בתוך הסערות
התכנון המקורי היה לספר לכם על מסעה של הבטטה ממקל עירום ועד לשורש הכתום והמתוק, אבל עם גשם כזה, כמו שהיה וכמו שעוד צפוי לנו, כמובן שאת הבמה תופס הרטוב הרטוב הזה.
בשדה ירד גשם יפה למדי בחמישי בלילה ובשישי, ושבת יבשה וגם קצת שמשית הפכה את יום ראשון ליום עבודה עמוס במיוחד. אחרי הריקוד שלפני הגשם, רקדנו עכשיו את ריקוד הבוץ והדילוגים שבא אחריו. מבוססים במעברים בוציים בין הערוגות עמלנו כל יום ראשון לקטוף כמה שניתן, במיוחד מן השדה הגדול, אליו לא נצליח כנראה להכנס בשני עם כלי הרכב, אחרי הגשם הצפוי להתחיל בלילה שבין ראשון ושני.
באחת השיחות שלנו לאחרונה (שסבבו, איך לא, סביב ענין הגשם) דיברנו על העולם ההפוך בו אנחנו חיים היום: פעם גשמי ברכה היו אלו שירדו בסוף השבוע, במיוחד בלילה שבין שישי לשבת. כך יכול/ה הי(ת)ה החקלאי/ת לעבוד בכל השבוע שלפני, ולהמשיך במאמצי הגידול גם בראשון שלמחרת, לאחר שבת שייבשה קצת את המטר. היום זה בדיוק להיפך – אנשים מוכנים לקבל בברכה גשם שיורד במהלך השבוע, כשכולם בעבודה (ספונים בתוך חדרים ומבנים), בתנאי שסוף השבוע, זמן הפנאי והבילוי תחת כיפת השמיים, יהיה שמשי ונאה…
ובכל זאת, גם היום עם כל הקצב המהיר והחיים מרוצפי הבטון והאספלט, כנראה יש בנו עדיין כמיהה בסיסית לגשם ולרטיבות המחייה שהוא מביא איתה. כשניסיתי השבוע לחפש תשובות לשאלה “מהו הריח שלאחר הגשם?” מצאתי בצד ההסברים המדעיים (שיובאו בהמשך) גם פרץ בלתי פוסק של געגוע והשתוקקות לריח הזה, לזכרונות שהוא נושא איתו, שאצל רבים מקושרים לילדות ולבית, למקום ולזמן בו התחלנו לצמוח, שלחנו שורשים, לנקודת התחלה מסוימת. אולי לכן הוא גם עושה בלב מין תחושה כזאת של התחדשות ושל התחלה חדשה, נקיה.
ריח של גשם מופק ומיוצר בחכמה עבורנו (ועבור יצורים חיים אחרים, תראו בהמשך) על ידי השחקנים הראשיים בעולם הטבע: הצמחים, המיקרובים, האבנים. בטבע יש לו בעצם שני מרכיבים עיקריים: גאוסמין ופטריכור:
הגיאוסמין (geosmin, שמיתרגם מילולית לריח האדמה) הוא תרכובת אורגנית שמפיקים מיקרואורגניזמים שונים, במים אלו אצות, באדמה אלו חיידקים. בתנאי יובש וחום החיידקים האלו מתים ושולחים נבגים עמוסי גיאוסמין, שיכולים להחזיק מעמד באופן רדום גם בתקופות יבשות וחמות מאוד לאורך שנים. כאשר הם פוגשים גשם ולחות מועצם הריח של הגיאוסמין, הנבגים מרוססים לאויר על ידי הטיפות וגורמים לו להריח “כמו גשם”, ובעצם – כמו אדמה. אהבתנו את הריח הזה חשובה לחיידקים, שרוצים שנתקרב אליהם ונתעסק בנבגים שלהם כדי להפיץ אותם, ואכן, האף האנושי יכול להבחין בריח של גיאוסמין גם בריכוזים קטנטנים.
אחת החיות הרגישות ביותר לריח הגיאוסמין היא הגמל. זה כמובן לא מפתיע. מי כמוהו זקוק לזיהוי מדויק של אפילו הריח העדין ביותר של רטיבות ומים. גמלים מצליחים להריח מים ממרחק רב מאוד (עד 80 ק”מ) בזכות הרגישות הרבה שלהם לניחוח הגיאוסמין, עבורם זהו ענין של חיים ומוות. גם שוכני עפר רבים – שלשולים וחפרנים אחרים – נמשכים לריח הגיאוסמין ומסייעים לחיידקים במשימתם להפיץ את עצמם.
קבוצת החיידקים המדוברת, אקטינומיציטים, (ובאופן ספציפי streptomyces) היא קבוצת חיידקים חשובה ביותר להפקת חומרים אנטי-ביוטיים, נוגדי דלקות ופטריות ממקור טבעי. אולי שהמשיכה שלנו לריח שלהם אינה רק נוסטלגיה נעימה לתקופה בה היתה לידינו פיסת אדמה לחה, אלא כלי חשוב במשיכה שלנו לחומרים שיגנו עלינו, במיוחד בחורף הגשום והקר?
אבל לא תמיד הריח הזה הוא ריח נחשק. מתקנים לטיהור מים מנסים להוציא אותו ממי התהום המגיעים לברזים, יננים משתדלים להילחם בו כדי שלא יתן ליינות שלהם ריח טחוב משהו, וגם חברות התרופות לא משתגעות משיווק תרופות בטעם אדמה. מחקר פורץ דרך לגבי הרכבו ודרך היווצרותו של הגיאוסמין מקוה להיות זה שיפתור להם את הבעיה. בסלים שלנו השבוע אתם דוקא מוזמנים לטעום גיאוסמין בסלקים הראשונים שהוצאו מן האדמה רגע אחרי הגשם (ורגע לפני הסופה הקרבה), הטעם האדמתי האופייני לסלק הוא טעמו של הגיאוסמין.
המרכיב השני בריח מכונה פטריכור. גם לשמו תרגום דרמטי, משהו כמו: “דם סלע אלוהי” (פטרי – סלע, איכור – הנוזל שזרם בעורקי האלים במיתולוגיה היוונית). את המונח המרשים הזה, שמשמעותו כיום היא “הריח הנעים שמלווה גשם אחרי תקופה יבשה”, טבעו שני חוקרים אוסטרליים, בר ותומאס (I.J. Bear and R.G. Thomas) במאמר שפרסמו בשנות הששים של המאה העשרים. צמחים מסוימים מפרישים שמנים לאטמוספירה, והשמנים הללו מצטברים על גבי אדמות חרסיתיות, אבנים וסלעים. בתקופות יבשות כמות גדולה יותר מהם מצטברת על המטחי הקרקע והסלע, וכשעולה הלחות ויורד גשם הם משתחררים לאויר ומפזרים את ריחם סביב.
בר ותומאס רצו מאוד שהפטריכור יסביר את התופעה המיוחדת של צמיחה ופריחה מהירה שיש באיזורים מדבריים לאחר גשם קצר. הם ניסו להראות שיש בתרכובת השמנים משהו שמזרז צמיחה. להתפעתם הם גילו בדיוק את ההיפך – שהפטריכור מעכב ומאט את הנביטה והצמיחה. ההשערה היא שכך מגנים על עצמם הזרעים מפני גשם קצר שאחריו חוזרת תקופת יובש, משום שנביטה שאין אחירה המשך מים גוזרת את דינו של הנבט למיתה, בעוד שבמצב הגרעיני והלא נבוט יש לו עדיין פוטנציאל לחכות לגשם האמיתי שיבוא. גשם חזק ורציני ישטוף את השמנים מן הזרעים וימנע את עיכוב הנביטה.
בעשרות השנים האחרונות אנחנו מגלים את השפעתו ההרסנית האפשרית של הגשם, ואני לא מתכוונת לאסונות טבע כגון שטפונות או צונאמי. הגשם, אחרי הכל, פוגש בדרכו את מה שיש בסביבה, והלחות מעצימה את הריחות וגורמת לריקאציות משלה. אם בסביבה ריחות לא נעימים, הם יועצמו על ידי הלחות של הגשם – ריחות דלק, זבל, אבק, ביוב – כל אלה חוזרים ובגדול בגשם. גם הזיהום באויר נאסף על ידי הטיפות הקטנות, הופך לחומצות מסוכנות ומשקה השקיה הרסנית ומזהמת צמחים, אגמים ובעלי חיים החיים בתוכם. יותר עצים, במיוחד בעיר המרוצפת בטון ועתירת הריחות מהסוג האחרון, ופחות מזהמים שאנחנו משחררים לאויר מטים את כף הנשימה והריחות לטובת ניחוחות הפטריכור המעוררים בנו געגוע ותחושת בית. שווה, לא?
שיהיה לכם שבוע בשום מריחות גשם טובים, של האדמה והיצורים הזעירים בתוכה המחיים אותה, של זכרונות צמחיים, אבנים ושאר רגעי טבע,
שבוע גשום וברוך לכולנו,
אלון, בת-עמי וצוות ח’ביזה (המחכה עדיין למטר שיבוא בסוף כל הרוח הזו)
__________________________________
ומה השבוע בסלנו הרטוב?
יום שני: חסה, כרובית, קולרבי, סלק אדום, שמיר/פטרוזיליה, במיה/שעועית תאילנדית/לוביה/שעועית ירוקה, דלעת, מלפפונים, מנגולד, לפת, תירס, פלפל.
ובסל הגדול תוספת של: דייקון, עגבניות, חצילים.
ארגז פירות: אנונה, תפוזים, אבוקדו, רימון/קובו. ולגדולים תוספת של: גם רימון וגם קובו
יום רביעי: חסה, כוסברה/פטרוזיליה, עגבניות, בצל יבש, קולרבי, מנגולד, דייקון/לפת, מלפפונים, צנון אדום, דלעת, תירס, כרובית.
ובסל הגדול תוספת של: שעועית ירוקה/לוביה/במיה/שעועית תאילנדית, רוקט, סלק אדום
ארגז פירות: אבוקדו, תפוזים, רימונים, אנונה
_____________________________________________
מתכון לסוף הקיץ ומתכון לתחילת החורף:
שני שלחה לי רעיון-מתכון מקורי לפסטה עשוייה שעועית תאילנדית:
– קוטמים את ראשי השעועית, חותכים כל שעועית ל2,3 “איטריות” (תלוי באורכה)
– מאדים (בשושנה כזו, או בסיר אידוי) כמה דקות עם מלח.
– מכינים במקביל רוטב – איזה שאוהבים. אני הכנתי רוטב עגבניות פשוט וטעים: בצל, עגבניה חתוכה לקוביות, עשבי תיבול (מה שיש), רסק ומים בכמות שווה.
– שמים את הפסטה- שעועית בקערה ויוצקים עליה את הרוטב, אפשר כמובן להוסיף גבינה, או שברי בוטנים, אגוזים וכד’- והרי לנו ארוחה בריאה ומזינה
ועמיר תרם את חלקו החורפי של השבוע עם מרק כרובית מפתיע מאד ונפלא:
שני ראשי כרובית מופרדים מהגזעים
בטטה בינונית
בצל מקולף וחתוך
4 שיני שום
כף מלח גס
כף גדושה של קרי משובח
3 זרעי הל
חצי כפית זרעי כוסברה
כוכב אחד של אניס
שתי כפות שמן זית משובח
מטגנים את התבלינים עם הבצל. מוסיפים את הכרובית והבטטה ומים על למעלה בסיר של 5 ליטר ונטגנים קצת. מוסיפים מים עד למעלה.
מרתיחים ומבשלים על אש קטנה שעה. מוסיפים את השום קצוץ דק ומבשלים עוד קצת., מרסקים בבלנדר יד עד שנעשה חלק לגמרי. הפתעה – יש לזה טעם אגוזי -חמאתי -שמנתי לגמרי. בתיאבון!