4-6 בדצמבר 2023 – מה למדתי מהבטטה על אמונה, תקווה ומרפא
מה שלומך, אחות, הבוקר? מה שלומך, אחות?
מזג האוויר הזה מזכיר לי נשכחות.
טוב שהחלון פתוח, יש לשמור על קור הרוח
ועל הכוחות.
אין הרבה סיבות לשמוח, בא יותר לבכות,
אין כמעט לאן לברוח, יש עוד לחכות.
יד נעלמה כונסת גם את פירורי החסד,
גם את המכות.
בשעה שקשה לי לשיר, והכל מתמוטט על ראשי,
התרשי לי לזכור ולהזכיר: תמיד
לך יש אותי,
לי יש אותך,
לנו יש אותנו.
יש דבר אחד, שכבר ידוע לי על פה:
מה שלא נולד בדמע, לא שווה הרבה,
מה שלא נולד בדמע, הוא לא יקצר בזמר,
ולא יביא מרפא.
תיכף יתגלו שמים, אל תסתירי את פניך,
אל יחדל קולך
(נעמי שמר)
בשבוע שעבר זרעו בדמע את שדות החיטה של קיבוץ סעד בנגב המערבי. אנחנו רוצים לקוות ולהתפלל שבעוד כמה חודשים, כשהקמה תצהיב ותבשיל, הם ייקצרו בזמר ויביאו מרפא. גם בימים רגילים חקלאים זורעים את השדות בדמע שהוא עירוב של התרגשות, חשש, אמונה ותקווה שהקציר יהיה ברינה – ועכשיו על אחת כמה וכמה.
אחד הגידולים אצלנו בשדה שהכי מלמדים אותנו שיעור באמונה, בדמיון ובתקוה, וגם בהתגברות ומרפא היא הבטטה. היא החלה לבקר אותנו בסתו כתומה ומקסימה, אבל את דרכה אצלנו היא החלה כארבעה חודשים קודם לכן. בתחילת מאי קיבלנו חבילה מקיבוץ נירים, וכשפתחנו אותה הנה מה שמצאנו: