העלון השבועי של חוות ח'ביזה

עלי ח’ביזה #514, 9-11 בפברואר 2015, כ-כ”ב שבט תשע”ה

כמו צמח בר

לקראת חציו השני של השבוע אנחנו מצפים בשמחה לשובו של הגשם. השנה, בלי עין הרע, ובברכה גדולה, אנו זוכים לשפע של מים מן השמים, לממטרים יפים ברווחים נאים. בשבועיים האחרונים גם השמש שאחרי הרטוב חיממה וייבשה את השדה, והזניקה את כל הצמיחה בירוק עז ובריא. יחד עם צמחי התרבות, כלומר, הירקות, שאנחנו מגדלים בכוונה רבה בערוגות, צומחים בחיות רבה גם עשבי הבר. האחרונים, שאיש מאיתנו לא הזמין, ושלפעמים אנחנו גם משתדלים לסלק, משתדלים מאוד לשרוד למרות מורת רוחנו, ומצליחים למרות שלפעמים התנאים לא מיטיביים:

למשל, העשבים בערוגת הפול דומים לעשבים הצומחים ביער חשוך וגבוה. צמחי הפול החזקים צמחו במהירות וכיסו בעלוותם את רוב קרני השמש שזורחות על הערוגה. העשבים השורדניים שצמחו עימם התאימו את עצמם למצב, ובמקום ליצור עלים וצמיחה אופקית, כרגיל, הם הזניקו עצמם מעלה, כלפי השמש, לפעמים בגבעול כמעט עירום, כדי להגיע אל מקור האור והחיים ולרוות ממנו קצת פוטוסינטיזה.

היכולת הזאת של צמחים להעריך את המצב ולהסתגל אליו במהירות מדהימה שכזאת מרשים אותי בכל פעם מחדש, ועשבי בר הם השורדניים והחזקים ביותר מבין הצמחים הגדלים בח’ביזה. לפעמים אין ברירה ולמרות ההערכה המרובה שלנו אליהם, אנחנו מסלקים אותם מן הדרך, כדי לאפשר לגידולי התרבות, החלשים יותר, המפונקים יותר, להתבסס ולצמוח. אבל כשאנחנו יכולים, אנחנו משתדלים לתת גם לעשבי הבר מקום משלהם לצמיחה בלתי מופרעת. הם שומרים לנו על חרקים מועילים, שמוצאים בית אצלם בעלים, ומסייעים לנו באיזון הביולוגי של הרמשים בשדה, והם גם פשוט מועילים בפני עצמם, אנחנו קוטפים מהם לאכילה ולהנאה.

בעלון עשבי בר לפני כארבע שנים כתבתי על כמה מהם בפירוט: https://chubeza.com/?p=2340

השבוע רציתי להרהר אתכם על ליקוט עשבי בר באופן כללי, ולתהות איך זה בעצם לחיות כך, בסחר חליפין ישיר, ראשוני ותמידי עם הטבע. פעם כולנו היינו כאלה, אתם יודעים, למען האמת, במשך רוב מוחלט של חיי המין האנושי היינו כאלה: מלקטים מהטבע את שנתן לנו: זרעים, עלים, שורשים, פירות, דגים, חיות בר… כדי לקבל מושג מסויים עד כמה חדש וטרי אורח החיים שלנו היום, אפשר לדמיין את ההסטוריה האנושית (300,000 שנה, בהערכות שמרניות) דחוסה בשנה אחת. רוב רובה של השנה הזאת עסק המין האנושי בציד, דיג ולקט, נע במרחב גיאוגרפי קטן יחסית, בקבוצות קטנות. תחילת החקלאות, ביות הצמחים ובניית ישובי הקבע, לא התחילה למעשה עד 19 בדצמבר של השנה הדמיונית הזו! (במספרים שלנו זה קרה לפני כ-10,000 שנה).

אף אחד מאיתנו כיום לא יודע איך זה היה באמת להיות צייד או לקטת (זו היתה חלוקת התפקידים כנראה), חלק מהחוקרים מציירים תמונה קשה של מלחמת הישרדות יומיומית, אי-ודאות לגבי היכולת למצוא מזון מחר והתעסקות כמעט מתמדת בחיפוש מפרך ולפעמים מסוכן אחר מזון. אחרים יספרו לכם שהמזון היה זמין בשפע, הצמחים נתנו פריים, ציד החיות היה מאתגר אך מספק ואת רוב זמנם בילו הורינו הקדמוניים בשכיבה על ערסל, ברגיעה ומשחק. טוב, 290,000 שנה זה די הרבה זמן, וסביר להניח שהיה גם מזה וגם מזה וגם הרבה באמצע. מן הסתם, חלק מהשנים היו, כמו השנה, פוריות ושופעות והצריכו פחות מאמץ ליקוטי, עונות השנה השונות גם הן מן הסתם השפיעו: האביב השופע זימן תנובה יפה, בעוד החורף האיטי הצריך עבודה קשה יותר (ובתנאים קרים ופחות נעימים). תלוי גם היכן היית: מקסיקו היתה מן הסתם נעימה יותר ללקטים והדייגים הרבים שמילאו את חופיה, מאשר, נניח, פינלנד.

המרחב המקומי היה הבית. זה לא היה בית בנוי מאבן ואפילו לא מאהלים, בדרך כלל הבית היה פשוט הטבע. האדמה היתה הבית, והרבה יותר מזה. האדמה היא זו שמעניקה חיים והיא מקור כל הטוב. במושגים שלנו אפשר לומר כי היא אמצעי הייצור בה’ הידיעה. אבל היא הרבה יותר מכך. האנשים היו שייכים לאדמה, והם הוקירו אותה וקיבלו את מתנותיה בהכרת תודה.האדמה כוללת את כל הצמחים ובעלי החיים שחולקים אותה עם האנשים, מקיימים אותם ומסייעים להם בעצם לשרוד (גם אם לעתים לא מרצונם הטוב). השכנים הללו זכו כמובן ליחס של כבוד והערכה, היה ברור שבלעדיהם אי אפשר להתקיים.

האדמה היא גם מקומו של העם או השבט. לא היבשת או המדינה, אלא אותו שטח ספציפי בו הסתובב השבט ואותו הכיר באופן אינטימי ויסודי: הצמחים הגדלים עליו: מה רעיל, מה אכיל, מה טעים ומה פיכסה, החיות המסתובבות בו: מי קלה לציד, מי בלתי אפשרית, מי שווה את המאמץ ומי תביא לאכזבה מרה. הם מקושרים דרכה אל אבותיהם ואל צאצאיהם. כמובן שהמושג של בעלות על הקרקע לא קיים. האדמה שייכת להם כפי שהיא שייכת לכל החיות שחולקות אותה עם בני האדם. ליתר דיוק, הם כולם משתייכים זה לזה.

אני מנסה לא לצייר כאן תמונה אידילית, אלא רק לתאר את המצב כמו שאני מדמיינת אותו, אני מקוה שאני מצליחה. אני בטוחה שזה לא היה פשוט: תלות מוחלטת כל כך באמא-אדמה (או כל אמא) היא מורכבת ויש בה טוב וקושי שלובים יחד. היו גם הרבה צרות, כמובן, ואסונות, וקשיים, ומחלות, בדיוק כמו שיאנחנו חווים היום. אבל במקביל היתה להם השייכות המדהימה הזו, ותחושת היכולת המיוחדת, שלי כל כך חסרה כיום. אנשים באמת ידעו לקיים את עצמם במרחב הטבעי. ידעו כיצד לחמם עצמם, להגן על עצמם, למצוא אוכל ומים. ידעו איך למצוא הנאה ומשחק ומוסיקה בלי צעצועים או מערכת סטריאו או סרט טוב. אם היינו שואלים אותם: “מה היית לוקח/ת איתך לאי בודד?” הם לא היו מבינים את השאלה…

בשנים האחרונות יש חזרה טרנדית לליקוטי עשבים. שפים מכובדים יוצאים לגבעות ותולשים בחדווה צמחי בר, סדנאות שונות מציעות טיולים להכרת עשבי בר והתנסות בבישול שדה (אם חשקה נפשכם, הנה לדוגמא לו”ז סיורי הליקוט של אורי מאיר צ’יזיק,אחד הלקטים המנוסים, ויש כמובן רבים וטובים נוספים). השווקים הערביים בארץ מתפוצצים מצרורות ירוקים של עשבים שנחטפים בקצב מהיר. כמובן שחלק מהזקנים לא הפסיקו מעולם את השיטוטים והקטיף, ועכשיו רק זוכים להערכה סוף סוף.

לי זה נפלא. עם כל כמה שאני מתייחסת כאן בציניות מסויימת לטרנדיות של התופעה, גם אני נהנית להיכלל בה. בסוף ההריון האחרון שלי, לפני כשלושה חודשים, כשצצו אצלנו במושב נס הרים שבהרי ירושלים, עלי לוף (נואה בעגה הכורדית), תחקרתי ידידה מנוסה בת המושב (שמורכב בעיקר מבני העדה הכורדית) ויצאתי עם שחר וטליה שלי, עוזרותי הלקטיות הנאמנות (בכל זאת אמא שלהן היתה בחודש התשיעי…), ללקט שק גדוש של עלי לוף. בשל רעילותו המסויימת של הנואה, מילאתי אחרי הוראותיה המדוייקות, וליתר בטחון היא גם פיקחה עלי לוודא שאני מבשלת אותו נכון, והכנתי ממנו מרק חמוץ ועסיסי, שנשמר בהקפאה כדי לעלות אחר כבוד על שולחננו לאחר הלידה. היה טעים טעים טעים.

ונחמד לי לחשוב שבעלת הבית המיתולוגית שלי במושב, שהיתה יוצאת באופן קבוע ללקט סלק בר, ח’ביזה או חומעה, ובעיקר נואה, ומבשלת איתם בטבעיות ובמומחיות, שלימדה אותי הרבה על זיהוי העשבים ומה להכין מהם (כמובן שלמרות הוראות ההכנה המדויקות תמיד העדפתי שהיא תכין בסופו של דבר את מרק הקובה החמוץ), זוכה עכשיו לעדנה מחודשת ולכבוד הראוי לה.

מאחלים לכולכם שבוע חורפי נעים, שיביא איתו עוד צמיחה רבה של עשבי בר ועשבי תרבות,
אלון, בת-עמי, מיה, דרור וכל צוות ח’ביזה

_________________________________

מה השבוע בסלנו המתורבת?

יום שני: חסה, כרישה, קייל/מנגולד/תרד, עגבנייה, סלרי שורש/פטרוזיליה שורש, ברוקולי, תפו”א, מלפפון,  טימין/כוסברה/פטרוזיליה, גזר/סלק, כרוב/כרובית.

ובסל הגדול תוספת של: בצל ירוק/שום ירוק, אפונה/טאטסוי, צנונית/לפת

יום רביעי: אפונה / ברוקולי ,כרישה/שום ירוק ,תרד/מנגולד ,עגבנייה ,גזר, כרוב לבן אדום ,חסה ,מלפפון,  כרובית/תפו”א לקטנים ,פטרוזיליה/טימין ,פטרוזיליה שורש/סלרי שורש.

ובסל הגדול תוספת של: תפו”א ,סלק ,קייל/טאטסוי ,כרובית

יש אפשרות להוסיף לסל מוצרים נוספים של יצרנים קטנים: קמח, פירות, דבש, קרקרים, תמרים, שקדים, חומוס, מזון פרוביוטי, פירות מיובשים ולדר, שמן זית, לחם שאור, מיץ רימונים ומוצרי חלב עיזים. תוכלו לקרוא על היצרנים השונים באתר שלנו. ולמלא את ההזמנה במערכת ההזמנות שלנו (בתנאי שאתם לקוחות שלנו כמובן)