מאפיית “איש של לחם” מציעה רק השבוע כיכר מיוחדת וקייצית – לחם דלעת – לחם שאור מחיטה אורגנית 70%, עם דלעת משולבת במרקם, וגרעיני דלעת לקישוט מעל:
מוזמנים להוסיף דרך מערכת ההזמנות שלנו.
—–
השבוע אנחנו ממש מרגשים לספר לכם על יצרן חדש שמצטרף לשיתופי הפעולה שלנו – נעם כהן-לוי. הסיבה להתרגשות שלנו היא שנעם הוא מעובדי ח’ביזה לשעבר, ומהיכרותנו איתו הוא אדם מקסים וגם מקצוען, יסודי ומוכשר. הוא מגדל נבטים במושב סתריה, ממש לא רחוק מאיתנו, ואנחנו שמחים לתת לו את המיקרופון, שיספר לכם קצת עליו ועל מעשה כפיו:
שמי נעם כהן לוי בן 31, מגדל נבטים, עלי בייבי ותערובות עלים מיוחדות במושב סתריה שבשפלה. במשך קצת יותר מעשור עברתי בין עבודות ומוסדות חקלאיים (לרבות השדה המופלא של אלון ובת-עמי) ולמדתי את הסודות ואורחות החיים החקלאיים והאורגניים, לפני כשנתיים החלטתי שהגיע הזמן ליישם, על-פי כל מה שלמדתי בדרך, את החקלאות שלי, כפי שאני מבין אותה.
החקלאות שלנו בנויה על עבודת ידיים טובות של משפחתי ושלי, ומאמינה בפשטות ובעבודה קשה. כל העבודות שלנו מתבצעות ידנית וללא כלים כבדים, ואנו משתדלים לשמר את הטבעיות, כמה שאפשר.
את העסק הקטן התחלנו עם הנבטים שלנו, אותם אנחנו מגדלים מזרעים אורגניים, ללא ריסוס ודישון, וללא תנאים מלאכותיים כמו קירור, חימום או תאורה. כל הגידולים שלנו גדלים בצורה אורגנית, משלב הזרע ועד האריזה, בינתיים ללא פיקוח. אנחנו מאמינים בנבטים ובכל שאר הירוקים שאנחנו מגדלים, שמקבלים את התנאים הטובים ביותר לצמיחתם כירקות בריאים מזינים ומחזקים. נשמח לעבוד את האדמה ולגדל גם בעבורכם מזון אמיתי וטבעי.
את הנבטים של נעם (נבטים עם האדמה) תוכלו להוסיף לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו, חפשו אותם תחת הכותרת: “נבטים ופטריות”.
_____________________
השבוע אנחנו רוצים לבקש את עזרתכם בהרחבת המעגל של קהילת ח’ביזה והפצת הרעיון של “חקלאות בשיתוף הקהילה” וקניה ישירה מהחקלאי בקרב חברים ומכרים, ולפני פירוט הבקשה – קצת על התמונה הרחבה יותר של התופעה והרעיון:
כשקהלת אמר “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים” הוא התכוון כנראה גם לתנועת ה”חקלאות בשיתוף הקהילה”, אליה גם אנחנו בח’ביזה שייכים ולא רק בגלל שמגדלים ירקות בעונתם ושולחים בארגזים תוצרת טריה, אלא גם משום שהמודל הזה צמח בו זמנית ובאופן בלתי תלוי, בלי שידעו זה על זה (ובלי “לייק” בפייסבוק!) ביפאן, בצ’ילה ובאירופה. זה קרה בשנות השישים של המאה העשרים, כשהחלה להתפתח מודעות לבעיות הכרוכות בחקלאות הכימית המודרנית ובכלכלת השוק הגלובלית, ולסכנה של מדינות לאבד את חיוניותן ועצמאותן החקלאית בשל כדאיות כלכלית של יבוא (נשמע רלבנטי ומוכר עד כאב…). אנשים ונשים החלו להתעורר ולשים לב לבעיה בחקלאות ההולכת ומתרחקת מהפה האוכל אותה, והחלו לשאול שאלות ולחפש תשובות.
אחד הטריגרים היה בהלה שפשטה ביפאן בעקבות הרעלת כספית חמורה ב”מפרץ מינמטה“. המקרה הזה ואחרים גרמו ליותר יפאנים לפנות לצריכת אוכל אורגני, אך גם בכיוון הזה הם נתקלו בקשיים: מצד אחד הלך וגבר היבוא של תוצרת חקלאית ליפאן, ואיים על החקלאות היפאנית המקומית, שהלכה והצטמקה. מצד שני, תרמיות וזיופים בסימון מוצרים אורגניים הפיצו חוסר אמון ושלחו צרכנים לחיפוש אלטרנטיבה של קניה ישירה מהמגדל, שתבטיח את אחריותו כלפי הצרכנים. יפן היא מדינה בעלת מסורת מבוססת של תנועות קואופרטיביות, ולכן אין זה מפתיע שהקבוצה הראשונה של עקרות בית מודאגות (ולא נואשות!) התארגנה כקואופרטיב ופנתה לחפש חקלאי עימו יוכלו ליצור שותפות של תמיכה הדדית. הם גיבשו את מודל הTEIKEI – שמשמעותו: “לשים את פרצופו של החקלאי על האוכל”.
ובאותה העת… מעבר לאוקיינוס…
באירופה התפחתה בתחילת המאה העשרים התנועה האנתרופוסופית, תנועה המושפעת מתורתו של רודולף שטיינר – פילוסוף, אדריכל, כותב ומחנך אוסטרי, וכתביו בתחומי החינוך, הרפואה, האמנויות, הדת, הכלכלה והחקלאות. התיאוריה האנתרופוסופית רחבה ומורכבת, והפן החקלאי שלה מוכר כ”חקלאות ביו-דינמית”. התשתית לה נוצרה בסדרת הרצאות בתחום שנתן שטיינר ב1924, בה תאר את המערכת החקלאית הרצויה כמערכת אקולוגית שלמה, שאנשים, בעלי חיים, צמחים, מיקרו-אורגניזמים, האדמה, המים והאוויר, מתקיימים בה מתוך איזון דינמי ושיווי-משקל. שטיינר כתב גם על “כלכלה של שיתוף” (Associative Economics) שמטרתה לשמש אלטרנטיבה לכלכלה תחרותית, על ידי טיפוח תקשורת ושיתוף פעולה בין יצרנים, סוחרים, ספקי אשראי וצרכנים כדי לטפל בנושאים כמו: מחיר הולם, צרכים אמיתיים, הקטנת העוני והגדלת השוויון החברתי. נשמע לקוח מקיץ 2011? מדובר על אמצע המאה שעברה! השילוב של שתי הגישות הללו – חקלאות אורגנית ביו-דינמית וכלכלה המבוססת על שיתוף פעולה והדדיות חוברים יחד לכיוון יצירת המודל המוכר לנו של שותפות בין חקלאים וקהילה לא-חקלאית כדי לטפל בנושאים הללו. בסוף שנות השישים של המאה העשרים מוקמת בגרמניה חווה שיתופית המושתתת על העקרונות הללו, Buschberghof Farm. בשווייץ מתרחש תהליך דומה, המושפע גם מהתנועה הקו-אופרטיבית הצ’ילנאית בתקופת שלטונו של סלבדור אלנדה (1970-73).
בארצות הברית התהליך דומה לזה האירופאי, ואני לא אחזור ואפרט גם אותו. למי שרוצה – מצאתי מאמר קולח ומעניין על תחילת התנועה בשתי חוות הCSA הראשונות בארצות הברית.
ומה בישראל? החלוצה היתה לאה זיגמונד, חקלאית ביו-דינמית מקיבוץ לוטן שבערבה, שגידלה בקיבוץ גן ירק אורגני וניהלה תכנית “חקלאות בשיתוף הקהילה”, בשנים 2000-2001. הם שלחו כ-30 ארגזים, בעיקר לאילת, אבל גם למצוקי דרגות, למצפה רמון ואפילו לקבוצה שהתארגנה בירושלים! לאחר התנהלות מוצלחת נסגרה התכנית, כשלאה פנתה ללימודים בארה”ב. הדוגמא הזו של לאה בלוטן היתה הנר הדקיק שדלק אצלי בראש כשהקמתי את החווה ב2003. לרוב זכיתי למנות לא מבוטלות של ציניות מצד חקלאים מנוסים שאמרו לי ש”זה לא ילך, הישראלים לא “פראיירים” כמו האמריקאים, ולא מוכנים לשלם על “חתול בשק”. ניסו את זה לפניך, ואנשים לא מוכנים שמישהו אחר יקבע להם אילו ירקות יהיו בארגז, או יספר להם שבינואר פשוט אין חצילים“. בביטחון העצמי הנאיבי שהיה לי אז, לפני 19 שנה, החלטתי שזה כן ילך. תקופה ארוכה היינו די בודדים בשטח, אבל עם הזמן בחרו עוד חוות ללכת בדרך הזו, גם חדשות וגם ותיקות, והן משגשגות ומתקיימות. כיום ישנן מספר לא מבוטל של חוות קטנות נוספות בישראל הפועלות בצורה דומה ומתוך תפיסה שהיא גם חברתית-קהילתית ולא רק כלכלית (אם כי אני לא ממעיטה בחשיבות הצד הזה).
הרעיון המקורי של CSA גלום בשם שלו – Community Supported Agriculture – יצירת חקלאות הנתמכת על ידי הקהילה שסביבה. עם השנים הוקמו חוות רבות ושונות שפועלות כולן תחת המטריה של שותפות חקלאות וקהילה ונמצאות במקומות שונים על רצף של מעורבות ומחויבות הקהילה לחווה. הצד האחד של הרצף הוא חווה השייכת לקהילה, מנוהלת על ידה וזוכה לתמיכה ומחויבות מוחלטים וארוכי טווח של החברים. בסוג כזה של חווה, התקציב נקבע על ידי קבוצת החברים, וכך גם מחיר ה”מנוי” השנתי, שעתיד לממן את התקציב. הקהילה גם לוקחת חלק בכתיבת פרוטוקול הגידול, מחליטה על שיטת הגידול, מגוון הירקות, רכישת ציוד וכו’. ברבות מהחוות מהסוג הזה מתחייבים החברים גם למספר שעות או ימי עבודה בשדה או בניהול וארגון הCSA. בצד השני נמצאות (רוב חוות הCSA) כמו שלנו שמציעות “תכנית מנויים” – הלקוחות מתחייבים לפרק זמן קצר יחסית (שבוע-שבוע, חצי עונה, או עונת גידול שלמה), ומשלמים את מחיר הסל השבועי, מראש או בתשלומים חודשיים. בחווה כזו הבעלות האחריות והניהול הם של המגדל, והלקוחות שותפים על ידי נכונותם להתמיד בהזמנה. לפעמים הם מסייעים בארגון נקודות החלוקה, או משתתפים בימי עבודה בחווה, בדרך כלל מידת המעורבות תלויה בהם, ואנשים שונים מעורבים במידה המתאימה להם.
מה שדומה בכל החוות על הרצף, ומה שהופך אותן לשותפות של חקלאים וקהילה, הוא הקשר הישיר בין המגדל והצרכנים, שמתבטא במכירה ישירות מהשדה לצרכנים, בתקשורת גלויה וישירה ביניהם לבין החקלאי, דרך עלון, פרסום לוח היבולים המתוכנן, משוב עונתי ועידוד הלקוחות להעיר הערות, להמליץ המלצות ולהציע הצעות. כמעט תמיד מתפתחים המעורבות והקשר גם דרך ביקורים בשדה, ימי קטיף עצמי, אירועי שתילה וחגיגות עונתיות. שוב, בדרך כלל רמת המעורבות נקבעת בעיקר על ידי מידת רצונם של הלקוחות לקחת חלק בכל הארועים הללו, לקרוא את העלון, להגיב על צורת הגידול או לתת משוב עונתי. נכון שהתופעה הזו עדיין קטנה ובשוליים, ואולי כך גם תישאר, אבל אלו שוליים יפיפיים, מוריקים, מזינים, שמשמחים את לב כל מי שעובר לידם. בישראל הקטנה שלנו, בה אין “פראיירים”, יש די אנשים שחושבים שהדרך הזו חיונית וכדאית, ושבוחרים לקבל “ארגז הפתעות שבועי” ותוך כדי כך גם לתמוך בחקלאות אחרת: מגוונת, ידנית, מאוזנת, מלאת הבטחות ומקיימת.
וכאן אנחנו פונים אליכם – לאחרונה התפנה אצלנו מקום, ונשמח לקבל את פניהם של מצטרפים חדשים לארגז הירקות. אנחנו חושבים שהדרך הטובה ביותר להבין במה מדובר היא לשמוע ממי שכבר מקבל ירקות ויכול לספר מניסיונו על היתרונות ועל האתגרים בדרך הזאת. הכנו דף מידע קצר והוא מצורף כאן, כדי שתוכלו לשלוח אותו הלאה בוואטסאפ או פייסבוק או כל דרך שנראית לכם מוצלחת.
תודה על התמיכה לאורך השנים וגם כעת,
שבוע טוב,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח’ביזה
_________________________________
מה השבוע בסל?
השנה גידלנו לראשונה פלפל חריף (חריפות נעימה, מזן “לפיד”). חשבנו לאפשר לכם להוסיף אותו לארגז כמוצר נוסף, ולא לשים אותו בכל הארגזים כמנת ירקות. אז אם תרצו, ניתן להוסיף אותו דרך מערכת ההזמנות תחת הכותרת: “ירקות ופירות ח’ביזה”.
יום שני: עגבניות צ’רי, קישואים/בצל יבש, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, תפו”א, סלק/גזר, חצילים/פלפל ירוק, חסה, מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי/בזיל, עגבניה, מלפפון/פקוס, מלון/אבטיח.
בסל הגדול גם: תירס, דלעת ערמונים/דלורית/נתח דלעת, בצל ירוק/שעועית צהובה/שום.
בארגז הפירות: אפרסק/נקטרינה, אבוקדו, דובדבן, בננה.
יום רביעי: עגבניות צ’רי, קישוא/בצל יבש, תפו”א, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, חסה, סלק/גזר, מלפפון/פקוס, עגבניה, חצילים/פלפל ירוק, מלון/אבטיח, תירס/דלורית, מתנה ירוקה – מנגולד/תרד/בזיל.
בסל הגדול גם: דלעת ערמונים/נתח דלעת, בצל ירוק/פטרוזיליה שורש/ שום/כרישה, שעועית צהובה.
בארגז הפירות: אפרסק/נקטרינה, אבוקדו, דובדבן, בננה.
השבוע אנחנו רוצים לבקש את עזרתכם בהרחבת המעגל של קהילת ח’ביזה והפצת הרעיון של “חקלאות בשיתוף הקהילה” וקניה ישירה מהחקלאי בקרב חברים ומכרים, ולפני פירוט הבקשה – קצת על התמונה הרחבה יותר של התופעה והרעיון:
כשקהלת אמר “לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמיים” הוא התכוון כנראה גם לתנועת ה”חקלאות בשיתוף הקהילה”, אליה גם אנחנו בח’ביזה שייכים ולא רק בגלל שמגדלים ירקות בעונתם ושולחים בארגזים תוצרת טריה, אלא גם משום שהמודל הזה צמח בו זמנית ובאופן בלתי תלוי, בלי שידעו זה על זה (ובלי “לייק” בפייסבוק!) ביפאן, בצ’ילה ובאירופה. זה קרה בשנות השישים של המאה העשרים, כשהחלה להתפתח מודעות לבעיות הכרוכות בחקלאות הכימית המודרנית ובכלכלת השוק הגלובלית, ולסכנה של מדינות לאבד את חיוניותן ועצמאותן החקלאית בשל כדאיות כלכלית של יבוא (נשמע רלבנטי ומוכר עד כאב…). אנשים ונשים החלו להתעורר ולשים לב לבעיה בחקלאות ההולכת ומתרחקת מהפה האוכל אותה, והחלו לשאול שאלות ולחפש תשובות.
אחד הטריגרים היה בהלה שפשטה ביפאן בעקבות הרעלת כספית חמורה ב”מפרץ מינמטה“. המקרה הזה ואחרים גרמו ליותר יפאנים לפנות לצריכת אוכל אורגני, אך גם בכיוון הזה הם נתקלו בקשיים: מצד אחד הלך וגבר היבוא של תוצרת חקלאית ליפאן, ואיים על החקלאות היפאנית המקומית, שהלכה והצטמקה. מצד שני, תרמיות וזיופים בסימון מוצרים אורגניים הפיצו חוסר אמון ושלחו צרכנים לחיפוש אלטרנטיבה של קניה ישירה מהמגדל, שתבטיח את אחריותו כלפי הצרכנים. יפן היא מדינה בעלת מסורת מבוססת של תנועות קואופרטיביות, ולכן אין זה מפתיע שהקבוצה הראשונה של עקרות בית מודאגות (ולא נואשות!) התארגנה כקואופרטיב ופנתה לחפש חקלאי עימו יוכלו ליצור שותפות של תמיכה הדדית. הם גיבשו את מודל הTEIKEI – שמשמעותו: “לשים את פרצופו של החקלאי על האוכל”.
ובאותה העת… מעבר לאוקיינוס…
באירופה התפחתה בתחילת המאה העשרים התנועה האנתרופוסופית, תנועה המושפעת מתורתו של רודולף שטיינר – פילוסוף, אדריכל, כותב ומחנך אוסטרי, וכתביו בתחומי החינוך, הרפואה, האמנויות, הדת, הכלכלה והחקלאות. התיאוריה האנתרופוסופית רחבה ומורכבת, והפן החקלאי שלה מוכר כ”חקלאות ביו-דינמית”. התשתית לה נוצרה בסדרת הרצאות בתחום שנתן שטיינר ב1924, בה תאר את המערכת החקלאית הרצויה כמערכת אקולוגית שלמה, שאנשים, בעלי חיים, צמחים, מיקרו-אורגניזמים, האדמה, המים והאוויר, מתקיימים בה מתוך איזון דינמי ושיווי-משקל. שטיינר כתב גם על “כלכלה של שיתוף” (Associative Economics) שמטרתה לשמש אלטרנטיבה לכלכלה תחרותית, על ידי טיפוח תקשורת ושיתוף פעולה בין יצרנים, סוחרים, ספקי אשראי וצרכנים כדי לטפל בנושאים כמו: מחיר הולם, צרכים אמיתיים, הקטנת העוני והגדלת השוויון החברתי. נשמע לקוח מקיץ 2011? מדובר על אמצע המאה שעברה! השילוב של שתי הגישות הללו – חקלאות אורגנית ביו-דינמית וכלכלה המבוססת על שיתוף פעולה והדדיות חוברים יחד לכיוון יצירת המודל המוכר לנו של שותפות בין חקלאים וקהילה לא-חקלאית כדי לטפל בנושאים הללו. בסוף שנות השישים של המאה העשרים מוקמת בגרמניה חווה שיתופית המושתתת על העקרונות הללו, Buschberghof Farm. בשווייץ מתרחש תהליך דומה, המושפע גם מהתנועה הקו-אופרטיבית הצ’ילנאית בתקופת שלטונו של סלבדור אלנדה (1970-73).
בארצות הברית התהליך דומה לזה האירופאי, ואני לא אחזור ואפרט גם אותו. למי שרוצה – מצאתי מאמר קולח ומעניין על תחילת התנועה בשתי חוות הCSA הראשונות בארצות הברית.
ומה בישראל? החלוצה היתה לאה זיגמונד, חקלאית ביו-דינמית מקיבוץ לוטן שבערבה, שגידלה בקיבוץ גן ירק אורגני וניהלה תכנית “חקלאות בשיתוף הקהילה”, בשנים 2000-2001. הם שלחו כ-30 ארגזים, בעיקר לאילת, אבל גם למצוקי דרגות, למצפה רמון ואפילו לקבוצה שהתארגנה בירושלים! לאחר התנהלות מוצלחת נסגרה התכנית, כשלאה פנתה ללימודים בארה”ב. הדוגמא הזו של לאה בלוטן היתה הנר הדקיק שדלק אצלי בראש כשהקמתי את החווה ב2003. לרוב זכיתי למנות לא מבוטלות של ציניות מצד חקלאים מנוסים שאמרו לי ש”זה לא ילך, הישראלים לא “פראיירים” כמו האמריקאים, ולא מוכנים לשלם על “חתול בשק”. ניסו את זה לפניך, ואנשים לא מוכנים שמישהו אחר יקבע להם אילו ירקות יהיו בארגז, או יספר להם שבינואר פשוט אין חצילים“. בביטחון העצמי הנאיבי שהיה לי אז, לפני 19 שנה, החלטתי שזה כן ילך. תקופה ארוכה היינו די בודדים בשטח, אבל עם הזמן בחרו עוד חוות ללכת בדרך הזו, גם חדשות וגם ותיקות, והן משגשגות ומתקיימות. כיום ישנן מספר לא מבוטל של חוות קטנות נוספות בישראל הפועלות בצורה דומה ומתוך תפיסה שהיא גם חברתית-קהילתית ולא רק כלכלית (אם כי אני לא ממעיטה בחשיבות הצד הזה).
הרעיון המקורי של CSA גלום בשם שלו – Community Supported Agriculture – יצירת חקלאות הנתמכת על ידי הקהילה שסביבה. עם השנים הוקמו חוות רבות ושונות שפועלות כולן תחת המטריה של שותפות חקלאות וקהילה ונמצאות במקומות שונים על רצף של מעורבות ומחויבות הקהילה לחווה. הצד האחד של הרצף הוא חווה השייכת לקהילה, מנוהלת על ידה וזוכה לתמיכה ומחויבות מוחלטים וארוכי טווח של החברים. בסוג כזה של חווה, התקציב נקבע על ידי קבוצת החברים, וכך גם מחיר ה”מנוי” השנתי, שעתיד לממן את התקציב. הקהילה גם לוקחת חלק בכתיבת פרוטוקול הגידול, מחליטה על שיטת הגידול, מגוון הירקות, רכישת ציוד וכו’. ברבות מהחוות מהסוג הזה מתחייבים החברים גם למספר שעות או ימי עבודה בשדה או בניהול וארגון הCSA. בצד השני נמצאות (רוב חוות הCSA) כמו שלנו שמציעות “תכנית מנויים” – הלקוחות מתחייבים לפרק זמן קצר יחסית (שבוע-שבוע, חצי עונה, או עונת גידול שלמה), ומשלמים את מחיר הסל השבועי, מראש או בתשלומים חודשיים. בחווה כזו הבעלות האחריות והניהול הם של המגדל, והלקוחות שותפים על ידי נכונותם להתמיד בהזמנה. לפעמים הם מסייעים בארגון נקודות החלוקה, או משתתפים בימי עבודה בחווה, בדרך כלל מידת המעורבות תלויה בהם, ואנשים שונים מעורבים במידה המתאימה להם.
מה שדומה בכל החוות על הרצף, ומה שהופך אותן לשותפות של חקלאים וקהילה, הוא הקשר הישיר בין המגדל והצרכנים, שמתבטא במכירה ישירות מהשדה לצרכנים, בתקשורת גלויה וישירה ביניהם לבין החקלאי, דרך עלון, פרסום לוח היבולים המתוכנן, משוב עונתי ועידוד הלקוחות להעיר הערות, להמליץ המלצות ולהציע הצעות. כמעט תמיד מתפתחים המעורבות והקשר גם דרך ביקורים בשדה, ימי קטיף עצמי, אירועי שתילה וחגיגות עונתיות. שוב, בדרך כלל רמת המעורבות נקבעת בעיקר על ידי מידת רצונם של הלקוחות לקחת חלק בכל הארועים הללו, לקרוא את העלון, להגיב על צורת הגידול או לתת משוב עונתי. נכון שהתופעה הזו עדיין קטנה ובשוליים, ואולי כך גם תישאר, אבל אלו שוליים יפיפיים, מוריקים, מזינים, שמשמחים את לב כל מי שעובר לידם. בישראל הקטנה שלנו, בה אין “פראיירים”, יש די אנשים שחושבים שהדרך הזו חיונית וכדאית, ושבוחרים לקבל “ארגז הפתעות שבועי” ותוך כדי כך גם לתמוך בחקלאות אחרת: מגוונת, ידנית, מאוזנת, מלאת הבטחות ומקיימת.
וכאן אנחנו פונים אליכם – לאחרונה התפנה אצלנו מקום, ונשמח לקבל את פניהם של מצטרפים חדשים לארגז הירקות. אנחנו חושבים שהדרך הטובה ביותר להבין במה מדובר היא לשמוע ממי שכבר מקבל ירקות ויכול לספר מניסיונו על היתרונות ועל האתגרים בדרך הזאת. הכנו דף מידע קצר והוא מצורף כאן, כדי שתוכלו לשלוח אותו הלאה בוואטסאפ או פייסבוק או כל דרך שנראית לכם מוצלחת.
תודה על התמיכה לאורך השנים וגם כעת,
שבוע טוב,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין וכל צוות ח’ביזה
_________________________________
מה השבוע בסל?
השנה גידלנו לראשונה פלפל חריף (חריפות נעימה, מזן “לפיד”). חשבנו לאפשר לכם להוסיף אותו לארגז כמוצר נוסף, ולא לשים אותו בכל הארגזים כמנת ירקות. אז אם תרצו, ניתן להוסיף אותו דרך מערכת ההזמנות תחת הכותרת: “ירקות ופירות ח’ביזה”.
יום שני: עגבניות צ’רי, קישואים/בצל יבש, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, תפו”א, סלק/גזר, חצילים/פלפל ירוק, חסה, מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי/בזיל, עגבניה, מלפפון/פקוס, מלון/אבטיח.
בסל הגדול גם: תירס, דלעת ערמונים/דלורית/נתח דלעת, בצל ירוק/שעועית צהובה/שום.
בארגז הפירות: אפרסק/נקטרינה, אבוקדו, דובדבן, בננה.
יום רביעי: עגבניות צ’רי, קישוא/בצל יבש, תפו”א, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, חסה, סלק/גזר, מלפפון/פקוס, עגבניה, חצילים/פלפל ירוק, מלון/אבטיח, תירס/דלורית, מתנה ירוקה – מנגולד/תרד/בזיל.
בסל הגדול גם: דלעת ערמונים/נתח דלעת, בצל ירוק/פטרוזיליה שורש/ שום/כרישה, שעועית צהובה.
בארגז הפירות: אפרסק/נקטרינה, אבוקדו, דובדבן, בננה.