אח לרוח, אילני, ולשמש הזורחת.
צמרתו מעל גני הוא מרכין עמוס תפרחת.
וקושב אלי בלי ניד: רע נאמן, ידיד.
כל שומע לי יצחק: איזה מין ידיד ורע?
מסוקס הוא מצולק, את שנותיו אין איש יודע!
יבוסם להם הצחוק!
ואני גזעו אחבוק, ואלחש לו:
רע טוב, הוי, למדני-נא, רב כח,
ראש אחר סופה לזקוף, וכמוך שוב לפרוח,
ולבלב, לבלב בלי קץ. הוי, למדני נא, העץ!
בנימין טנא
_______________________________
השיר המתוק הזה נראה לי מתאים במיוחד בימים האלה של ט”ו בשבט בלב קור קיצוני וסופה. גם אנחנו מקוים שאת הסופה, ובעיקר את הקור של הימים הקרובים נעבור בשלום. הירקות הרגישים יותר (בעיקר העלים ירוקים) מכוסים בשדה ביריעות בד, וחלקם שתולים בבית הרשת או במנהרות הפלסטיק שמגנות עליהם מברד, אבל אנחנו בהחלט רועדים, ולא רק מקור, אלא גם מחשש שמא תגיע אלינו קרה בימים הקרובים. תחזיקו איתנו אצבעות, נדווח מצידה השני של הסערה…
ט”ו בשבט, חג האילנות, החל לכאורה את דרכו כמועד בירוקרטי למדי, של קביעת תחילת השנה למיסוי (תרומות ומעשרות) של פירות האילן. מכיוון שנותנים בכל שנה מעשר מהיבול, ועצים הם רב שנתיים, היה צורך להחליט מאיזה תאריך ועד איזה תאריך נספרת השנה של פירות העץ, וחמישה עשר בשבט זכה בכבוד.
חודש שבט נבחר משום שבתקופה הזאת מתחילה התחדשות הפריון בעצים. שמו של החודש נובע מהמילה “שבט” = ענף, כי בו משתוללים ומצליפים ענפי העצים בכוחן של הרוחות העזות, כורעים תחת המוני טיפות, ולפעמים אף תחת כובדו של שלג, מתגמשים או נשברים, נפגעים לעתים במכת ברק. המשמעות הנוספת של “שבט” היא הפן הרך של המילה, והניגון העדין של הזמורות – לפי המסורת הסתיים המבול בחודש שבט, והיונה ששלח נח הביאה לו ענף זית צעיר, גמיש ורענן של עץ מתחדש. בתוך כל הכאוס החורפי הזה, ענפי האילנות מתחילים כעת את צמיחתם המחודשת: בעקבות הגשמים שירדו עד כה ועם התארכות היום, צומחים ענפים צעירים, מתנפחות בהם נקודות ההנצה ומתחילים לבלוב וצמיחה של עלים חדשים ושל פרחים, לקראת צמיחת הפירות.
אצלנו בח’ביזה אמנם לא גדלים כמעט עצים, אבל גם אנחנו מגדלים פירות. העבודה היומיומית בשדה מזכה אותנו בהתבוננות קרובה במעגל השלם שעושה הטבע מזרעים שנובטים וגדלים ועד פריחה, חנטה והבשלה. כיף להתבונן בצורות השונות של פריחה והאבקה בצמחים – בפרחי הזכר והנקבה בדלועים, ברוח שמפרה את פרחי התירס, בתרמילי האפונה הקטנים החבויים בתוך הפרח הפרפרני שלה ובחריצות דבורי הבומבוס שמפרות את העגבניות בבתי הצמיחה… אנחנו אמנם גן ירק, אבל אם יש אצלנו בשדה פריחה והפריה שמביאות לפרי מלא זרעים, מה בעצם אנחנו מגדלים כאן? פירות או ירקות? שאלה שנראית אולי לא חשובה אם בסופו של דבר זה עסיסי וטעים, אבל תתפלאו לשמוע שהיא הגיעה עד לדיון בבית המשפט העליון…
מילולית, משמשת המלה “פרי” כדי לציין סוגי תנובה שונים: “פרי בטן” הוא צאצא, “פרי הבהמה” הוא ולדות הצאן והבקר, ואפילו השקעה כלכלית נבונה מניבה פירות. אבל ההגדרה הבוטאנית של פרי ברורה וחד-משמעית: פרי הוא איבר של הצמח המתפתח מן השחלה אחרי ההפריה והמכיל את הזרעים.
כפי שניתן לראות בתמונה, עגבניה היא פרי שבפירות. גם מלפפון, פלפל, חציל, דלעת ואבוקדו הם פירות לפי ההגדרה הבוטאנית, כך גם תרמילי האפונה (למרות שגרגרי האפונה עצמם הם זרעים), ו… גם גרגרי התירס הם פירות.
תות שדה ותאנה, לעומת זאת, אינם פירות מבחינה בוטאנית. בשרו האדום של התות הוא המצעית של הפרח שהתנפחה. הפירות שלו הן האגוזיות – הנקודות הקטנות שנמצאות על שטח הפנים של התות. גם לתאנה יש סיפור דומה – התאנה היא תפרחת בשרנית סגורה, שבתוכה פרחים קטנים רבים. הפרי האמיתי הוא הגרגרים הקטנים בתוך החלק שאנחנו אוכלים.
לירק אין הגדרה בוטאנית, זוהי הגדרה קולינארית לחלק האכיל של צמח שאנחנו מגדלים. זה כולל שורשים (כמו גזר וסלק), עלים (כמו כרוב, מנגולד או קייל), גבעולים (כמו תפוח-אדמה, שומר או קולרבי), ניצני פרחים (כמו כרובית וברוקולי), זרעים (כמו תירס ואפונה) וכמובן, גם פירות, כמו העגבניה, המלפפון, הפלפל, הדלעת, החציל וכו’, שלמרות היותם פירות, מבחינה קולינארית הם ירקות.
ועכשיו לסוגיה המשפטית: ב1887 הובאה העגבניה בפני בית המשפט העליון של ארה”ב. באותה תקופה הוטלו על ירקות מיובאים מכסי מגן, ואילו פירות מיובאים היו פטורים מהמס. בית המשפט נדרש לדון בשאלה האם העגבניה היא פרי או ירק. אם היא ירק, הרי שעל העגבניות המיובאות צריך להיות מכס כמו על ירקות מיובאים אחרים, ואם היא פרי, היא פטורה ממנו. בדיון הוצגו דעותיהם המלומדות של מילונאים וירקנים שונים, שאכן אישרו כי העגבניה היא פרי… אבל גם ירק… בית המשפט פסק: “מבחינה בוטאנית, עגבניות נחשבות פרי, בדיוק כמו מלפפונים, קישואים, שעועית ואפונה. אולם, בשפתם המקובלת של האנשים, מוכרים או צרכנים, כל אלה הינם ירקות הגדלים בגינות ירק, נאכלים מבושלים או חיים, וכמו תפוחי אדמה, גזר, לפת, סלק, כרובית, כרוב, סלרי וחסה, מוגשים בדרך כלל בארוחת הערב במרק, לצד דגים או בשר המרכיבים את החלק המרכזי של הארוחה, ולא כמו פירות, כקינוח”.
ט”ו בשבט שלנו לא מסתבך בדקויות האלה – ובלי להפחית מערכם של ירקות שהם פירות חד שנתיים, הוא חוגג את פירות האילן, הרב שנתיים, שיתחילו לצמוח עוד מעט על אילנות שעומדים במקומם, בעלי גזעים מסוקסים ולעתים מצולקים, ברוח ובגשם, בשמש, שנה אחר שנה. מהם אנחנו מנסים ללמוד ללבלב אחרי תקופות מאתגרות, ולהמשיך להניב פירות.
גם השנה אנחנו מזכירים לעצמנו, שלמרות שממש קר, אנחנו לא באירופה… ופירות טריים מתנובת הארץ נמצאים בשפע על המדפים, ולכן ממש מגוחך לאכול בחג הישראלי הזה פירות מיובשים מיובאים, ואת המנהג שתיקן בעל הספר “חמדת ימים”: “ומנהג טוב להולכים בתמים להרבות בפירות בערב היום הזה, ולומר דברי שירות ותשבחות עליהן…” נוכל לעשות בשמחה ובמתיקות ליד שולחן גדוש בפירות ישראלים מתוקים ועסיסיים.
חג שמח לכולנו, וברכה מיוחדת לעצי הפרי,
אלון, בת-עמי, דרור, אורין, יוחאי וכל צוות ח’ביזה
________________________________________________
מה השבוע בסל?
יום שני: מנגולד/קייל/טאטסוי, ברוקולי, בצל לח/כרישה/בצל ירוק, מלפפון, עגבניה, סלרי עלים/שורש, גזר, פטרוזיליה/כוסברה/מיזונה/רוקט, חסה, כרובית. בארגזים קטנים בלבד: דייקון/שומר.
בארגז הגדול גם: סלק, כרוב, ארטישוק ירושלמי, אפונה/פול ירוק.
בסל הפירות: קלמנטינה, בננה, פומלית, אבוקדו.
יום רביעי: שומר/דייקון, סלרי עלים/שורש/פטרוזיליה שורש, עגבניה, פול ירוק/אפונה, גזר, כרובית/כרוב/תפו”א, מיזונה/רוקט, חסה, מלפפון, ברוקולי, מנגולד/קייל/טאטסוי.
בארגז הגדול גם: כרישה/בצל ירוק/בצל לח, כוסברה/פטרוזיליה, סלק/ארטישוק ירושלמי. מתנה: פרחי ברוקולי קטנים בשקית
בסל הפירות: קלמנטינה/תפוז, בננה, פומלית, אבוקדו.
כפי שניתן לראות בתמונה, עגבניה היא פרי שבפירות. גם מלפפון, פלפל, חציל, דלעת ואבוקדו הם פירות לפי ההגדרה הבוטאנית, כך גם תרמילי האפונה (למרות שגרגרי האפונה עצמם הם זרעים), ו… גם גרגרי התירס הם פירות.
