כדי לפתוח עלון מסוים, לחצו על הכותרת שלו.
בסוף כל עלון תמצאו את רשימת הירקות בארגז באותו השבוע.
הגשם ממשיך לפנק אותנו, ועל כך אנחנו שמחים ממש. בסוף השבוע האחרון ירדו בנחת ובזרזיפים עדינים עוד 12 מ”מ על השדה, שהצטרפו לכ90 מ”מ שירדו במטחים הרציניים בסבב הקודם. האדמה רוויה אבל לא טובענית, האויר נקי ופריך, הקור ירד (הגשם ממתן את הקור העז ודווקא הופך את הטמפרטורות נסבלות יותר) ואנחנו עברו למצב חורף באופן סופי ושבע רצון עד מאוד.
הגשמים הרבים שירדו גורמים לירקות לגדול במהירות, ולפעמים הם מתנפחים למימדים עצומים עוד לפני שאנחנו מצליחים לקטוף אותם –
בשבוע שעבר התחלפו העונות, ב22 בדצמבר פינה הסתיו את מקומו לחורף, ואכן, בסוף השבוע ירדו הטמפרטורות וגשמים טובים וברוכים הגיעו לשדה. אנחנו שמחים בהם ממש,
השבוע, בתזמון נחמד עם חג החנוכה, שמביא איתו בשורה של אור, וממקד את תשומת הלב באקטיביזם של משפחת חשמונאים – שהלכה כנגד הזרם המרכזי השולט וסחפה אחריה אנשים לדרך מאתגרת וחדשה – אנחנו חורגים ממנהגנו לספר לכם על ההתרחשויות הקטנות והגדולות בחלקת השדה הפרטית שלנו בח’ביזה, כדי לספר לכם על ספר מיוחד שיצא השנה (ותוכלו לרכוש דרכנו) – המספר את סיפור ומפעל חייו, של מריו לוי, ומסעו אל החקלאות האורגנית.
אני יודעת בודאות שהחורף כאן כשמד הירוקומטר שלי מורה שלתיבת האימייל הגיעו מעל עשר הודעות שכותרתן: “מה הם העלים הירוקים בארגז השבוע????”. בחורף צומחים בשמחה בשדות ח’ביזה מגוון עלים ירוקים וממלאים את הארגזים. יש מי ששמח בהם מאוד וגם מבקש שלא נוריד את עלי הסלק והלפת כדי שאפשר יהיה לעשות גם בהם שימוש, ויש מי שנבהל קצת מעומס הירוק ותוהה מה לעשות (שוב) עם הירוק הירוק הזה. אז לטובת הנבוכים – הנה לפניכם מורה הנבוכים העונתי של ירוקי ח’ביזה בחורף
השבוע מצטרף לסל הברוקולי – הנציג האחרון במשפחה מכובדת של מלכי החורף בשדה: משפחת הכרוביים. הם מייצגים העדפות שונות והתפתחויות שונות בצמחים,: עלים, ניצני פרחים, גבעולים מעובים. הם זקוקים לאדמה דשנה ופוריה, ובתמורה משיבים לנו מנה גדושה של בריאות, הזנה וטעם. וגם יופי: צמח כרובית שמרכזו קרקפת לבנה בוהקת, ראש כרוב ירוק או סגול מנוקד בטיפות גשם או כרובי ניצנים שנראים כמו מטפסים על הגבעול בדרך לפסגה. המגוון הפלורליסטי והיפה הזה מרחיב את הלב – הנה משפחה בה מקבלים כל אחד ותכונותיו, דרכי ההתפתחות שלו, צבעיו האופייניים וטעמו המדויק.
עם כל הקצב המהיר והחיים מרוצפי הבטון והאספלט, כנראה יש בנו עדיין כמיהה בסיסית לגשם ולרטיבות המחייה שהוא מביא איתה. כשחיפשתי תשובות לשאלה “מהו הריח שלאחר הגשם?”, מצאתי, בצד ההסברים המדעיים, גם פרץ בלתי פוסק של געגוע והשתוקקות לריח הזה, לזכרונות שהוא נושא איתו, שאצל רבים מקושרים לילדות ולבית, למקום ולזמן בו התחלנו לצמוח, שלחנו שורשים, לנקודת התחלה מסוימת. אולי לכן הוא גם עושה בלב מין תחושה כזאת של התחדשות ושל התחלה חדשה, נקיה. ריח של גשם מופק ומיוצר בחכמה עבורנו (ועבור יצורים חיים אחרים) על ידי השחקנים הראשיים בעולם הטבע: הצמחים, המיקרובים, האבנים.
הבצל הוא ירק יסוד במטבח, בתרבות, בהוויה האנושית כנראה. אנחנו מייחסים לו כיסוי והסתרה, קושרים בו צער ודמעות, אומץ לב, עזות רוח וחיי נצח, ומנגד – פשטות ובסיסיות של פשוטי עם. והוא, כמובן, בכלל לא ידע שהוא כזה, אדיש לכל ההתרגשות, צומח לו בנחת ומנסה פשוט להיות… כל כולו בצל…
הסתו הוא עונה של התפוצצות אוכלוסין בשדה – המוני “זאטוטים” קטנים נזרעים, נשתלים, נובטים, צומחים וגדלים בערוגות שהוכנו לכבודם ישר עם הגשמים הראשונים של העונה. ערוגת שתילים חדשים או נבטים מבצבצים היא תמיד סיבה טובה לחיוך ולתחושה טובה – שורות השתילים צעירים המסמנות את הערוגה החומה בפס ירוק ישר, מלא און ותקוה, מזכירות חבורה של ילדי גן שיצאו לטיול בתור הבנוי זוגות-זוגות, אוחזים ידיים קטנות ומתרגשים לקראת העולם הגדול שהם צפויים לפגוש – גם שורות השתילים הנרגשים שלנו עומדות מצפות לבאות ומבשרות עתיד מלבלב, פורח ומניב: