השבוע מתחלפים חודש ושנה, חודש כסליו מפנה מקומו לחודש טבת, דצמבר לינואר, ואנחנו נפרדים מ2019 ומקבלים בברכה את שנת 2020. מועדים שכאלה הם בדרך כלל זמן להרהורים על המצב – מה היה בשנה החולפת ולקראת מה אנחנו הולכים. אז השבוע אני רוצה להמשיך להרהר אתכם על מגוון וריבוי, וחשיבותם מעבר ליופי שבהם.
בעלון הקודם סיפרנו על התפתחות החקלאות וביות הצמחים השונים במקומות רבים ברחבי העולם, עד למצב הפסטורלי בו מיליוני חקלאים קטנים גידלו בחלקת השדה הקטנה שלהם את הזנים שהתפתחו במשך שנים להיות מותאמים לקרקע, לאקלים ולמזיקים המקומיים. יחד יצרה המציאות הזו אלפי ועשרות אלפי זנים ותתי זנים של צמחים למאכל ולשימושים אחרים. לצערנו, זה כבר לא ממש המצב היום…
לחלק גדול מהשינוי הזה קשורה “המהפכה הירוקה” – תהליך שהחל בין 1940-1960, בעיקר במקסיקו והודו, ובו התרחש מעבר לשימוש בזנים חדשים, בדשנים ובחומרי הדברה כימיים ובמיכון ולגידול מונוקולטורה (גידול זן אחד בשטחים נרחבים). הפרוייקט החל כשמקסיקו פנתה לארה”ב בעקבות חשש לרעב המוני, בשל גידול מהיר באוכלוסיה (וגידול איטי יותר בייצור מזון), ויחד עם קרן רוקפלר הם הקימו גוף מחקר מעשי שמטרתו היתה להאיץ את קצב ייצור החיטה במקסיקו. במשך שנים פיתח צוות החוקרים, בראשות נורמן בורלוג, זני חיטה חדשים, שהניבו יבול כפול, היו נוחים לעיבוד ממוכן ובעלי עמידות גבוהה למחלות ומזיקים. לאחר הצלחה רבה במקסיקו הועתקו שיטות העבודה גם להודו, ובה פותחו זני עילית של אורז. על עבודתו בפיתוח זנים מודרניים אלו זכה בורולוג בפרס נובל לשלום.
כוונותיהם של חוקרי וחקלאי “המהפכה הירוקה” היו בוודאי טובות, והזנים שפיתחו היו אכן “זני על”, אבל בד בבד עם העליה בקצב וכמות ייצור המזון, היו גם תוצאות לוואי בעייתיות: שימוש נרחב בדשנים וחומרי הדברה כימיים, גידול אינטנסיבי בקרקעות תוך הזנחת פוריות הקרקע, ולענייננו – צמצום גדול של מגוון הזרעים, מאלפי זנים של חיטה, אורז, או תירס, למשל, שגודלו ברחבי העולם לפני המהפכה הירוקה, הצטמצם המגוון לעשרות בודדות של זני מכלוא עיליים שמגודלים באופן תעשייתי ברחבי העולם. את זני המכלוא החדשים החקלאים גם לא יכלו לשמור משנה לשנה (זן מכלוא לא מניב צאצא זהה לו), וכך גם השליטה על ייצור והפצת זרעים השתנתה לחלוטין – וממצב בו מיליוני חקלאים בכל העולם שמרו בעצמם את הזרעים הטובים משנה שעברה, כיום מספר תאגידי זרעים שולטים על שוק הזרעים העולמי:
החיטה הישראלית היא דוגמה מקומית: החיטה תורבתה כנראה באיזור שלנו לפני 10000-12000 שנים, אהרון אהרונסון גילה את חיטת הבר ליד ראש פינה, ולאורך השנים התקיים בארץ גידול רציף של חיטה מסורתית. זנים הותאמו לקרקע למיקרו-אקלים ספציפיים, והתפתחו אלפי זנים מסורתיים בלי תכונות שונות ומגוונות בכפרים ברחבי האיזור. הזנים המקומיים היו בעיקר זני חיטת דורום – חיטה קשה ממנה מכינים פיתות (וגם פסטה). הגעת חלוצים ציונים מאירופה במאה העשרים שינתה את התמונה… החלוצים באו ארצה לבנות ולהיבנות, ליצור יהודי חדש, אבל על האוכל של הבית היה להם קשה לוותר, והחיטה המקומית לא התפיחה כיכר לחם כמו באירופה… לכן הובאו זני חיטת לחם, שכבשו את רוב הגידול החקלאי בארץ, ורוב רובם של הזנים המסורתיים הלכו לאיבוד.
למזלנו, היו אגרונומים שהתעקשו לשמר את הזנים המסורתיים, וסברו שגם אם לא מגדלים מסחרית את כל הזנים, חשוב לשמר את המגוון. במשך שנים נאספו זרעי חיטה וזרעים אחרים מרחבי הארץ, זני תרבות ובר, ונשמרו באוספי זרעים של חוקרים. תהליך מקביל התרחש וממשיך להתרחש בעולם, זרעים נאספים מצמחי בר ומצמחי תרבות מסורתיים, ונשמרים בבנקי זרעים, שם הם נשמרים בהקפאה עמוקה (-18 מעלות) ובתנאי יובש קפדניים. בנק הזרעים המפורסם בעולם נמצא באי מבודד צפונית לנורבגיה, חצוב בתוך קרחון, ובו שמורים כמיליון דוגמיות זרעים מכל העולם. הנה הוא:
אבל מלבד הרצון לשמר נוסטלגיה וניחוח של פעם, מה הטעם בשמירת מיליוני זני יבולים, שחלקם כבר כמעט לא מגודלים מסחרית? למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ לאסוף ולשמר אותם? האם לא כדאי לתת לעבר להישאר בעבר ולהתקדם ל2020? התשובות גם הן מגוונות, ולמען האמת, דווקא ב2020 הנחיצות מתחזקת…
המחקר המדעי הרפואי מתבסס הרבה על בוטניקה. לא מעט מהתרופות שאנחנו מכירים כיום מבוססות על חומרים שמקורם בצמחים, והצמצום הגנטי של הצמחים מקטין גם את הסיכוי למצוא את התרופה הבאה שמקורה בחומר צמחי. פעמים רבות החומר הפעיל המבוקש נמצא בכמות ובפוטנציה רבה יותר דווקא בצמחי הבר, ופחות בצמחים המביותים והמוכלאים. מגוון צמחים רחב מאפשר להמשיך ולחקור את הסגולות של צמחים לאו דווקא לצרכי מאכל.
התקופה המודרנית עמוסה, לצערנו, באסונות טבע (צונאמי, רעידות אדמה, שריפות יער) ולא פחות מהם, במלחמות ידי אדם. בכל אלה נפגעים, לעתים באופן קריטי, גם צמחים ושדות. בצונאמי במלזיה ואינדונזיה נפגעו באופן אנוש שדות אורז באיזורי האסון, וזנים מסורתיים, מותאמים לתנאים המקומיים, אבדו. בנקי זרעים היו הפתרון, וזרעים שנשמרו לעת צרה הוצאו ונזרעו מחדש בשדות. גם במלחמות בעיראק ובסוריה נפגע מגוון הזרעים – הפעם בשל ביזה וונדליזם של בנקי הזרעים המקומיים. במלחמה בסוריה נהרס בנק הזרעים החשוב של Icarda, ארגון המשמר וחוקר חקלאות על סף מדבר, והוא הושלם מתוך בנקי זרעים בעולם, בו היו שמורים אוספים של הארגון (והועבר למרוקו ולבנון).
מגיפות צמחים הן סכנה חמורה בעידן של גידול מונוקולטורי ולא מגוון –
הרעב הגדול במאה ה19 באירלנד פגע ברוב רובם של תפוחי האדמה באירלנד, שהיו מצומצמים לזנים ספורים, ושלח אירים רבים לחרפת רעב. גם
מחלת פנמה, שפוגעת בשורשי הבננות, גרמה כמעט לחיסול הענף, לאחר שהזן ששלט ברוב הגידול, נפגע אנושות. וכיום מאיים על החיטה סוג אלים במיוחד של מחלת החילדון.
ולבסוף – שינויי האקלים שכבר עומדים בפתחנו יביאו איתם טמפרטורות גבוהות, מיעוט משקעים ומזיקים חדשים. כדי להתמודד עם השינויים האלה נדרשים הצמחים להתאים עצמם, לפתח סבילות ויכולת עמידה בתנאים קשים מאלו שהיו רגילים להם עד כה. הפתרון למגיפות הללו ולשינויי האקלים טמון במחקר גנטי, שימצא את התכונות העמידות לאותן מחלות ויוכל להכליא זנים חדשים, עמידים וסתגלתניים – ולשם כך נחוץ מגוון גנטי, שקיים בצמחי הבר והצמחים המסורתיים.
כדי ליצור זן חדש בוחרים המפתחים זני בר ומסורת בעלי תכונות רצויות (עמידות למחלות, התאמה ליובש, עמידה בטמפרטורות גבוהות) ומכליאים מהם זנים חדשים בעלי התכונת הרצויות. פיתוח כזה אורך כ7-10 שנים. מחזיקים להם אצבעות!
מאחלים לכם סוף חנוכה מאיר ותחילת שנת 2020 מלאה בהפתעות טובות, שפע ומגוון, כבוד לעבר ותקוה לעתיד,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח’ביזה
____________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: מנגולד/טאטסוי/קייל, שומר/קולרבי, בצל לח, מלפפון, עגבניה, ברוקולי/כרובית/כרוב, גזר, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, חסה, דייקון/צנונית. בארגזים קטנים בלבד: אפונה/ארטישוק ירושלמי. מתנה לכולם: מיזונה/רוקט.
בארגז הגדול גם: סלרי עלים/שורש, סלק, בצל ירוק/תרד, לפת.
בארגז הפירות: בננה, תפוז, פומלית, אבוקדו.
יום רביעי: בצל לח, ארטישוק ירושלמי/אפונה, עגבניה, כרובית/ברוקולי/כרוב, גזר, סלרי עלים/שורש, פטרוזיליה/שמיר, חסה, מלפפון, שומר/קולרבי, מנגולד/קייל/טאטסוי. מתנה: מיזונה/רוקט.
בארגז הגדול גם: דייקון/לפת/צנונית, בצל ירוק/תרד ניוזילנדי, סלק
בארגז הפירות: בננה/אבוקדו, תפוז, פומלית/קלמנטינה, תפוח עץ ירוק.
החיטה הישראלית היא דוגמה מקומית: החיטה תורבתה כנראה באיזור שלנו לפני 10000-12000 שנים, אהרון אהרונסון גילה את חיטת הבר ליד ראש פינה, ולאורך השנים התקיים בארץ גידול רציף של חיטה מסורתית. זנים הותאמו לקרקע למיקרו-אקלים ספציפיים, והתפתחו אלפי זנים מסורתיים בלי תכונות שונות ומגוונות בכפרים ברחבי האיזור. הזנים המקומיים היו בעיקר זני חיטת דורום – חיטה קשה ממנה מכינים פיתות (וגם פסטה). הגעת חלוצים ציונים מאירופה במאה העשרים שינתה את התמונה… החלוצים באו ארצה לבנות ולהיבנות, ליצור יהודי חדש, אבל על האוכל של הבית היה להם קשה לוותר, והחיטה המקומית לא התפיחה כיכר לחם כמו באירופה… לכן הובאו זני חיטת לחם, שכבשו את רוב הגידול החקלאי בארץ, ורוב רובם של הזנים המסורתיים הלכו לאיבוד.
למזלנו, היו אגרונומים שהתעקשו לשמר את הזנים המסורתיים, וסברו שגם אם לא מגדלים מסחרית את כל הזנים, חשוב לשמר את המגוון. במשך שנים נאספו זרעי חיטה וזרעים אחרים מרחבי הארץ, זני תרבות ובר, ונשמרו באוספי זרעים של חוקרים. תהליך מקביל התרחש וממשיך להתרחש בעולם, זרעים נאספים מצמחי בר ומצמחי תרבות מסורתיים, ונשמרים בבנקי זרעים, שם הם נשמרים בהקפאה עמוקה (-18 מעלות) ובתנאי יובש קפדניים. בנק הזרעים המפורסם בעולם נמצא באי מבודד צפונית לנורבגיה, חצוב בתוך קרחון, ובו שמורים כמיליון דוגמיות זרעים מכל העולם. הנה הוא:
אבל מלבד הרצון לשמר נוסטלגיה וניחוח של פעם, מה הטעם בשמירת מיליוני זני יבולים, שחלקם כבר כמעט לא מגודלים מסחרית? למה להשקיע כל כך הרבה אנרגיה ומאמץ לאסוף ולשמר אותם? האם לא כדאי לתת לעבר להישאר בעבר ולהתקדם ל2020? התשובות גם הן מגוונות, ולמען האמת, דווקא ב2020 הנחיצות מתחזקת…
המחקר המדעי הרפואי מתבסס הרבה על בוטניקה. לא מעט מהתרופות שאנחנו מכירים כיום מבוססות על חומרים שמקורם בצמחים, והצמצום הגנטי של הצמחים מקטין גם את הסיכוי למצוא את התרופה הבאה שמקורה בחומר צמחי. פעמים רבות החומר הפעיל המבוקש נמצא בכמות ובפוטנציה רבה יותר דווקא בצמחי הבר, ופחות בצמחים המביותים והמוכלאים. מגוון צמחים רחב מאפשר להמשיך ולחקור את הסגולות של צמחים לאו דווקא לצרכי מאכל.
התקופה המודרנית עמוסה, לצערנו, באסונות טבע (צונאמי, רעידות אדמה, שריפות יער) ולא פחות מהם, במלחמות ידי אדם. בכל אלה נפגעים, לעתים באופן קריטי, גם צמחים ושדות. בצונאמי במלזיה ואינדונזיה נפגעו באופן אנוש שדות אורז באיזורי האסון, וזנים מסורתיים, מותאמים לתנאים המקומיים, אבדו. בנקי זרעים היו הפתרון, וזרעים שנשמרו לעת צרה הוצאו ונזרעו מחדש בשדות. גם במלחמות בעיראק ובסוריה נפגע מגוון הזרעים – הפעם בשל ביזה וונדליזם של בנקי הזרעים המקומיים. במלחמה בסוריה נהרס בנק הזרעים החשוב של Icarda, ארגון המשמר וחוקר חקלאות על סף מדבר, והוא הושלם מתוך בנקי זרעים בעולם, בו היו שמורים אוספים של הארגון (והועבר למרוקו ולבנון).
מגיפות צמחים הן סכנה חמורה בעידן של גידול מונוקולטורי ולא מגוון – הרעב הגדול במאה ה19 באירלנד פגע ברוב רובם של תפוחי האדמה באירלנד, שהיו מצומצמים לזנים ספורים, ושלח אירים רבים לחרפת רעב. גם מחלת פנמה, שפוגעת בשורשי הבננות, גרמה כמעט לחיסול הענף, לאחר שהזן ששלט ברוב הגידול, נפגע אנושות. וכיום מאיים על החיטה סוג אלים במיוחד של מחלת החילדון.
ולבסוף – שינויי האקלים שכבר עומדים בפתחנו יביאו איתם טמפרטורות גבוהות, מיעוט משקעים ומזיקים חדשים. כדי להתמודד עם השינויים האלה נדרשים הצמחים להתאים עצמם, לפתח סבילות ויכולת עמידה בתנאים קשים מאלו שהיו רגילים להם עד כה. הפתרון למגיפות הללו ולשינויי האקלים טמון במחקר גנטי, שימצא את התכונות העמידות לאותן מחלות ויוכל להכליא זנים חדשים, עמידים וסתגלתניים – ולשם כך נחוץ מגוון גנטי, שקיים בצמחי הבר והצמחים המסורתיים. כדי ליצור זן חדש בוחרים המפתחים זני בר ומסורת בעלי תכונות רצויות (עמידות למחלות, התאמה ליובש, עמידה בטמפרטורות גבוהות) ומכליאים מהם זנים חדשים בעלי התכונת הרצויות. פיתוח כזה אורך כ7-10 שנים. מחזיקים להם אצבעות!
מאחלים לכם סוף חנוכה מאיר ותחילת שנת 2020 מלאה בהפתעות טובות, שפע ומגוון, כבוד לעבר ותקוה לעתיד,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח’ביזה
____________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: מנגולד/טאטסוי/קייל, שומר/קולרבי, בצל לח, מלפפון, עגבניה, ברוקולי/כרובית/כרוב, גזר, פטרוזיליה/כוסברה/שמיר, חסה, דייקון/צנונית. בארגזים קטנים בלבד: אפונה/ארטישוק ירושלמי. מתנה לכולם: מיזונה/רוקט.
בארגז הגדול גם: סלרי עלים/שורש, סלק, בצל ירוק/תרד, לפת.
בארגז הפירות: בננה, תפוז, פומלית, אבוקדו.
יום רביעי: בצל לח, ארטישוק ירושלמי/אפונה, עגבניה, כרובית/ברוקולי/כרוב, גזר, סלרי עלים/שורש, פטרוזיליה/שמיר, חסה, מלפפון, שומר/קולרבי, מנגולד/קייל/טאטסוי. מתנה: מיזונה/רוקט.
בארגז הגדול גם: דייקון/לפת/צנונית, בצל ירוק/תרד ניוזילנדי, סלק
בארגז הפירות: בננה/אבוקדו, תפוז, פומלית/קלמנטינה, תפוח עץ ירוק.