תזכורת: נא להחזיר אלינו את הארגזים (גם את ארגזי הקרטון הגדולים). אנחנו זקוקים להם כדי לשלוח אליכם את הירקות לשבוע הבא!
אם אינכם בבית – אנא השאירו את הארגז מחוץ לבית, במקום בטוח. אם הארגז לא בחוץ – יוסי יודע שאתם בבית וידפוק על הדלת כדי שתחזירו לו את הארגז. תודה!
ולפתע באה לפת…
הלפת ( Brassica rapa) היא גידול תרבות עתיק, שהיה ידוע ביוון, ברומא, בסין ובמצרים העתיקה. הצמח תורבת לפני 5000 שנה והוא אחד ממיני הירקות העתיקים ביותר. סתגלנותה של הלפת המתורבתת לתנאי גידול שונים הביאה להתפשטותה והפצתה באסיה, לאורך חופי הים התיכון וחופי האוקיינוס השקט.
ישנם ממצאים ארכיאולוגים ממערות בסין המצביעים על אכילה של לפת כירק חי ומאוחר יותר, על ידי שימוש באש – גם באופן מבושל. במרכז אירופה הלפת מוכרת כבר במאה הראשונה לספירה. בתחילה היא נחשבה מזון של המעמד הנמוך, אבל ברומא הפכה למאכל של בני האצולה. הרומאים הכירו מספר זני לפת שנשאו שמות יוונים המצביעים על מוצאם. גם אבותינו אכלו לפת ובמשנה שלנו היא נזכרת תשע פעמים בהקשרים שונים.
הלפת היא גידול רב-שימושי. במספר ארצות מרובים הזנים המגודלים למספוא, ולעתים אף מופק שמן מזרעיה. אך עיקר גידול הלפת הוא, כמובן, למאכל אדם. הלפת היא אירופאית גאה במקורה, וכך מרבית המינים שאנו אוכלים, אבל ישנם גם כמה מינים אסייתים.
יש המכנים את הלפת “כרוב הירקנים”. כינוי מוזר בהתחשב בכך שהלפת היא ממשפחת המצליבים וקרובת משפחה רחוקה בלבד של תת-המשפחה של הכרוביים. כינוי אחר שניתן לה הוא “תפוח האדמה של המטבח העתיק”. כינוי המעיד על חשיבותה של הלפת לדיאטה של הקדמונים.
בחלקה הראשון של המאה העשרים נזנחה הלפת, כששפים אירופאים הפסיקו לבשל אותה, והכתירו אותה כמשעממת וסתמית. אבל בעשר השנים האחרונות, כמה טוב, היתה ללפת עדנה: טעמה המודגש ומרקמה, כך נזכרו באירופה וגם בארה”ב, מושלמים לייצור פירה או סופלה, וישתלבו מצוין במיני מרקים ביתיים. אז למה לא גם בישראל?
הלפת היא אשרוש (שורש מעובה) עם שושנת עלים בראשו. מרביתה צוואר-שורש מעובה ומיעוטה שורש מעובה, והיא דומה בחיצוניותה לצנון, מלבד בצבע האשרוש, שהוא לבן, ורוד, צהבהב או סגול, בניגוד לצנון שצבעו אדום בד”כ.
הזנים האירופיים הם דו-עונתים. הצמח מפתח בראשית גידולו, בעונה הקרירה, שושנת עלים ושורש, ובהמשך מתפתח עמוד התפרחת. עלי הלפת דומים לכינור, התפרחת שלה מסועפת וצבע הפרחים כתום או צהוב. ידועים זנים כדוריים, עגולים-פחוסים ושיפודיים, ובעונות מסוימות ניתן למצוא לפת מתוקה. הזן הנפוץ בישראל הוא “סגול-הקודקוד” – לא פחות!
ערכה התזונתי של הלפת דומה לזה של כרוב אם כי היא מכילה יותר פחמימות: 32 קלוריות ב – 100 גרם. את האשרוש של הלפת אוכלים חי או כבוש, ואת העלים הירוקים נהוג לבשל, כמו תרד – הם עשירים במיוחד במינרלים וויטמינים חיוניים.
קלפו ושטפו את הלפת רק דקות ספורות לפני ההכנה, אחרת הירק ישחיר (בדומה לתפוח אדמה). בישולו של הלפת יארך בין חמש לעשר דקות, במים רותחים. אך התהליך לא יסתיים כאן: כיוון שהלפת נוהגת לספוג מים רבים, רצוי לייבש אותה מעט לאחר הבישול, במחבת משומנת במעט חמאה.
ומה בסל השבוע?
עגבניות – השלמה
מלפפונים – השלמה
גזר – השלמה
כרובית
תפוחי אדמה – מזן שרלוט (זן של תפודים)
לפת – השלמה
כוסברה
חסה רומית עלים
פלפל אדום – השלמה
צנון אדום
מיקס לסלט – השלמה
ובסל הגדול תוספת של
ברוקולי
פטרוזיליה – מסולסלת
מנגולד – עלי סלק – זן “ריינבו”
מרק לפת (מתוך האתר “על השולחן”):
• המרכיבים:
חצי ק”ג לפת, קלופה וקצוצה
2 בצלים גדולים קצוצים
3 מקלות סלרי קצוצים
1 גבעול כרישה קצוץ
2 שיני שום
חצי כפית זרעי כוסברה טחונים
2 עלי דפנה
750 מ”ל ציר ירקות
150 מ”ל חלב סויה
כפית חרדל גרגירים
כפית דבש
מיץ מחצי לימון
מלח ופלפל שחור, טחון טרי
כף פטרוזיליה קצוצה
• ההכנה
להניח את הירקות בסיר עם מים ולהביא לרתיחה
להוסיף שום, כוסברה, עלי דפנה וציר ירקות. ולבשל 20 – 30 דקות, או עד שהירקות רכים.
לסלק את עלי הדפנה, ולמעוך את הירקות בבלנדר ידני או במעבד מזון.
להוסיף חלב סויה, חרדל, דבש ומיץ לימון, ולערבב.
לתבל לפי הטעם, ולהגיש עם מעט פטרוזיליה קצוצה.
בלפת ניתן לעשות כל מה שאתם נוהגים לעשות בדרך כלל בגזר (הקרמה, אידוי בחמאה או זיגוג), וגם צ‘יפס.
בעודה חיה לגמרי, מומלץ לשלב פיסות ארוכות ודקות בסלט ירקות.
לחילופין, הנה מתכון קל וטעים לסלט לפת, חסה וגזר:
• המרכיבים:
לפת חיה וגזר מגורדים
חומץ
שמיר קצוץ
חסה
מלח ופלפל
• ההכנה
לערבב ולהגיש.
כמו ירקות אחרים, את הלפת אפשר ואף רצוי, לכבוש:
• מרכיבי התחמיץ:
1 כוס סוכר
1 כוס חומץ
1 כוס חמים
מלח
• ההכנה
לקלף בעדינות את הלפת ולחתוך לקוביות.
להביא את מרכיבי התחמיץ לרתיחה, ולצקת על הירקות.
לאחסן בצנצנת.
(אפשר להגיש מייד אחרי שהנוזלים התקררו, או לשמור במקרר עד מספר שבועות).