באנו ערצב לגרש
השבוע המשכנו לנקות מספר ערוגות בחלק הדרומי של החלקה הישנה בשדה, אלו שאנחנו מתכננים לא לגדל עליהן כלום לזמן מה, עד ספטמבר. אחרי הנקיון – משאריות גידולים ישנים ומצינורות ההשקיה יכנסו ליאורה והטרקטור שלה להפיכת האדמה. אחת המטרות המרכזיות של הכשרת השטח החדש בשדה היא הענקת מנוחה לחלק הזה של השטח הוותיק. לא מדובר, כמובן, בהזנחה של האדמה ש”עבדה” קשה כל כך עבורנו עד היום אלא מנקיטת מספר צעדים כדי לשפר את מצבה על ידי מספר פעולות לא “יצרניות” באופן ישיר ומיידי כמו הפיכה ואוורור של האדמה, טייוב שלה על ידי גידולים ועוד. האדמה שלנו זקוקה למנוחה הזו והיא בלי ספק מגיעה לה.אבל חוץ משיפור הקרקע עצמו יש לשמיטה היזומה הזו מטרה חשובה נוספת: להיפטר עד כמה שניתן מאחד המזיקים הטורדניים ביותר שיש לנו בשדה – הערצב.
מדובר ברוב משפחה של הייצור המכוער-מקסים (תלוי בטעמכם האסטתי) אותו ניתן לראות בקישור הבא: http://insects.tamu.edu/images/insects/color/mcrick1.html או בזה: http://www.bbc.co.uk/insideout/south/series8/week_one.shtmlהערצב ניחן ביכולת היזק מרשימה. כמו כל בריה אחרת, גם הוא רוצה לאכול ולרבות כמה שיוכל, אבל בשבילנו משמעותה של כל הצלחה מופרזת שלו במשימות הללו היא פגיעה חמורה ביבולים, או גרוע מזה – חיסול שלהם. אין דבר מתסכל מלעבוד קשה ונכון ולבסוף לא לזכות בפרי בגלל שאיזה ייצור פרה-היסטורי שכזה החליט להאכיל על חשבונך את כל משפחתו המונה שני מיליון וחצי נפש . לוותיקים שבינכם וודאי זכורים חורי הכרסום של הערצב בבטטות שלנו משנה שעברה. אז המצב עוד היה סביר. לפני מספר חודשים, כשזרענו באיזור הדרומי המדובר גזר לא זכינו לראות נביטות שלו כי הערצב זלל לנו את כל הזרעים. כשניסינו לזרוע מלפפון זכינו לנביטה סמלית כי גם בו חשק הג’וק הסרטני החייזרי הזה. כך היה גם כחודש מאוחר יותר כשזרענו במיה – צמח חזק ועמיד יחסית שקיווינו שיעמוד בפרץ. “רמת הנגיעות” של האיזור המדובר, כך הבנו, היא גבוהה הרבה יותר מדי. ככה אי אפשר להמשיך. אבל מה לעשות?
הערצב אוהב מים, אז ניסינו להשקות כמה שפחות. זה לא עבד. ניסינו לתת עידוד לזרעים שלנו בדרכים שונות. לדוגמא, להקיף אותם ב”חומת” פלסטיק (שהכנו מבקבוקי משקה רגילים). גם לזה לא היתה הצלחה גדולה. רועי, שמחזיק גן ירק משולב דומה לשלנו בכפר רות (ואיתו אנחנו משתפים פעולה מדי פעם בכל מיני עניינים) סיפר שבהדרכת העובדים התאילנדים שלו הוא יצר מלכודת ערצבים: מעל גיגית של מים הוא הציב מנורה של אור אולטרה סגול כמו זו שמציבים במלכודות יתושים לשם פיתוי החרק. כשהערצב מתפתה לבדוק מה יש שם באיזור הסגול הזה, הוא מגלה את הגיגית ומחליט להישאר בגן העדן המימי לנצח. כי תבינו, ההערצב אוהב מים. מה זה אוהב – גיגית מים בשבילו זה כמו לונה-גל שלם עבור ילד שגדל במדבר. במלכודת הפשוטה הזו החרק לא מתחשמל ומתפחם בן רגע. אבל במקום זה, כשהוא עסוק לו בשחיה צורנית הכוללת את כל גפיו בבריכה החדשה הזאת שנמצאה לו פתאום, ככה, באמצע החיים, קל לדוג אותו. העובדים התאילנדים של רועי נהנו בשבועות האחרונים מחטיפי ערצבים מוקפצים לארוחת ערב.
אבל המלכודת הזו – על אף הפשטות והאלגנטיות שלה, לא התאימה לנו. כי מי שיאכל את הערצבים אצלנו? אף אחד לא התנדב. אבל ברצינות – המלכודת של רועי היא אמצעי מינורי מדי שהשימוש בו לא יפחית באופן דרסטי מספיק את אוכלוסיית הערצבים באזור הנגוע שלנו. וכאן בא עניין המנוחה. כבר מזמן אנחנו מתכננים את הרחבת השדה ומתן מנוחה לערוגות נבחרות. הבחירה באזור הנגוע בערצבים (המסתכם בכדונם) היתה טבעית. המחשבה שלנו היא שאם נהפוך את הערוגות ה”מעורצבות” וגם “נייבש” אותן אולי ההרעה בתנאים תפגע משמעותית ברשימת המוזמנים לחגיגית המים שהערצב עושה אצלנו. אבל פרט לזה אנחנו מתכננים להיעזר גם באמצעי אקטיבי מתוחכם ויעיל יותר, כך אנחנו מקווים: תולעי אדמה מיקרוסקופיות בעלות תכונות אנטי-ערצביות מוכחות (שנקראות נמטדות), אותן אנחנו מתעתדים מייבאים מגרמניה בסייעו של רועי. האם יצליחו הנמטודות בפועלן? נחכה לספטמבר הבא – אז נחזור לעבד את האזור הנגוע – ונראה.
ונעבור לפינה הפופולרית – פרשת השבוע בירוק המבוססת הפעם בחלקה הנכבד על הרעיון אותו שמעתי מפי הרב מיכאל שטרן מכפר פינס.
פרשת השבוע בירוק בפרשת השבוע – “פינחס” – מסופר על מפקד שעורך משה רבנו על מנת לתכנן את חלוקת האדמות בארץ-ישראל, אליה בני-ישראל עומדים להכנס. בהקשר זה מסופר על חמשת בנות צלופחד הבאות למשה בדרישה בטענה הבאה: “אָבִינוּ, מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא-הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל-יְהוָה, בַּעֲדַת-קֹרַח: כִּי-בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא-הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם-אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן; תְּנָה-לָּנוּ אֲחֻזָּה, בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ” (במדבר, כ”ז, ג’-ד’) . לאחר פנייה חריגה זו משה מתייעץ עם הקב”ה, שאכן נענה בחיוב לבנות צלפחד, ואף מרענן את סדר העדיפויות של חלוקת הנחלות וירושתן כך שבמקרה שאין בן יורש יורשת הבת. לא מודבר כאן בשוויון של ממש, מוכרחים להודות, אבל שיפורים עמוקים דורשים זמן רב, כנראה. כך או כך – מהו המעשה של צלפחד עליו אומרות הבנות כי “בחטאו מת”? התלמוד הבבלי במסכת שבת (דף צ”ו ע”ב). מגלה לנו כי צלפחד הוא הוא “המקושש” – אדם שעל פי המסופר בתורה קושש עצים בשבת ולכן, על פי חוקי התורה – נסקל (גם כן בבמדבר. ט”ו, ל”ב). אבל מה זה בדיוק קישוש עצים? באותו מקום בתלמוד מופיעה מחלוקת סביב השאלה הראשונה. וישנן שלושים ותשע מלאכות אסורות על פי ההלכה בשבת (שנקראות “אבות מלאכה” ולהן מלאכות “תולדות” רבות שאסורות אף הן) והמחלוקת מבקשת לברר על איזו מלאכה בדיוק עבר צלפחד המקושש. יש האומרים שהמקושש חטא בכך ש”העביר ארבע אמות ברשות הרבים” – “טלטל”, וזה אסור על פי ההלכה. יש האומרים שהוא “תלש” את העצים וגם זה אסור. ויש האומרים שהוא “העמיר” – זאת אומרת, עשה ערימה של עומר עצים – וגם זה אסור. ולמה חושב מה בדיוק עשה המקושש ועל איזו הלכה עבר?. אז ככה: צלפחד לפי דברי בנותיו “לא היה בתוך העדה”. במקום אחר התלמוד מפרש שאותה “עדה” היא העדה שתמכה במרגלים שסרבו להכנס לארץ-ישראל (בבא-בתרא, קי”ח, ע”ב). המחלוקת לעיל מסתירה, אם כן, למעשה טענה כי פעולתו של צלפחד היא לא סתם חטא, אלא אקט סימבולי שתכליתו מחאה. כמעין פעולת הקרבה עצמית לאור המחלוקת, מהותה, של פעולת ההקרבה העצמית שונה (או מגוונת): בהנחה שהעצים אותם קושש צלפחד מסמלים את עם-ישראל, הרי לפי הטוענים שצלפחד “טלטל” הרי שהוא ביקש לומר לעם המסרב להכנס לארץ כי עם זקוק לאדמה, וכי נדודיו וטלטוליו ללא ארץ יובילו להכחדתו. לפי הטוענים כי “תלש” הרי שביקש לומר לעם כי ללא ארץ הוא תלוש כמו צמח ללא אדמה. לפי אלו הטוענים שצלפחד “העמיר” הרי שביקש לומר לשבטי ישראל שללא ארץ הרי שהם סתם כערמה של זרדים שנאספה במקרה ולא עם חי שענפיו קשורים זה לזה. כן כן, כמו סטודנט סיני השופך על בגדיו בנזין ומצית את עצמו על מנת למחות כנגד המשטר, גם צלפחד בא לזעוק את זעקתו. אפשר אף לטעון כי צלפחד הכיר את חוקי התורה, ידע שבעקבות מעשהו הוא עתיד למות אך בכל זאת עשה מה שעשה בשל חיבתו לעם ישראל וכאבו בשל חטא המרגלים. לא יפלא, אם כן, שבנות צלפחד זוכות בנחלה (על אף שלאביהן לא היה בן), שהרי זה היה חלומו של אביהן – קרקע יציבה לעם ישראל (ואולי בכך כיפרה מעט מערכת המשפט התורנית על שגם בעניין חטא צלפחד לא עשתה איפה ואיפה, ונהגה בנוקשות בירוקרטית כלפיו). ועכשיו לשאלת מיליון הפילפילים – מה לכל זה ולחקלאות אורגנית? לדעתי, הנקודות שעולות ממחאתו הלאומית של צלפחד קשורות באלטרנטיבה האקולוגית ואוניברסאלית יותר שמציעה חווה כחוביזה. בשיטת החקלאות בתמיכת הקהילה (= חב”ק. אלון תיקן את ראשי התיבות שכתבתי בעלון הקודם לאלו הסימפטיות יותר) ישנו הניסיון לקשור בין בני אדם לאדמה עליה הם חיים באופן שמעטים זוכרים כיום כי הוא אפשרי, או רלוונטי בכלל. בעולמנו המודרני, התעשייתי, הכלכלי, האדמה איננה אמצעי ייצור משמעותי כבעבר וחווית התלישות, הנדודים, התזזיתיות הנובעת מכך מוכרת לכולנו. גם החברה שבעבר התבססה רבות על קרבה גיאוגרפית ועל עבודת אדמה משותפת היא כיום ווירטואלית יותר. הטלפון מאפשר לנו להתקשר לרחוקים ממנו, אך האם הוא באמת מגשר על המרחק? הטלוויזיה היא מדורשת השבט הקושרת בין חבריו, אך סוג הקשר הזה רדוד ואימפוסיבי מדי. גם ברשת האינטרנט (שבו מופיעה עלי חוביזה עצמו) מתפקדות, כידוע, עשרות אלפי קהילות שחבריהן מעולם לא ראו זה את זה ושממילא היחס ביניהם אוורירי וקלוש באופן שניתן לטעון שהחברה האנושית לא הכירה כמותו עד כה. האם יכולות יוזמות כמו החב”ק למתן את הכשלים האלו, להציע קהילה שבמובן מסויים היא ממשית יותר ומחוברת יותר לאדמה? אני מאמין שכן. ואתם?
השבוע בסל:
יום שני:
עגבניות – שלנו + השלמה , תפו”א – השלמה , גזר – השלמה , חסה , כוסברה – השלמה , חצילים , שעועית ירוקה , בצל ירוק , עגבניות צ’רי , קישואים , בטטות
ובסל הגדול תוספת של :
פקוס , פטרוזיליה מסולסלת , תירס
יום רביעי
עגבניות – שלנו + השלמה , תפו”א – השלמה , גזר – השלמה , חסה , כרוב שלנו +- השלמה , חצילים , תירס , כרישה , עגבניות צ’רי , קישואים , מנגולד
ובסל הגדול תוספת של :
בזיליקום , שעועית ירוקה , בצל ירוק
שבוע טוב,
אלון, בת עמי, יוחאי וכל צוות חוביזה.