“האמת היא שעבודת אדמה אינה מדע של מעבדה אלא מדע של מעשה. אני חושב שהרבה יותר מדויק לקרוא לה אמנות, כי היא צומחת לא רק מידע עובדתי אלא גם ממסורת תרבותית; היא נלמדת לא רק על ידי הוראות אלא על ידי דוגמא, על ידי חניכה; היא דורשת ידע מתאים של עובדות ותהליכים הקשורים בה אך גם מערכת מורכבת של גישות, עמדה תרבותית מול פני הבלתי צפוי והלא נודע. כלומר, היא דורשת סגנון במובן העשיר והרם ביותר של המילה.”
וונדל בֶּרִי
הפעם זו בת-עמי, שמחה מאוד לחזור ו”להיפגש“ אתכם דרך העלון לאחר היעדרות של יותר מחודשיים. אני רוצה להודות ליוחאי שמילא את מקומי נאמנה בתקופה הזו, ולקוות שעוד נהנה מזיו עטו (מקלדתו יש לומר) גם בעתיד.
עדכוני השבוע עומדים בסימן יישום לקחים שלמדנו על בשרנו ועל רגבי אדמתנו בשנות העבודה שלנו בח’ביזה עד כה ואיתם שתילות חדשות-ישנות ובצידן סקרנות של למידה חדשה. העבודה בחקלאות היא תמיד שילוב מרתק בין יישום הלימוד שנצבר בעבר ונסיונות חדשים בתחומים מאתגרים נוספים שתמיד צצים. ועכשיו, כשאני כותבת את המשפט הזה פתאם אני תוהה, אולי כך זה בכלל בחיים? (למשל, בנושא הקרוב ללבי, פשוטו כמשמעו, ברגעים אלו – תינוקת שניה – מה למדנו מנטע, אחותה הגדולה? ובמה שחר הקטנה ”עושה לנו בית ספר“ מחודש? אבל נחזור לענייננו). מלבד הקטיפים הממשיכים וזורמים בהתמדה ואיתם שפע תנובת הקיץ: במיה, שעועית תאילנדית, לוביה, מלפפונים, קישואים, עגבניות, פלפלים ועוד ועוד,
אנחנו מתחילים לשתול כעת גם את מחזורי הסתו הבא עלינו לטובה (קשה להאמין, אבל הוא כבר מעבר לפינה): השטח שבו נשתול עמד במנוחה בחודשי הקיץ החמים. זהו איזור שהיתה לנו בו בעיית ערצבים לא פשוטה (לרענון תוכלו לקרוא בעלון 159). כדי להבריח את הערצבים, חובבי המים, השארנו את השטח חשוף לשמש החמה כדי שיתייבש היטב היטב ו”ייבש“ את אותם זללנים. לאחר ההתייבשות עיבדנו את החלקה בעזרת משתת (מזלג אדיר מימדים שפותח את הקרקע לעומק בלי להפוך את האדמה) ותיחחנו בה ערוגות. אנחנו מכינים כעת את הצנרת ומתכוונים לעבור על כל ערוגה גם במעגלה (גליל כבד שמהדק את האדמה) ומתעתדים לזרוע ולשתול מנגולד, טאט סוי, חרדל, תרד, גזר סלק ולפת וגם את נציגיה הראשונים של משפחת הכרוביים הזכורה לטוב.
התיאור הזה הוא חלק משגרה מבורכת שמתחילה לה אצלנו בח’ביזה, של מעין ”שמיטה לסרוגין”, בה בכל עונה נאפשר לרבע מהשדה (כחמישה דונם מתוך כעשרים) מנוחה וצבירת כוחות חדשים לרוב על ידי גידולי כיסוי שיטייבו את הקרקע וימנעו התפשטות עשביה. החלק הראשון שבחרנו בו ל”טיפול היופי“ הזה היה, כאמור, האיזור ה”מעורצב”. עכשיו אנחנו סקרנים לראות מה יהיו התוצאות, ומה יעלה בגורל הזרעים והשתילים הרכים שיכנסו לקרקע בקרוב. ישנו רעיון נוסף, אותו הזכיר גם יוחאי, להביא נמטודות טורפות שיתבייתו בשדה ויהוו אויב טבעי לערצבים. אם הענין יתממש נוכל לפרט על כך. בינתיים בעונה הזו ניסינו לחזק את המערכת החיסונית של השדה על ידי מנוחה וחוסר שתיה… נעדכן אתכם בתוצאות.
מלימוד לקחים מהשנה שעברה אנחנו שותלים את הכרוביים השנה רק בספטמבר, לאחר שבשנה שעברה היינו עדים חסרי אונים לקושי של השתילים הצעירים להתמודד עם החום הישראלי של סוף הקיץ. השתילה המוקדמת של אוגוסט היתה אומללה ומיובשת וההלם שאליו נכנסו הצמחים לא תרם לבריאותם. השנה החלטנו לא לנסות ולמתוח את הגבולות יותר מדי, כנראה אוגוסט הוא לא הזמן עדיין עבורנו, ולכן חיכינו לספטמבר לשתילות הסתו הראשונות. גם עכשיו עדיין חם, ואנחנו משתדלים לבחור זנים מותאמים יחסית לחום, עמידים יותר המומלצים לנו על ידי המומחים. אבל בסופו של דבר, הנסיון בשטח הוא שיקבע, כמובן, כמו שאומר וונדל ברי בציטוט בראש העלון השבוע.
בשבועות האחרונים ביקרו אצלכם בסלים עגבניות גדולות ולעתים מחורצות, מהזן 540, עליו כתב לכם יוחאי לאחרונה. מהשבועות הקרובים הן יוחלפו בעגבניות התמר, שכבר זכיתם להנות מהן העונה. זהו המחזור השני, שנשתל ביוני, וגדל כרגע ללא השקייה. גם הפעם, יש קשר לנסיון שלנו להילחם במזיקים, הפעם בכנימות שמביאות איתן וירוס שמדביק את שיחי העגבניות, אלא שהפעם זו אינה תעיה-תהיה, כי אנחנו עובדים על פי נסיון מוצלח מהשנה שעברה. למען האמת הגילוי הזה היה בטעות: בשנה שעברה נדבקו עגבניות התמר שלנו בוירוס (”צהבון האמיר”) ואנחנו היינו תחת הרושם ששיחי העגבניות הפגועים סיימו את תפקידם, וסגרנו להם את ההשקייה. במפתיע, לאחר סגירת המים, התאוששו השיחים והחלו להניב עגבניות מחדש. העגבניות היו, אמנם, קטנות יותר ומרוכזות יותר, בשל פחות מים בבשר הפרי, אבל הן היו טעימות מאוד – מסתבר שיש בחקלאות גם הפתעות לטובה!
בינינו לבין עצמנו תהינו מה הסיבה לתופעה הזו, שדוקא סגירת מים מפחיתה את הנגיעות בוירוס (זו אינה המלצה שקיבלנו משום מגדל או מדריך חקלאי)?? התשובות שלנו לחידה הן אינטואיטיביות ולא מבוססות, אבל הן קשורות לעובדה שדוקא שיח שמושקה פחות, כלומר, מטופח ומפונק פחות, הופך לקשוח יותר וחזק יותר, כמאמר המשפט הצה”לי הידוע לשמצה בקרב טירונים ושאר מטורטרים: ”מה שלא הורג, מחשל”. אולי זה משום מהכנימות נמשכות פחות לעגבניות – כי רקמות הצמח מתעבות ומתקשות-מתכווצות בשל פחות מים? אולי המחסור מים גורם לריכוז יתר של הריח החריף האופייני ממילא לצמח העגבניה הרעיל? לכנימות הפתרונים. אנחנו מצידנו יודעים שכחקלאים, פעמים רבות אנחנו עדים לתופעה
שלום שלום לכולכם,