ונגל: גבעול עבה השולח שורשים בכל מקום בו הוא נוגע באדמה, עלים ענקיים המגוננים על הפירות, ופרחים צהובים ענקיים יפיפיים. מקורה במקסיקו, איכרי מרכז אמריקה גידלו דלעות מזה אלפי שנים. אולם הם לא אכלו מן הפרי – השימוש היה בזרעי הדלעת, או כדי להשתמש בהן ככלי קיבול, כלי נגינה ופולחן, וכדי לקלוע מחצלות מרצועות קליפת דלעת מיובשות. הסיבה להתנזרות מן הפרי היתה שהוא לא היה טעים ונעים למאכל, שכן הדלעות הראשונות היו סיביות מאוד ומרות למדי.
גם כיום רוב מוחלט של הדלעות הגדלות באמריקה אינו אכיל ואינו משמש למאכל כי אם לפולחן המיוחד של הלואין (ליל כל הקדושים) בו מרוקנים את בשר הדלעת ומגלפים בה פנים או צורות אחרות כדי לשים בתוכה נר ולהופכה למנורה ללילה אחד. מקור המנהג הוא מיתוס אירי המספר על ג’ק הקמצן, טיפוס מפוקפק ושתיין, שהערים על השטן והוציא ממנו הבטחה שלאחר מותו לא תילקח נשמתו לגיהינום. אלא שהוא לא לקח בחשבון שגם בגן עדן לא נמצא לו מקום, וכך נידון ג’ק לחיי נדודים, לא כאן ולא שם, מצויד בחתיכת גחל בוער להאיר את דרכו, אותו הניח בתוך לפת חלולה. האירים נהגו להכין את המנורה של ג’ק מגילוף פנים מפחידות בלפת, תפוח אדמה או סלק. כשהגיעו המהגרים האירים לצפון אמריקה, הם גילו את הדלעות והפכו אותן למנורות של ג’ק הידועות בכינוי: .Jack O’Lantern.
במסורת אמריקאית סתווית אחרת הדלעת מככבת כפאי דלעת מסורתי לסעודת חג ההודיה הנחגג בסוף נובמבר. הפאי המקורי היה בעצם דלעת שראשה נחתך, תוכה רוקן, והיא מולאה בחלב, דבש ותבלינים ונאפתה ברמץ חם.
הסינים מאמינים שהיא מקלה על הסובלים מדיכאון, ועוזרת לעיכול ע”י פעולתה על הטחול והקיבה. במערב סוברים שהזרעים שלה מסייעים בריפוי מחלות וזיהומים בדרכי השתן ומועילים כנגד תולעי מעיים, וברפואה האלטרנטיבית טוענים שהיא יעילה כנגד עצירות, מחלות קור ואפילו מרגיעה תסמיני אלרגיה. בשמן המופק מהזרעים מטפלים בדלקת הערמונית.
כל חלק בדלעת ראוי לאכילה וזה כולל את הגבעולים, העלים והשורשים הרכים שמהם מכינים באיטליה אומלט או מרק. הפרחים המצוינים למילוי, להוספה בסלט או בריזוטו. וכמובן, בשר פרי הדלעת עצמו שמתאים לכל סוגי הבישול. אפילו הקליפה אכילה. בדרום איטליה בכלל, ובקלבריה בפרט, נהגו לייבש את הקליפות בקיץ, ובחורף היו משרים אותן במים, מצפים בקמח ומטגנים בשמן עמוק. ,התחלנו מדלעות שגודלו לשם זרעיהם, וגם כיום מגדלים דלעות במיוחד לשם גרעיניהן. אפילו דלעות מרות וסיביות מאוד מפיקות גרעינים טעימים מאוד. הזרעים גם בריאים ביותר. הם עשירים בחומצות שומן בלתי רוויות וגם באבץ. באוסטריה מפיקים את שמן זרעי הדלעות המשובח ביותר כבר כמעט 300 שנה, ולשם כך מגדלים שם זן מיוחד של דלעות בעלות זרעים חסרי קליפה שהופיע משומקום בסביבות 1870, כנראה כתוצאה ממוטציה או מצירוף מקרים גנטי ייחודי.
אנחנו מגדלים זנים שונים של דלעות קטנות, אבל הדלעת הטריפוליטאית הגדולה והכבירה שלנו נזרעת במרווחים גדולים מאוד של כשניים-שלושה מטרים (ערוגה כן ערוגה לא, לסירוגין), כדי לאפשר לה די מקום לצמיחה, שכן כל צמח דלעת יכול להגיע לכ9 מטרים אורך. אנחנו זורעים אותה במרץ, לפעמים אפילו בסוף פברואר, וממתינים בסבלנות כארבעה-חמישה חודשים עד שתבשיל ותשנה את צבעה לקרם בהיר.
כדי לאחסן דלעות משאירים אותן להתחשל ולהעבות את קליפתן בשדה, לאחר שהבשילו. באנגלית קוראים לזה: curing, מילה שעניינה הבראה אך גם שימור מזון. לאחר ההתחזקות במנוחה ואמבטיות שמש הופכות הדלעות חסונות דיין כדי לעבור חדשים ארוכים, גם של חורף ורטיבות, במינימום רקבון וקריסה, וכמעט בלי שצריך לדאוג להן לתנאים מיוחדים: רק הרבה אוורור והן בדרך כלל יהיו בסדר. הן נאספות מן השדה לאחסון בסככת אחסון מלכותית ממש שבנינו עבורן, בה הן נהנות מקרקע מחופה, והצללה ברשתות, כדי שנוכל להניח אותן זו לצד זו ולתת להן מרחב מחיה גם אחרי הקטיף, מה שתורם לאוורור שלהן ולאורך החיים שלהן:
אחסון:
דלעת שלמה יכולה להישמר חודשים, במקום קריר, דלעת חתוכה נשמרת במקרר כ- 3 ימים, עטופה היטב. דלעת מבושלת יכולה להישמר בהקפאה כ- 3 חודשים, אבל אינה אוהבת אחסון ממושך במקרר.
טעמים שהדלעת אוהבת:
כמעט הכל – חריף, מלוח, מתוק: פלפל שחור, אגוז מוסקט, ג‘ינג‘ר, שום וסויה. קארי, עשבי תיבול טריים: רוזמרין, מרווה ועלי דפנה. קינמון, ציפורן, אניס, חלב קוקוס, סילאן.
—–
מקווים שאסיף הדלעת הקסומה, היודעת להפוך למרכבה קסומה או מנורה להאיר את החושך, יהפוך גם את המציאות שלנו לטובה ומוארת יותר, עם חזרת החטופים לחיק משפחתם וסיום המלחמה,
תשתו הרבה, חפשו צל ושמרו על עצמכם בקיץ הלוהט,
אלון, בת-עמי, דרור, עינת וכל צוות ח’ביזה
__________________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: מלון/דלעת אמורו/דלורית, נתח דלעת/בטטה, חסה, במיה/לוביה תאילנדית ארוכה, חצילים, בצל יבש, תירס, פטרוזיליה/כוסברה, עגבניה, מלפפון, עגבניות צ’רי/מיקס פלפל אדום וירוק. מתנה לכולם: בזיל.
בארגז הגדול גם: תרד מלבר/נענע, סויה ירוקה (אדממה)/בצל ירוק, תפו”א.
בארגז הפירות: ענבים, אפרסק, אגס. בארגז הגדול גם: תפוח עץ אדום/מנגו.
יום רביעי: תירס, נתח דלעת/בטטה, חצילים, בצל יבש/בצל ירוק, במיה/לוביה תאילנדית/סויה ירוקה (אדממה), מלפפון, עגבניה, כוסברה/פטרוזיליה, דלעת אמורו/דלורית, חסה, תפו”א. מתנה לכולם: בזיל/נענע.
בארגז הגדול גם: תרד ניוזילנדי/תרד מלבר, פלפל גמבה /פלפל רמירו ארוך מתוק, עגבניות צ’רי.
בארגז הפירות: שזיף, אפרסק, תפוח עץ אדום. בארגז הגדול גם: ענבים אדומים.