היא באה השמש
הסתו כבר בפתח. כמובן שעדיין חם והשמש עדיין עומדת במרום, אבל היא מצליחה ללהט כבר פחות שעות, וכשהיא יורדת נושבת אצלנו רוח קרירה ומפיגה את חום היום. השילוב הזה בין קיץ לסתו יוצר את עונת המעבר הזו. הצמחים נושמים קצת לרווחה, החסות זוקפות ראשן, הרוקט, הכוסברה והשמיר מעזים לצמוח. הקייל והטאטסוי שנשתלו זה מכבר עושים את צעדיהם הראשונים בשדה, מתפלאים על השמש העדיין קייצית, אבל תולים תקוותם בסתו שיגיע עוד מעט.
מבט בלוח השתילות שלנו מגלה את הערבוב הזה בין קיץ לסתו: בשבועיים האחרונים זרענו ושתלנו: תירס, דייקון, רוקט, כוסברה, שמיר, שעועית ירוקה, גזר, סלק, לפת ואפונה, ברוקולי, כרוב, טאטסוי וקייל. אליהם יצטרפו בשבועיים הבאים: חרדל, תרד, כרובית, שומר, קולרבי, חסה חורפית ושום. הבטטות בשדה, אחרונות יבולי הקיץ (או ראשונות יבולי הסתו, תלוי איך מסתכלים) משמינות להן תחת האדמה ובעוד כחודש נתחיל לבדוק מה מצבן ולסדר לכם “דייטים” כתומים, טעימים ובריאים איתן.
את שלהי הקיץ ניסינו לנצל השנה לניסוי ראשוני אצלנו של חיטוי סולרי. למה בכלל לחטא את הקרקע? מאותה סיבה שאנחנו שוטפים את הידיים במים ובסבון – כדי למנוע מעבר והדבקה של וירוסים, פטריות וחיידקים. גם בקרקע מצויים פתוגנים (מחוללי מחלות) שמזיקים לצמחים, אחד המפורסמים בהם הוא הפטריה שגרמה למחלת הכימשון בתפוחי האדמה האיריים בשנת 1845, השמידה את היבול והביאה לתקופת הרעב הגדול באירלנד. כמליון אנשים מתו מרעב, מספר דומה של אנשים רעבים היגר לארה”ב. גם אצלנו בח’ביזה אנחנו פוגשים מחלות קרקע כל שנה. למזלנו הרב הן אינן מגיעות לקנה מידה רחב וכמובן שאינן גורמות לאסונות דוגמת רעב תפוחי האדמה באירלנד. ובכל זאת, כדאי לטפל בהן.
חיטוי קרקע הוא בחירה בדרך של מניעה מראש – הרעיון הוא לנקות את הקרקע מגורמים מחוללי מחלות לפני הזריעה כדי למנוע את התקפותיהם על הצמח. ישנן מספר דרכים לחטא את הקרקע: שיטה ראשונית שפותחה בסוף המאה ה19 בידי חוקרים גרמנים היא חימום וחיטוי הקרקע בעזרת קיטור. אחריה פותחה השיטה הכימית בה מחוטאת הקרקע בחומר כימי נדיף, המוכר והעוצמתי (והמאוד רעיל) ביניהם הוא המתיל ברומיד. שיטת החיטוי הכימית היתה הנפוצה והמקובלת ביותר בשטחי גידול נרחבים בעולם, ונראה היה שהוא חיוני ולא יהיה לו תחליף.
אבל החיטוי הכימי הוא גם בעייתי מאוד, בלשון המעטה. הבעייתיות המיידית ברורה – החומרים הללו רעילים מאוד, לאדם, לקרקע, לבעלי החיים והחרקים בסביבה. אבל יש לו חסרונות נוספים: מכיון שחומרי החיטוי רעילים מאוד ואינם בררניים בקשר למי ומה הם מחטאים, הם פגעו גם באויבים הטבעיים של הפתוגנים, הרסו את המרקם המיקרובקטריאלי החיובי בקרקע והפרו בכך את שיווי המשקל הביולוגי באדמה, מה שגרם למפגע אקולוגי לקרקע ולסביבה. פגיעה באיזון יכולה לשמש כחרב פיפיות, כי ברגע שהושמדו “החיילים הטובים” אין לקרקע ולצמחים בה אמצעי הגנה כנגד מחלות או בעיות שיגיעו לאחר החיטוי.
בשנות השבעים של המאה העשרים (1976 היא השנה המדוייקת בה פורסם המחקר הראשוני) פותחה בארץ שיטה חלופית על ידי פרופ’ יעקב קטן ושותפיו – חיטוי בעזרת חימום הקרקע על ידי קרני השמש. הרעיון הוא שהטמפרטורות הגבוהות אליהן מגיעה הקרקע קוטלות אורגניזמים מחוללי מחלות ומנקות את הקרקע מבעיות עתידיות. גם זרעי עשבים נהרסים מהחימום ולכן זו שיטה המשמשת ביעילות גם לניקוי השטח מראש מכמות גדולה של זרעי עשב, והתחלה “ברגל ימין”, עם פחות עשביה פונציאלית. החסרון הוא שזו שיטה עוצמתית ולכן גם במידה מסויימת אלימה כלפי היצורים בקרקע, וחרקים ולעיתים גם אורגניזמים חיוביים נפגעים, ולכן עד כה נמנענו משימוש בשיטה הזו.
אלא שמחלות פטרייתיות חוזרות ונשנות של השום, הבצל ושאר גידולים הביאו אותנו לחשוב על כך מחדש, וכמו כן למדנו שהחשש שלנו מפגיעה במרקם הביולוגי והמיקרובקטריאלי של יצורי הקרקע אולי מוגזמת. ממחקרים שנעשו על חיטוי סולרי מתברר שהטמפרטורות אליהן מגיעה הקרקע (40-45 מעלות) לא משמידות את כל הפתוגנים ובודאי שלא ממיתות את הפעילות הביולוגית בקרקע. פיתוח נוסף של השיטה בו מצניעים קומפוסט בקרקע לפני החיטוי תורם דווקא להגברת הפעילות המיקרוביאלית בה. למדנו והחלטנו לנסות.
אז איך עושים חיטוי סולרי?
- קודם כל מחכים לעונה המתאימה, כלומר, הקיץ (ובעיקר יולי-אוגוסט). אז מכינים את הקרקע כאילו לזריעה ושתילה: מנקים את שיירי הגידול הקודם, מתחחים את האדמה ומוסיפים לה קומפוסט ומכינים ערוגות.
- השלב השני הוא הרטבה, בדרך כלל עושים זאת בממטרות. ההרטבה מוליכה את החום לעומק ומעודדת פעילות ביולוגית. הקרקע צריכה להיות רטובה לעומק של 70 ס”מ, ככך שמדובר בהרבה מים. אנחנו פתחנו את הממטרות שלנו לכשלושים שעות (!).
- אחרי ההרטבה מכסים את הקרקע ביריעת ניילון שקוף, כדי לגרום לה להתחמם. פרישת היריעה היא מלאכה שצריכה להיעשות מוקדם מאוד בבוקר, כשעדין אין רוח ולא חם וכשאנחנו מצויידים בכל הסבלנות והדיוק הנדרשים. היריעה נפרשת מתוחה ומהודקת על הקרקע, ומכל צדדיה סגרנו אותה באדמה כדי ליצור ואקום מתחתיה.
- ואז מחכים. מומלץ להשאיר את היריעה על הקרקע למשך ארבעה-שישה שבועות.