שני מכרים טובים שלנו, טליה שניידר וחוות קיימא בבית זית חברו יחד ליצירת קורס פרמקלצ’ר ייחודי שיתקיים בחווה בבית זית מחודש יוני והלאה (11 מפגשים). זו הזדמנות נהדרת ללמוד מטליה, שהיא אולי האמא של הפרמקלצ’ר בישראל, ובתוך חווה יוצאת דופן שמיישמת להלכה חיבורים מרתקים בין חקלאות להר, אדמה וקהילה, לימוד ועבודה. הפרטים המלאים בקובץ המצורף. מומלץ בחום!
________________________________
פועה ועודד ממשק 42 מציעים לכבוד שבועות גבינות חלומי, בינתיים בהזמנה חד פעמית לקראת החג. הגבינה עשוייה מחלב העזים המשובח של העדר ממשק 42, כמובן ללא חומרים משמרים וטריה-טריה. הגבינה מגיעה מומלחת בעדינות ואפשר להוסיף מלח לפי הטעם.
הזמנות נא לשלוח אלינו באימייל עד יום חמישי 22.5.
הגבינות יגיעו אליכם במשלוח שלפני חג השבועות: למי שמקבל ביום רביעי הן יגיעו ב28.5, ולמי שמקבל ביום שני הן יגיעו ב2.6.
חג ביכורים שמח!
_____________________
רק לפני כמה שבועות (אפילו חודש עוד לא עבר) יצאנו ממצרים.
כשאני מדמיינת ימים של הליכה עמוסת צרורות במדבר, עם מן מן השמיים – מזון-על-מהיר-ומוכן שכזה שמחליף טעמו לפי הדרישה, אבל, נו, אתם יודעים, הוא לא הדבר האמיתי העסיסי שממש צמח איפושהו, זה נשמע לי לא משהו. אני בהחלט יכולה להזדהות עם הקריאה של בני ישראל: “זכרנו, את-הדגה, אשר-נאכל במצריים, חינם; את הקישואים, ואת האבטיחים, ואת-החציר ואת-הבצלים, ואת-השומים. ועתה נפשנו יבשה, אין כול–בלתי, אל-המן עינינו” (במדבר י”א ה-ו).
בדרך כלל כועסים עליהם: “כפויי טובה”. לועגים להם: “נו באמת, בחינם, על מי אתם מנסים לעשות רושם?”. ומטיפים: “אין כמו המן – והמן, כזרע-גד הוא; ועינו, כעין הבדולח. שטו העם ולקטו וטחנו בריחיים, או דכו במדוכה, ובישלו בפרור, ועשו אותו עוגות; והיה טעמו, כטעם לשד השמן”
ובכל זאת – אני מבינה אותם. עם כל התקוה והאידאלים והראיה לעתיד, להתחיל את הקיץ בלי לשזוף את העין בכמה צמחי קישואים, להתענג על הפרחים בצהובים והגדולים שלהם, לנגוס באיזה ביכור קישוא עסיסי – נשמע לי קשה למדי. טוב שסיימנו עם הפרק המדברי הזה…
העלון השבוע נכתב לכבוד הקישואים שלנו, שמבשרים את התחלפות העונה מחורף לאביב לקיץ, והבשורה המשמחת שהם מביאים איתם: ששאר ירקות הקיץ עומדים בתור להצטרף לארגז. תפוחי האדמה האביבייים כבר מככבים, ממש בשבוע עבר, גם קרוביהם המלפפון והפקוס הצטרפו, ושאר חברים יגיעו בהמשך: השעועית השוטחה, השעועית הירוקה והצהובה והלוביה, העגבניות על סוגיהן השונים, הנענע, החצילים, התירס, המלונים, האבטיחים ושאר ידידים שכבר שתולים וצומחים בשדה.
עונת הקישואים אצלנו מתחילה בסוף החורף. אנחנו זורעים את הקישואים בתחילת פברואר, כשעדיין קרררר. כדי להגן על הקישואים החביבים אנחנו פורשים על האדמה חיפוי קרקע עשוי פלסטיק, ומעל הזרעים פורשים יריעת פלסטיק נוספת כהגנה מפני הקור. התוצאה היא מעין מנהרה שמתחממת מקרני השמש ומבודדת מהקור העז ומהסופות שעדיין מבקרות אצלנו בחודשי סוף החורף. בדרך כלל אנחנו שמים באדמה בסבבים הראשונים גם שתילים וגם זרעים. מניסיוננו, היו שנים בהן סבלו נביטות הקישוא הראשונות שלנו מהיעלמות מסתורית עקב אכילות רבות של הנבטים הרכים, כנראה על ידי צרצרים, או שוכני קרקע אחרים. וזו סיבה נוספת לבחור בשתילים בתקופה הזו, כדי לנסות ולהתחכם להם.
אבל איך בעצם מגיע קישוא מצמח ירוק ומרשים להנבת פרי ולהבשלה? בדרך יש כמובן פרחים צהובים, גדולים ויפים מאוד, המושכים את עיני הבריות ובעיקר את עיני החרקים, החובבים את הצבע הצהוב. על צמח הקישוא ישנם פרחים משני סוגים: פרחים זכריים ופרחים נקביים (וכל האמור כאן לגבי קישואים תופס גם לגבי דלעות, מלפפונים, מלונים, אבטיחים, פקוסים ושאר בני המשפחה). שני סוגי הפרחים האלה דומים מרחוק, אבל כשמתקרבים ההבדל ברור.
הנה כך נראה הפרח הזכרי:
וממש מקרוב:
וכך נראית המקבילה הנקבית שלו:
ושוב, בתמונת תקריב:
החרקים הנפעמים מהצבע העז מיפי הפרחים נכנסים אל הפרח הזכרי, משתעשעים, משחקים, אוספים קצת צוף ועל הדרך גם אבקה, שנראית כך:






אחר כך הם עוברים למגרש המשחקים השכן, הפרח הנקבי, ומפזרים שם בכל מקום את האבקה הזכרית. הפרח הנקבי המופרה נסגר ומתכווץ, ובסוף התהליך נראה כך: