הודעה חשובה – שינוי מועד המשלוח בשבוע הבא:
בשבוע הבא, מיד לאחר חג השבועות, משלוחי יום שני יידחו ויתקיימו ביום שלישי, 7.6.
משלוחי יום רביעי, כרגיל – יום רביעי 8.6.
חג שמח!
___________________________________
לכבוד חג השבועות:
את אלה ועוד מוצרים משובחים ומקומיים ניתן להוסיף לארגז דרך מערכת ההזמנות שלנו, חג שמח!
________________________________________
כֵּיצַד מַעֲלִין אֶת הַבִּכּוּרִים?
כָּל הַעֲיָרוֹת שֶׁבַּמַּעֲמָד מִתְכַּנְּסוֹת לָעִיר שֶׁל מַעֲמָד,
וְלָנִין בִּרְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר, וְלֹא הָיוּ נִכְנָסִין לַבָּתִּים.
וְלַמַּשְׁכִּים הָיָה הַמְמֻנֶּה אוֹמֵר:
קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל (בֵּית) ה’ אֱלֹהֵינוּ!
הַקְּרוֹבִים מְבִיאִים הַתְּאֵנִים וְהָעֲנָבִים,
וְהָרְחוֹקִים מְבִיאִים גְּרוֹגְרוֹת וְצִמּוּקִים.
וְהַשּׁוֹר הוֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם, וְקַרְנִיו מְצֻפּוֹת זָהָב, וַעֲטָרָה שֶׁל זַּיִּת בְּרֹאשׁוֹ.
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם, עַד שֶׁמַּגִּיעִים קָרוֹב לְירוּשָׁלַיִם.
הִגִּיעוּ קָרוֹב לִירוּשָׁלַיִם, שָׁלְחוּ לִפְנֵיהֶם, וְעִטְּרוּ אֶת בִּכּוּרֵיהֶם.
הַפַּחוֹת, הַסְּגָנִים וְהַגִּזְבָּרִים יוֹצְאִים לִקְרָאתָם. לְפִי כְבוֹד הַנִּכְנָסִים הָיוּ יוֹצְאִים.
וְכָל בַּעֲלֵי אֻמָּנִיּוֹת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם עוֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָם:
אַחֵינוּ אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם פְּלוֹנִי, בָּאתֶם לְשָׁלוֹם!
הֶחָלִיל מַכֶּה לִפְנֵיהֶם עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְהַר הַבַּיִת.
הִגִּיעוּ לְהַר הַבַּיִת, אֲפִלּוּ אַגְרִיפַּס הַמֶּלֶךְ נוֹטֵל הַסַּל עַל כְּתֵפוֹ וְנִכְנָס, עַד שֶׁמַּגִּיעַ לָעֲזָרָה.
(הִגִּיעַ לָעֲזָרָה) וְדִבְּרוּ הַלְוִיִּם בַּשִּׁיר:
“אֲרוֹמִמְךָ ה’ כִּי דִלִּיתָנִי וְלֹא שִׂמַּחְתָּ אֹיְבַי לִי” (תהלים ל).
(מסכת בכורים, פרק ג, משניות ב-ד)
שבעה שבועות אחרי חג הפסח, שסימן את תחילת קציר השעורים, מגיעה חגיגה נוספת של הבשלה וראשית – עת קציר החיטים וטקס הבאת ביכורים – חג הביכורים קיבל את שמו משום שבו היו מביאים בזמן המקדש את קרבן שתי הלחם, שהוא מנחת הביכורים מהחיטה הראשונה המבשילה בתקופה זו בשנה. ביום זה הייתה נפתחה רשמית גם תקופת הבאת הביכורים, במהלכה היו מביאים החקלאים את ביכורי אדמותיהם לבית המקדש כמנחת תודה לאל, תקופה שנמשכה עד סוכות וחנוכה, שסימן את סוף עונת הפירות. כמובן שהפירות הבשילו בזמנים שונים, ולא כולם בחג השבועות. חלקם כבר הבשילו קודם לכן, ואז ייבשו אותם או מכרו אותם ואת הסכום שקיבלו עבורם העלו לירושלים וקנו בו מנחה חלופית, חלקם יבשילו בהמשך, ואז יגיעו זמנם, אבל מחג הביכורים ניתן האות להתחיל לחגוג את העושר ואת שמחת ההבשלה והקטיף.
בטקס הביכורים יש צד של ענווה, הכנעה והכרה בכך שבחקלאות (ובעצם בחיים בכלל, לא?) הרבה לא תלוי בנו, ולמרות האשליה היומיומית שלנו, אנחנו לא שולטים במציאות, לא מכתיבים אותה. אנחנו יכולים לתכנן, לקבל החלטות ולפעול לפיהן, אבל בדרך הארוכה שיש בין זרע לפרי, הרבה תלוי במה שמעבר לנו – במזג האוויר, בכמות המשקעים, בחרקים, בבעלי החיים, באנשים אחרים, באל / בכוחות הטבע / בלא נודע (כל אחד יבחר לפי אמונתו). הצד השני שיש בביכורים הוא קצת הפוך – זהו פן של גאווה עמוקה שממלאת את ליבו של מי שזרע, טיפל וקיווה, וזוכה לקום יום אחד ולראות את הפרי חונט והולך וגדל מיום ליום, משנה צבע, מרקם וריח, עד להבשלה מלאה. וכל זה, למרות כל הלא נודע, הבלתי צפוי והמפתיע שהיו מנת חלקו מאותו יום שנטמן באדמה בצורת זרע. השמחה בפרי ראשון שהבשיל לא מתחילה בהבשלה. כל שלב בהתפתחות מביא סיפוק והנאה. כבר כשמבצבצים הנבטים מתוך הקרקע הם טומנים הבטחה למה שיבוא. גילוי של פרחים על הצמח מביא איתו עוד קפיצה קטנה בלב, וכשלאחר כמה שבועות עושים סיבוב נוסך בשדה ומבחינים בפרי ראשון שמתחיל להתנפח מתוך שחלות מופרות מרגישים שוב התרחבות של שמחה ופליאה, וכמובן, שהביס הראשון בפרי הבשל – אין דומה לו.
קצת (הרבה) כמו ילד, לא? (וסליחה על ההשוואה החבוטה, אבל זה מה שמסתובב בראש של אמא-חקלאית) השמחה לא מתחילה כשהילד “מבשיל” ויוצא מן הבית לדרכו – ההתרגשות והפליאה מתחילים כבר מהבהוב האולטראסאונד הראשון, ואחר כך בעוצמות גדולות כשהעוללית גחה מן הבטן, ושוב, בהתהפכות ראשונה, זחילה ראשונה, ישיבה, עמידה, הליכה… בפעם הראשונה שהקטנה אומרת “אבא, אמא”. כשהיא אוחזת בצבע ומציירת ציור מופת ראשון, כשהיא בונה מגדל ממש בעצמה (ומפרקת אותו בתרועות שמחה רגע אחר כך), כשהיא הולכת לכתה א’, קוראת וכותבת מילים ראשונות, מתרגשת באהבה ילדית, מתחבטת בעניינים שבין חברות ועצמאות, אחריות וכיף, כל צעד בדרך וההתרגשות וגוון השמחה שלו. זה מה שיפה בצמיחה: הבשלות – התוצאה – נהדרת ורצויה, אבל גם הדרך, התהליך, הבינתיים – הוא מפליא ויפה, ושווה חגיגות משלו.
חקלאות היא עבודה קשה: קמים מוקדם, עובדים עבודת גופנית תובענית, נמצאים בחוץ, נתונים לחסדי מזג האוויר – יש הרבה חשש, תקוה זהירה ותפילה, והתגמול (הכספי) מוטל בספק. ועם כל זאת, יש בעבודת השדה, (מלבד התגמולים הרוחניים, שאת ההתפלספות עליהם אשאיר לפעם אחרת), גם רווח פיזי לגמרי, ויחסית מיידי: בדרך כלל תוך חודש-חודשיים-שלושה יש ביד פרי. לא רוחני, לא מופשט, לא סמלי. אלא ממש פרי, שאפשר ורצוי לגעת בו, להתבונן בו, להריח, למשש, וכמובן, לטעום. וההנאה הזו של סיור בשדה וגילוי פירות הביכורים היא הנאה שבשבילה שווה להתכופף, להזיע, להתרטב ולאמץ שרירים. זו נגיעה ביצירה של הטבע במובן הפשוט והלא מנופח של המילה. כשעומדים מול פירות ביכורים בשלים ויפים, השמחה ותחושת ההצלחה היא כה נעימה וממלאת, שממש לא חשוב לקחת עליה בלעדיות, וקל להיות נדיבים ולשתף בה את האל, את השכנים, את גשמי הברכה או את המדריך החקלאי. זה פשוט כיף.
יש משהו משמח במיוחד בפירות הראשונים. הם תמיד נראים לי כל כך יפים ומבריקים, כל כך מוצלחים, צבעוניים, שמנמנים, עסיסיים. כנראה שהציפיה צובעת אותם בצבעים מיוחדים וההפתעה משרה עליהם חן מיוחד. גם אצלנו, כמגדלים ותיקים, זו חוויה שחוזרת על עצמה בכל עונה מחדש, עם השתנות היבולים בשדה וביכורי היבול העונתי החדש. אני זוכרת את העליצות שמילאה אותי באחד האביבים הראשונים בשדה, כשבסיום יום רביעי של קטיף, בסיבוב שעשיתי בין הערוגות לפנות ערב, גיליתי את הקישואים הראשונים מחייכים אלי בין העלים. קטפתי אותם בהתרגשות, ולמחרת הבאתי אותם, בפרצוף אקסטטי משהו, להשוויץ בפני חברים. הם חייכו בנימוס, והסכימו איתי שלפניהם קישואים חביבים, טריים ויפים. אבל על התהום שהיתה פעורה בין האישור החברי שלהם והאופוריה ההורית שלי, אי אפשר היה באמת לגשר. אני די משוכנעת שאם ייקחו דגימות דם של חקלאים בקטיף ביכורים מוצלח, יגלו מן הסתם רמות גבוהות של חומרים מחוללי אופוריה ותחושה חיובית. לא סתם האביב הוא זמן טוב לאהבה, כך שאם תרצו להתחיל עם חקלאי או חקלאית, כדאי לכם לבחור את תקופת הביכורים, שתתן לכם כבר נקודת פתיחה של מזג נוח ותחושת התלהבות.
בדרך כלל, כשאנחנו חושבים על ביכורים, אנחנו מדמיינים הליכה נינוחה בין שורות העצים או הצמחים, קטיף מפה ומשם מראשית היבולים, צרירת הכל בטנא, ומשם הצטרפות לשיירת הביכורים החגיגית. ואכן, טקס הבאת הביכורים הוא מאורע חגיגי ומרשים במיוחד, אך דווקא משום כך, במקרים רבים הוא דווקא לא היה בסמוך לקטיף. ובלי להפחית משמחתם של הגרים קרוב לירושלים ולטקס הביכורים, לרחוקים, לאנשי הפריפריה, זו היתה התרגשות מיוחדת ומאמץ נכבד ללכת בדרך הארוכה ולהביא את פרי גנם. וכך – כדי לכבד דווקא את הבאים מרחוק, ולאפשר להם להרגיש חשובים לא פחות, ואולי אף יותר, מנחת הביכורים היתה מקובלת ומעולה בין אם היו אלו פירות טריים, אותם יכלו להביא רק המתגוררים במרחק סביר, ובין אם היו אלו פירות מיובשים, שהבשילו בשדות רחוקים ויובשו כדי שישתמרו בדרך הארוכה. ומכיוון שלא היה צורך לארגן מסע במהירות, אפשר היה להשקיע בקישוט התהלוכה המכובדת העולה לירושלים. שור, חליל, עטרה של זית – כל אלה צעדו בדרך המפרכת בחום הקיץ (שהרי ביכורים מביאים בין שבועות לבין סוכות), ובסלים נחו להם בשלווה הגרוגרות (תאנים מיובשות), הצימוקים, התמרים, שמן הזית המשובח, הרימונים והתמרים. יש משהו מאוד נכון בלחגוג יחד את חגיגת הביכורים. אני בטוחה שהיה בחגיגה גם מימד של תחרות: מי גידל את האפרסק הכי מתוק? הגזר הכי כתום? הדלעת הכי כבדה? אבל בצד התחרות היה גם בוודאי פירגון, כי כאלה אנחנו, מתקטננים ומחמיאים, מקנאים ונדיבים, מתנפחים מגאווה ומוקירים תודה – כל אלה בסלט אחד אנושי.
לכבוד שבועות גם אנחנו בח’ביזה חוגגים ביכורים – הפקוס, השעועית הירוקה והצהובה ודלעות הערמונים כבר הבכירו וביקרו אצלכם בארגזים, השבוע מצטרפים אליהם עגבניות צ’רי, דלורית וחציל. גם ראשוני המלונים כבר נקטפו ונדגמו (ממממ… טעימים ומתוקים), הם מבשילים בהדרגה ואנחנו מקוים שבשבוע הבא כבר יבקרו אצלכם. לכבוד חג הקציר אני רוצה לאחל לכולנו, חקלאים, בשלנים, אכלנים, שתמיד יהיה לנו מקום בראש ובלב למגוון שבטבע ובאנשים שסביבנו, שלא נשכח שהקציר הוא כדי שכולנו נוכל לאכול ולחיות. יחד.
חג ביכורים שמח,
בת-עמי, אלון, דרור, אורין וכל צוות חוביזה.
__________________________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: בצל ירוק/פטרוזיליה שורש, גזר/כרוב, פטרוזיליה, תפו”א, סלק, בצל יבש, מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי, קישוא, עגבניה, מלפפון+פקוס, חסה.
בארגז הגדול גם: שעועית ירוקה או צהובה/שום, דלעת ערמונים/בטטה/דלורית, עגבניות צ’רי/חציל.
בארגז הפירות: תפוח עץ זהוב או אדום, דובדבן, אבוקדו, אפרסק, בננה.
יום רביעי: גזר/כרוב, קישוא, תפו”א, שמיר/פטרוזיליה, חסה, בצל יבש, סלק, מלפפון+פקוס, עגבניה, בצל ירוק/פטרוזיליה שורש, מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי.
בארגז הגדול גם: עגבניות צ’רי/חצילים/שום, שעועית ירוקה/צהובה, דלעת ערמונים/נתח דלעת/דלורית/מלון.
בארגז הפירות: תפוח עץ זהוב או אדום, דובדבן, אבוקדו, אפרסק, בננה.
- מבצע על גבינות הקשיו של טל – מגיעות במגוון של 5 טעמים: טבעי, שום שמיר, תאנים, עגבניות מיובשות, וזיתי קלמטה: 30 שקלים לצנצנת של 180 גרם.
- לאוכמניות המצויינות של “חלקת השדה” מצטרף גם פטל אדום – ביכורים נאים לכבוד החג:
שבעה שבועות אחרי חג הפסח, שסימן את תחילת קציר השעורים, מגיעה חגיגה נוספת של הבשלה וראשית – עת קציר החיטים וטקס הבאת ביכורים – חג הביכורים קיבל את שמו משום שבו היו מביאים בזמן המקדש את קרבן שתי הלחם, שהוא מנחת הביכורים מהחיטה הראשונה המבשילה בתקופה זו בשנה. ביום זה הייתה נפתחה רשמית גם תקופת הבאת הביכורים, במהלכה היו מביאים החקלאים את ביכורי אדמותיהם לבית המקדש כמנחת תודה לאל, תקופה שנמשכה עד סוכות וחנוכה, שסימן את סוף עונת הפירות. כמובן שהפירות הבשילו בזמנים שונים, ולא כולם בחג השבועות. חלקם כבר הבשילו קודם לכן, ואז ייבשו אותם או מכרו אותם ואת הסכום שקיבלו עבורם העלו לירושלים וקנו בו מנחה חלופית, חלקם יבשילו בהמשך, ואז יגיעו זמנם, אבל מחג הביכורים ניתן האות להתחיל לחגוג את העושר ואת שמחת ההבשלה והקטיף.
בטקס הביכורים יש צד של ענווה, הכנעה והכרה בכך שבחקלאות (ובעצם בחיים בכלל, לא?) הרבה לא תלוי בנו, ולמרות האשליה היומיומית שלנו, אנחנו לא שולטים במציאות, לא מכתיבים אותה. אנחנו יכולים לתכנן, לקבל החלטות ולפעול לפיהן, אבל בדרך הארוכה שיש בין זרע לפרי, הרבה תלוי במה שמעבר לנו – במזג האוויר, בכמות המשקעים, בחרקים, בבעלי החיים, באנשים אחרים, באל / בכוחות הטבע / בלא נודע (כל אחד יבחר לפי אמונתו). הצד השני שיש בביכורים הוא קצת הפוך – זהו פן של גאווה עמוקה שממלאת את ליבו של מי שזרע, טיפל וקיווה, וזוכה לקום יום אחד ולראות את הפרי חונט והולך וגדל מיום ליום, משנה צבע, מרקם וריח, עד להבשלה מלאה. וכל זה, למרות כל הלא נודע, הבלתי צפוי והמפתיע שהיו מנת חלקו מאותו יום שנטמן באדמה בצורת זרע. השמחה בפרי ראשון שהבשיל לא מתחילה בהבשלה. כל שלב בהתפתחות מביא סיפוק והנאה. כבר כשמבצבצים הנבטים מתוך הקרקע הם טומנים הבטחה למה שיבוא. גילוי של פרחים על הצמח מביא איתו עוד קפיצה קטנה בלב, וכשלאחר כמה שבועות עושים סיבוב נוסך בשדה ומבחינים בפרי ראשון שמתחיל להתנפח מתוך שחלות מופרות מרגישים שוב התרחבות של שמחה ופליאה, וכמובן, שהביס הראשון בפרי הבשל – אין דומה לו.
קצת (הרבה) כמו ילד, לא? (וסליחה על ההשוואה החבוטה, אבל זה מה שמסתובב בראש של אמא-חקלאית) השמחה לא מתחילה כשהילד “מבשיל” ויוצא מן הבית לדרכו – ההתרגשות והפליאה מתחילים כבר מהבהוב האולטראסאונד הראשון, ואחר כך בעוצמות גדולות כשהעוללית גחה מן הבטן, ושוב, בהתהפכות ראשונה, זחילה ראשונה, ישיבה, עמידה, הליכה… בפעם הראשונה שהקטנה אומרת “אבא, אמא”. כשהיא אוחזת בצבע ומציירת ציור מופת ראשון, כשהיא בונה מגדל ממש בעצמה (ומפרקת אותו בתרועות שמחה רגע אחר כך), כשהיא הולכת לכתה א’, קוראת וכותבת מילים ראשונות, מתרגשת באהבה ילדית, מתחבטת בעניינים שבין חברות ועצמאות, אחריות וכיף, כל צעד בדרך וההתרגשות וגוון השמחה שלו. זה מה שיפה בצמיחה: הבשלות – התוצאה – נהדרת ורצויה, אבל גם הדרך, התהליך, הבינתיים – הוא מפליא ויפה, ושווה חגיגות משלו.
חקלאות היא עבודה קשה: קמים מוקדם, עובדים עבודת גופנית תובענית, נמצאים בחוץ, נתונים לחסדי מזג האוויר – יש הרבה חשש, תקוה זהירה ותפילה, והתגמול (הכספי) מוטל בספק. ועם כל זאת, יש בעבודת השדה, (מלבד התגמולים הרוחניים, שאת ההתפלספות עליהם אשאיר לפעם אחרת), גם רווח פיזי לגמרי, ויחסית מיידי: בדרך כלל תוך חודש-חודשיים-שלושה יש ביד פרי. לא רוחני, לא מופשט, לא סמלי. אלא ממש פרי, שאפשר ורצוי לגעת בו, להתבונן בו, להריח, למשש, וכמובן, לטעום. וההנאה הזו של סיור בשדה וגילוי פירות הביכורים היא הנאה שבשבילה שווה להתכופף, להזיע, להתרטב ולאמץ שרירים. זו נגיעה ביצירה של הטבע במובן הפשוט והלא מנופח של המילה. כשעומדים מול פירות ביכורים בשלים ויפים, השמחה ותחושת ההצלחה היא כה נעימה וממלאת, שממש לא חשוב לקחת עליה בלעדיות, וקל להיות נדיבים ולשתף בה את האל, את השכנים, את גשמי הברכה או את המדריך החקלאי. זה פשוט כיף.
יש משהו משמח במיוחד בפירות הראשונים. הם תמיד נראים לי כל כך יפים ומבריקים, כל כך מוצלחים, צבעוניים, שמנמנים, עסיסיים. כנראה שהציפיה צובעת אותם בצבעים מיוחדים וההפתעה משרה עליהם חן מיוחד. גם אצלנו, כמגדלים ותיקים, זו חוויה שחוזרת על עצמה בכל עונה מחדש, עם השתנות היבולים בשדה וביכורי היבול העונתי החדש. אני זוכרת את העליצות שמילאה אותי באחד האביבים הראשונים בשדה, כשבסיום יום רביעי של קטיף, בסיבוב שעשיתי בין הערוגות לפנות ערב, גיליתי את הקישואים הראשונים מחייכים אלי בין העלים. קטפתי אותם בהתרגשות, ולמחרת הבאתי אותם, בפרצוף אקסטטי משהו, להשוויץ בפני חברים. הם חייכו בנימוס, והסכימו איתי שלפניהם קישואים חביבים, טריים ויפים. אבל על התהום שהיתה פעורה בין האישור החברי שלהם והאופוריה ההורית שלי, אי אפשר היה באמת לגשר. אני די משוכנעת שאם ייקחו דגימות דם של חקלאים בקטיף ביכורים מוצלח, יגלו מן הסתם רמות גבוהות של חומרים מחוללי אופוריה ותחושה חיובית. לא סתם האביב הוא זמן טוב לאהבה, כך שאם תרצו להתחיל עם חקלאי או חקלאית, כדאי לכם לבחור את תקופת הביכורים, שתתן לכם כבר נקודת פתיחה של מזג נוח ותחושת התלהבות.
בדרך כלל, כשאנחנו חושבים על ביכורים, אנחנו מדמיינים הליכה נינוחה בין שורות העצים או הצמחים, קטיף מפה ומשם מראשית היבולים, צרירת הכל בטנא, ומשם הצטרפות לשיירת הביכורים החגיגית. ואכן, טקס הבאת הביכורים הוא מאורע חגיגי ומרשים במיוחד, אך דווקא משום כך, במקרים רבים הוא דווקא לא היה בסמוך לקטיף. ובלי להפחית משמחתם של הגרים קרוב לירושלים ולטקס הביכורים, לרחוקים, לאנשי הפריפריה, זו היתה התרגשות מיוחדת ומאמץ נכבד ללכת בדרך הארוכה ולהביא את פרי גנם. וכך – כדי לכבד דווקא את הבאים מרחוק, ולאפשר להם להרגיש חשובים לא פחות, ואולי אף יותר, מנחת הביכורים היתה מקובלת ומעולה בין אם היו אלו פירות טריים, אותם יכלו להביא רק המתגוררים במרחק סביר, ובין אם היו אלו פירות מיובשים, שהבשילו בשדות רחוקים ויובשו כדי שישתמרו בדרך הארוכה. ומכיוון שלא היה צורך לארגן מסע במהירות, אפשר היה להשקיע בקישוט התהלוכה המכובדת העולה לירושלים. שור, חליל, עטרה של זית – כל אלה צעדו בדרך המפרכת בחום הקיץ (שהרי ביכורים מביאים בין שבועות לבין סוכות), ובסלים נחו להם בשלווה הגרוגרות (תאנים מיובשות), הצימוקים, התמרים, שמן הזית המשובח, הרימונים והתמרים. יש משהו מאוד נכון בלחגוג יחד את חגיגת הביכורים. אני בטוחה שהיה בחגיגה גם מימד של תחרות: מי גידל את האפרסק הכי מתוק? הגזר הכי כתום? הדלעת הכי כבדה? אבל בצד התחרות היה גם בוודאי פירגון, כי כאלה אנחנו, מתקטננים ומחמיאים, מקנאים ונדיבים, מתנפחים מגאווה ומוקירים תודה – כל אלה בסלט אחד אנושי.
לכבוד שבועות גם אנחנו בח’ביזה חוגגים ביכורים – הפקוס, השעועית הירוקה והצהובה ודלעות הערמונים כבר הבכירו וביקרו אצלכם בארגזים, השבוע מצטרפים אליהם עגבניות צ’רי, דלורית וחציל. גם ראשוני המלונים כבר נקטפו ונדגמו (ממממ… טעימים ומתוקים), הם מבשילים בהדרגה ואנחנו מקוים שבשבוע הבא כבר יבקרו אצלכם. לכבוד חג הקציר אני רוצה לאחל לכולנו, חקלאים, בשלנים, אכלנים, שתמיד יהיה לנו מקום בראש ובלב למגוון שבטבע ובאנשים שסביבנו, שלא נשכח שהקציר הוא כדי שכולנו נוכל לאכול ולחיות. יחד.
חג ביכורים שמח,
בת-עמי, אלון, דרור, אורין וכל צוות חוביזה.
__________________________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: בצל ירוק/פטרוזיליה שורש, גזר/כרוב, פטרוזיליה, תפו”א, סלק, בצל יבש, מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי, קישוא, עגבניה, מלפפון+פקוס, חסה.
בארגז הגדול גם: שעועית ירוקה או צהובה/שום, דלעת ערמונים/בטטה/דלורית, עגבניות צ’רי/חציל.
בארגז הפירות: תפוח עץ זהוב או אדום, דובדבן, אבוקדו, אפרסק, בננה.
יום רביעי: גזר/כרוב, קישוא, תפו”א, שמיר/פטרוזיליה, חסה, בצל יבש, סלק, מלפפון+פקוס, עגבניה, בצל ירוק/פטרוזיליה שורש, מנגולד/קייל/תרד ניוזילנדי.
בארגז הגדול גם: עגבניות צ’רי/חצילים/שום, שעועית ירוקה/צהובה, דלעת ערמונים/נתח דלעת/דלורית/מלון.
בארגז הפירות: תפוח עץ זהוב או אדום, דובדבן, אבוקדו, אפרסק, בננה.