מחשבות על עצמאות
הימים האחרונים מביאים אלי הרהורים על עצמאות. עבודה בחקלאות דומה לגידול ילדים במעבר משלבים ראשונים של הגנה מוגברת וטיפול ופיקוח צמודים – להתפתחות וצמיחה שמביאות איתן פחות צורך בהשגחה ויותר צורך באמונה והרפיה. הנבטים הרכים שרק בוקעים מן האדמה זקוקים לפעמים למעטפת של פלסטיק, לביקורת יומיומית של כמות ההשקיה, לעישוב תכוף שיפחית עבורם תחרות מעשבי בר. ככל שהם גדלים ומתחזקים, הם שולחים שורשים עמוקים ומצליחים להגיע למים בעצמם, הם מסוגלים להתמודד טוב יותר עם קור וחום, ויוצרים בעצמם עלווה שמתחרה בהצלחה בעשביה שסביב.
גם החווה שלנו כולה כבר לא תינוקת. כמעט שבע שנים שאנחנו כאן, והתחושה היא שלאט לאט אנחנו מצליחים להיות עצמאיים יותר – יותר בוטחים בעצמנו, בנסיון, ביכולת, בכוחות של התשבץ הכללי הזה שקרוי ח’ביזה, המורכב מאדמה, צמחים, בעלי חיים וחרקים, עובדים, לקוחות – שכולם צועדים יחד וחיים יחד ביציבות ואיזון מבורכים כבר תקופת מה.
עצמאות מביאה איתה גם היפתחות החוצה, וגם אחריות. כשנטע בכורתי למדה להתלבש לבד היא קיבלה על עצמה אחריות לארגן את עצמה בבוקר, כשהיא למדה למזוג מים לכוס, היא יכלה לעשות זאת גם עבור אחותה. חלק מההתבגרות של ח’ביזה התבטא בשנה האחרונה בשיתופי פעולה מבורכים עם יצרנים קטנים, רובם מהסביבה הקרובה לנו, שמכינים מוצרים שונים בעמל צנוע, ישר ומקצועי והיתה לנו הזכות להכיר אותם לכם.
באחד העלונים הקרובים ארצה לספר יותר בפירוט עליהם, עכשיו רק אזכיר את דני וגלית, אנשי “גרנוּלה”, שהתחילו עם גרנולה ביתית והיום מכינים גם עוגיות בריאות וטעימות (ואולי יש עוד הפתעה באמתחתם בקרוב), מגי שמנביטה נבטים אורגניים מלאי טוב, רונה וצוות מחלבת יוטב שמגבנים גבינות מחלב עזים ממרעה טבעי, אסף שטוחן קמחים אורגניים שונים, ומשתמש בגרעיני חיטה ארצישראלית, תמיר ודניאלה שמכינים דבש טבעי ומעולה וממשיכים מסורת משפחתית, יפתח שאופה את לחמי הכוסמין הנבוט הייחודיים וקיבוץ סמר שמגדל את תמרי הברהי האורגניים שאין כמותם.
ההחלטה שלנו להציע מוצרים נוספים באה מתוך תחושה שגדלנו ואפשר ללכת צעד נוסף בדרך בה אנחנו מאמינים ומנסים לטפח, של יצרנות מקומית, של עבודת כפיים נקיה וטבעית, פחות מעובדת, פחות “הייטקית”, שמקבלת על עצמה בהבנה (ומשתדלת גם באהבה) את שינויי הטבע ואילוצי העונות, ומוצאת את העושר, החירות וכוח החיות הגלומים בכל אלה, ולא את המגבלה.
גם אתם, כמובן, חלק מזה. בעולם שבו “חירות” ו”עצמאות” פירושם לקבל מה שאני רוצה מתי שאני רוצה, כמה שאני רוצה, הבחירה בארגז ח’ביזה אחיד ועונתי נראית כמנוגדת לאלה, כמגבילה, מצמצמת ומקשה. תמיד משמח ומעודד אותי לשמוע את קולכם בתחום הזה, כי אני מופתעת ומתרגשת כל פעם מחדש ממשפטים כמו: “פעם רציתי שלא תשלחו לי סלק, אבל עכשיו למדתי לבשל אותו ואנחנו לא מוכנים לוותר עליו” או “ההפתעות האלה מביאות אותי לבשל יצירתי, להעז, לטעום טעמים של ירקות שלא הכרתי ושלא תמיד אני יודעת את שמם”.
ברור לי שארגז ח’ביזאי מציב אתגרים, ושבודאי קל יותר להמשיך במסלול מוכר וקבוע של הירקות המצויים בשווקים כל השנה (גם אם בחורף מושקעת אנרגיה רבה בגידולם בחממות, על מצע מנותק או בגידול הידרופוני), אבל בעיני חלק מהענין בעצמאות הוא ההעזה, הנכונות להיענות לאתגר. כששחר בת השלוש לא מוכנה שאכפתר לה את החולצה, ומתעקשת שוב ושוב בידיה הקטנות להשחיל כפתור בלולאה (ולעשות זאת מחדש, אחרי שגילתה שכיפתרה את הלולאה הלא נכונה), היא הולכת בדרכה העצמאית, כי כך היא תרכוש אמון בעצמה ובכוחותיה, למרות שזה בודאי קשה. וכך היא צומחת.
לא פעם סיפרתי על ההתחלה שלי בח’ביזה, כשהמדריכים האיכפתיים של הארגון לחקלאות אורגנית ניסו להניא אותי מלעבוד בדרך הזו של “חקלאות בשיתוף הקהילה” באמירה ש”הישראלים לא פראיירים ולא יקנו “חתול בשק” שאינם בטוחים מה תכולתו”. הם לא יסמכו על המשפטים היפים וההבטחות שתבטיחי להם.
אחרי שנה של הקמת החווה, כשאנחנו עוד בתחילת הדרך, נאלצתי להיפרד זמנית מח’ביזה והעברתי את השרביט לאלון. עשיתי זאת בלב בוטח, אך התגובות ששמעתי עליו ועל התנהלותו בפרק הזמן שנעדרתי ואני עדיין שומעת עד היום, מספקים ולקוחות שאנחנו עובדים איתם, מחקלאים קולגות וחקלאים צעירים שאלון חנך, סיפרו ומספרים לי עוד הרבה יותר עד כמה ניתן לעשות דברים גם בצורה הזאת, באופן הגון וישר ועמל, ביציבות ובטחון בדרך בה בחרנו, מתוך שיתוף פעולה מפרה ומועיל ולא מתוך תחרותיות ואיום, מתוך אמונה שאפשר לסמוך וגם יסמכו עליך.
היום למעלה מארבע מאות משפחות סומכות עלינו: שנקפיד מה נגדל ואיך נגדל, שנעשה הכל כדי למלא את הארגז בכל טוב, שיהיה אכפת לנו כשהם מעירים הערות, מעבירים ביקורת או מבקשים בקשה. שיהיה אכפת לנו ונעבוד בהגינות ובכבוד בקשת רחבה של תחומים שהחקלאות נוגעת בהם: העובדים אצלנו, האדמה עליה אנחנו מגדלים, בעלי החיים והחרקים, אכפתיות ואחריות חברתית, המים במדינה, הלקוחות, המושב בו אנחנו מגדלים, זני הירקות שאנחנו בוחרים, אופן גידול הירקות, המשכיותה של החקלאות בישראל ועוד ועוד. וכמונו יש בשנים האחרונות עוד חוות קטנות וזעירות, המקיימות מערכות יחסים של אמון, הוגנות והדדיות עם הלקוחות, הסביבה, העובדים והחקלאות.
אנחנו כמובן תופעה בשוליים, אבל אנחנו קיימים, וזה עבורי, בישראל הדי מעציבה של שנת 2010, אוצר קטן ומלא תקווה לאפשרות אחרת של התקיימות ושל חיים גם כאן בישראל – מתוך כבוד, שיתוף פעולה, אמון, אכפתיות לזולת, הגינות ובטחון בדרך פשוטה, יצרנית, שהולכת עם ולטובת ולא כנגד.
ולפני סיום: ילד אחד עצמאי ומקסים במיוחד טייל איתי בשדה ביום הפתוח האחרון. היתה לו מצלמה ביד ובמקצועיות של צלם מנוסה והתלהבות של גנן מתחיל הוא רכן בזויות מסוכנות וצילם את הירקות שלנו בסקרנות ובחיבה. לכבוד יום העצמאות אני רוצה לחלוק אתכם את התמונות היפות שלו. תודה ליוסף חיים שצילם ותודה לאבא שלו, ליאור ששלח:
חג שמח מכולנו,
אלון, בת-עמי וצוות ח’ביזה
________________________________
מה השבוע בסל?
יום ראשון: מלפפונים, גזר, קישואים, שמיר, מנגולד, עגבניות, לפת/צנונית, פטרוזיליה שורש/עלים, חסה עגולה/אדומה, טאטסוי, כרוב לבן
ובסל הגדול תוספת של: שום יבש, סלק, כרישה
יום רביעי: קישואים, פטרוזיליה, עגבניות, כרישה, מנגולד, טאטסוי, גזר, חסה, סלק, קולרבי, מלפפונים.
ובסל הגדול תוספת של: כרוב לבן/לפת/חסה אמריקאית, שום, שמיר